חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

כח סיון


סימן ס"א - הלכות תפילת ערבית במוצאי שבת,והלכות הבדלה, וסעודה רביעית

[טז] קודם ההבדלה נוהגים לומר תחינות ובקשות על ימי השבוע הבא, וכן אומרים פיוטים ללוות את השבת ביציאתה דרך כבוד, כדרך שמלווין את המלך ביציאתו מן העיר. ומזכירים אליהו הנביא, ומתפללים שיבא ויבשר לנו הגאולה. לפי שאין אליהו בא בערב שבת, שלא לבטל את ישראל מלעסוק בצרכי השבת. וגם בשבת אין מתפללים שיבא, כיון דְּמִסַּפְּקָא לַן דלמא יש תחומין למעלה מעשרה, ואינו יכול לבא בשבת. על כן לאחר שעבר השבת שיכול לבא, אנו מתפללים שיבא לבשרנו. ועוד, מפני שבכל מוצאי שבת, אליהו נכנס לגן־עדן ויושב תחת עץ החיים, וכותב זָכִיּותיהם של־ישראל המשמרים את השבת, ולכן מזכירים אותו אז לטובה{נב}. ואחרי ההבדלה, אומרים ויתן לך האלהים וגו' ופסוקים נוספים של־ברכה והצלחה, לסימן טוב מתחילת השבוע{נג}:

[יז] וזהו סדר ההבדלה לפי מנהגינו. מחזיק הכוס בידו הימנית (ועיין לעיל סימן ל"ג סעיף ג' אופן אחיזת הכוס) מיושב, וכן כולם יושבים{נד} ושומעים ומכוונים{נה} (וטוב שיחזיק כבר מעתה את הבשמים בידו השמאלית{נו}), ופותח ואומר, אל י"י ויאר לנו וגו'. ויש מקדימים לזה, כוס ישועות אשא וגו' {נז}. ואחר־כך אומר, סברי מרנן וכו'. ומברך ארבע ברכות שסימנם יבנ"ה, י'ין ב'שמים נ'ר ה'בדלה. תחילה בורא פרי הגפן (או שהכל נהיה בדברו, אם הוא חמר־מדינה כדלעיל סעיף י'). ואחר־כך מעביר היין לשמאלו{נח} ונוטל הבשמים בימינו{נט}, ומברך בורא עצי (עשבי, מיני) בשמים, ומריח אחרי הברכה {ס}. וכן כל השומעים מריחים. ומברך בורא מאורי האש, בעוד הכוס בשמאלו{סא}, ומסתכל על הציפרניים (כמבואר לעיל סעיף י"ג) אחרי הברכה{סב}. וכן כל השומעים מסתכלים. ומחזיר הכוס לימינו, ואת הבשמים אינו חוזר ליטול{סג}, ומברך המבדיל בין קודש לחול וכו'. ושותה כמלוא לוגמיו, ומטעים לכל בני־ביתו{סד}. חוץ מהנשים שאינן טועמות כלל מכוס ההבדלה{סה}:

[יח] מי שאפשר לו, יקיים סעודת מוצאי שבת בפת ותבשיל חם. ויסדר שלחנו יפה, כדי ללוות את השבת. ומי שאי אפשר לו לאכול פת, יאכל לכל הפחות מיני מזונות, או על־כל־פנים פירות{סו}. וגם הנשים צריכות לקיים סעודה זאת{סז}. אמנם יש נוהגים להקל כדעת האומרים שאם נמשכה סעודה שלישית עד אחרי חשיכה, אין צריך לאכול עוד סעודה רביעית במוצאי שבת{סח}. ויש נוהגים להקל בה לגמרי, שסומכים על דעת האומרים שאין סעודה זו חובה אלא למצוה מן המובחר{סט}. ומכל מקום ראוי להחמיר, כי לדעת הרבה פוסקים היא חיוב גמור. ועצם יש באדם ונִסְכּוֹי שמו, שאינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת, וממנו יחיה לתחָיית המתים{ע}:

[יט] שכח או נאנס ולא הבדיל במוצאי שבת, יש אומרים שצריך להבדיל עד סוף יום שלישי, אלא שלא יברך אז על הבשמים והנר, רק בורא פרי הגפן והמבדיל. ולאחר יום שלישי, דעתם שאינו יכול להבדיל עוד. והטעם כי שלושה ימים הראשונים של־שבוע נחשבים ימים שלאחר שבת והרי הן בכלל מוצאי שבת, מה שאין כן שלושה ימים האחרונים נחשבים ימים שלפני שבת הבאה, ואין להם עניין לשבת שעברה. ומכל מקום לכתחילה יקדים להבדיל ביום ראשון{עא}. ודעת רבינו הרמב"ם {עב} שצריך להבדיל עד סוף יום רביעי, וכן כתבו חכמי תימן בספריהם{עג}, ונתנו טעם מפני שביום זה נתלו המאורות, שבהן מבדילים בין אור לחשך. ועוד, שביום רביעי נאמר "להבדיל" בין היום ובין הלילה וגו'{עד}, "ולהבדיל" בין האור {עה}:

סימן ס"ב - הלכות ט"ל מלאכות האסורות בשבת

[כתוב{א}] ויום השביעי שבת לי"י אלהיך, לא תעשה כל מלאכה וגו'. ומן התורה שלושים ותשע אבות מלאכות הן. ונלוים עמהן תולדותיהן, שהן מלאכות הדומות להן. וכמה וכמה איסורים מדברי סופרים נוספו עליהן. ובתלמוד ובפוסקים עמוקים יסודותיהן. וכבר אמרו{ב} שהלכות שבת כהֲרָרים התלויים בשערה הן. ואי אפשר לפרט את כולן בספר זה ואת הגדרותיהן. מה גם שהרבה מעיקרי הדברים הנוגעים למעשה, ידועים ומורגלים אצל רוב שומרי מצוות תורתינו הקדושה. לפיכך נהלך בדרך קצרה לסדר ט"ל אבות מלאכות בט"ל סעיפים, ולא נכתוב אלא רק מהדברים העיקריים או שאינם ידועים כל־כך, והמה עניינים מצויים, או שנתחדשו בזמנינו, או להביא בהם את מנהגינו:

[ואלו] הן ט"ל המלאכות. א) הזורע. ב) החורש. ג) הקוצר. ד) המְעַמֵּר. ה) הַדָּשׁ. ו) הזוֹרֶה. ז) הבורר. ח) הטוחן. ט) המְרַקֵּד. י) הַלָּש. יא) האופה. יב) הגוזז. יג) המלַבֵּן. יד) המנַפֵּץ. טו) הצובע. טז) הטווה. יז) המֵיסך. יח) העושה שני בתי נִירִין. יט) האורג. כ) הפוצע. כא) הקושר. כב) המתיר. כג) התופר. כד) הקורע. כה) הבונה. כו) הסותר. כז) המכה בַפַּטִּיש. כח) הַצָּד. כט) השוחט. ל) המפשיט. לא) המעַבֵּד. לב) המְמַחֵק. לג) המחתך. לד) הכותב. לה) המוחק. לו) המשׁרטט. לז) המבעיר. לח) המכבה. טל) המוציא מרשות לרשות:

[א] הזורע. ונכלל בזה שאסור בשבת לשפוך מים (אפילו בנטילת־ידים לסעודה) במקום שהקרקע מצמיחה, כי זה נחשב זריעה, שהרי המים גורמים שתצמיח הקרקע. וראוי להחמיר גם בשאר משקין, חוץ מיין וכיו"ב (וכן מותר להטיל שם מי־רגליים) שהם חזקים ושורפים את הקרקע. ועל כן יש ליזהר מלאכול בגינה, כי קשה ליזהר שלא לשפוך משקים על הארץ. (ומלבד זה, יש בגינה איסור טלטול ארבע אמות, עיין לקמן סימן ע"ה סעיף י"ט){ג}: [וכן] אסור להשרות במים אפילו גרגיר אחד של־חטים ושעורים וכדומה, מפני שהם מצמיחים. אבל להעמיד בהם פרחים ושושנים וכדומה, וכן ליטלם להריח בהם ולהחזירם למים, מנהגינו להתיר, אעפ"י שהם סגורים ונפתחים מחמת המים, לפי שאינם מצמיחים דבר חדש שלא היה כאשר הוא בחטים ושעורים{ד}. ואפשר להתיר אפילו להחליף המים, כדי שישארו יפים ומריחים ליומם, וכל שכן להוסיף עליהם מים{ה}:

[ב] החורש. ונכלל בזה שאסור בשבת לגרור מטה כסא וספסל על גבי קרקע, אם כוונתו לעשות חריץ (ועיין לקמן סעיף ל"ה דיבור המתחיל מי). אבל עגלת ילדים, מותר להסיע אפילו בדרך עפר, וגם להפנותה לצדדים{ו}: [אסור] לִפָּנוֹת (ר"ל לעשות צרכיו) בשדה ניר, דהיינו שנחרשה חרישה ראשונה ועומדת לזריעה, שמא ישווה גומָא, וזה נחשב חרישה, כי בהשוואת פני הקרקע, השדה טובה לזריעה. ובשדה של־חבירו, אסור אף ליכנס, ואפילו בימי חול, מפני שמקלקלה {ז}, כדלהלן בחלק חושן משפט, הלכות נזקי ממון:

[ג] הקוצר. ונכלל בזה שאסור לתלוש מעציץ, דהיינו כלי שזורעים בו מיני פרחים או שושנים וכיו"ב לנוי או לריח, כמו שאסור לתלוש מאילן. וצריכים ליזהר שלא ליטלו מעל־גבי הקרקָע להניחו במקום אחר, כגון על־גבי השלחן. או על כל דבר שמפסיק בינו לקרקע, כגון שטיח, או כר או כסת. לפי שהוא יונק וגָדֵל מן הארץ, אם כן הנוטלו משם נחשב כמו תולש. וכן אם העציץ עומד במקום אחר, אסור ליטלו ולהניחו על הקרקע, מפני שבזה נחשב כמו זורע. ואין חילוק בכל זה בין שהעציץ מעץ, בין שהוא מחרס{ח}. בין שהוא נקוב, בין שאינו נקוב{ט}. ואפילו דרך רצפת אבנים ("בלטות") עוברת היניקה{י} (ועיין לקמן בהלכות מוקצה סימן ס"ז סעיף כ"ב): [אילן,] בין שהוא לח בין שהוא יבש, אין משתמשים בו שום שימוש, ואף על פי שאינו מנידו. (שאם מנידו, בלאו הכי איכא איסור מוקצה). גזירה שמא יתלוש עלים או ענפים או פירות. אין עולים בו, ואין נתלים בו, ואין מניחים עליו איזה חפץ או נוטלים ממנו, ואין קושרים בו בהמה, וכל כיוצא בזה {יא}:

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד