חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

יום ב' שבוע פרשת במדבר

[טז] עני שהוא עֲבַריין במזיד על אחת מכל המצוות האמורות בתורה ולא עשה תשובה, אין חובה ליתן לו צדקה, ולא להלוות לו. ואם היתה כוונתו להכעיס{סו}, אסור ליתן לו ולהלוותו, אפילו לא עבר אלא פעם אחת{סז}. אך עניי גויים (בין עם עניי ישראל ובין בפני עצמם) מפרנסים ומלבישים אותם מפני דרכי שלום{סח}:
[יז] אסור ליטול צדקה מגוי בפרהסיא, אף־על־פי שהגוי מחלק גם לעניי גויים, מפני שזה חילול השם, כאילו שאין רחמים בישראל. אלא אם כן אין לעני ברירה, דהיינו כשאינו יכול לחיות מן הצדקה שמקבל מישראל, ואין אפשרות לקבל מהגוי בצִנעא. ואם הגוי שולח צדקה לישראל דוקא, אסור לקבל ממנו אפילו בצנעא, שלא לגרום לו זכות, מפני שהצדקה מכפרת עוונות, ונאמר{סט} ביבוש קצירה תשָׁבַרנה, דהיינו כשתכלה לחלוֹחית הזכיות של־גויים אז ישברו, וישראל יגאלו{ע}:
[יח] הרוצה לזכות לעצמו, יכוף את יצרו הרע, וירחיב ידו. וכל דבר שהוא לשם־שמים, יהיה מהטוב והיפה. כגון אם בנה בית־הכנסת, יהיה נאה מהבית שהוא יושב בו. האכיל רעב, יאכילהו מהטוב ומהמתוק שבשלחנו. כיסה ערוֹם, יכסהו מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר, יקדיש מהיפה שבנכסיו. וכן הוא אומר{עא} כָּל חֵלֶב, לי"י. דהיינו מן המובחר, כמו{עב} ואִכלו את חלב הארץ{עג}:

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד