חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

חתונה על גשר אלנבי

 @7# לסיפור הזה יש את כל הסממנים של ספר מתח בידיוני # בני זוג יהודיים במדינה מוסלמית המבקשים להינשא כדת משה וישראל # אין במדינה הזו מי שיערוך את החתונה כדין # הם יודעים כי בישראל הרחוקה יש מי שיכול להשיאם, אבל אסור להם להגיע לישראל # זו מדינה עויינת שאסור לאיש בה לדעת על כוונותיהם # הרבנות בישראל עושה הכנות להשיא את הזוג בעמאן, בירת ירדן # קבוצת אברכים יוצאת לעיר כדי לקדם את פני הזוג, אבל הירדנים מערימים קשיים. הם מסרבים להרשות לרב להגיע למקום # ואז נמצא הפיתרון: על גשר אלנבי, מעבר הגבול בין שתי המדינות, מתקיימת החתונה המרגשת # סיפור על מסירות נפש, עם סוף מרגש #

 

שנים עשר יהודים. שנים עשר בלי שום אפסים. המספר הזה מונה הקהילה היהודית בארץ אחת, מוסלמית, מאוד לא אוהדת את מדינת ישראל.

 

קהילה גוועת. אין בקהילה זו צעירים למעט שניים. בחור ובחורה, שהחליטו להנשא זה לזו. אבל איך? באותה קהילה אין רב, אין גבאי, אין אפילו מניין. מה עושים אם רוצים להנשא כדת משה וישראל?

 

מוסרים את הנפש, עושים הרבה מאמצים, ומסתכנים. את זה עשו בני הזוג שאת שמם לא נזכיר, כמובן, כמו שנעלים את ארץ מוצאם. הם מגישים לנו סיפור מרגש שמוכיח מה משמע "לא ידח ממנו נידח".

 

@5 קהילה גוועת

 

הקשר עם בני הזוג נוצר לפני כחודש, כאשר הם פנו, דרך גורם שלישי עלום שם מחו"ל, בבקשה לעזור להם להנשא. האדם הזה פנה לרה"ר הרה"ג ר' יונה מצגר.

 

בארץ המוסלמית בה היא חיה דואגת הכלה לבית הכנסת המקומי. לבדה היא נכנסת מדי יום לבית הכנסת, מנקה אותו, מתחזקת, ומתפללת. בה מסתכם, כך נראה, ציבור המתפללים שהיה, בעבר, גדול ומפואר. כשנודע לכלה על מחלת אמו של אחד היהודים, היא התפללה יום יום לשלומה, וכשהאם נפטרה היא הדליקה, במשך 03 יום, נר נשמה לעילוי נשמתה בבית הכנסת. היא היתה זו שעמדה על כך שנישואיה יערכו כדת משה וישראל, ויהיו הקשיים אשר יהיו.

 

במשך שבועות הוכנה החתונה הבלתי רגילה הזו. היה צורך לקבל מסמכים שיוכיחו את יהדותם של בני הזוג. "קבלנו", מספר הרב מאיר רוזנטל עוזרו של הרה"ר, "את כתובותיהם של הורי החתן ושל הורי הכלה, וגם תעודות רשמיות של מרשם האוכלוסין שם. אותו גורם שלישי, נעלם, סייע לבני הזוג לשלוח לרבנות בירושלים עותקים מהמסמכים הרלוונטיים. אחד מהרבנים במחלקת הנישואין של הרבנות בירושלים, הוא שערך את בדיקת יהדותם של השניים, ומלבד המסמכים שהגיעו אלינו, אישר את יהדותם גם יהודי נכבד שחי באותה ארץ בעבר והיום הוא בישראל. בבית האבות בו הוא חי, הוא זכר את השניים היטב, זכר את משפחותיהם, ואישר את זהותם ללא שום ספק".

 

הבדיקה הוכיחה, כי בני הזוג הם רווקים ואין כאן עניין של נישואי כהן וגרושה. בני הזוג, עולה מהכתובות של ההורים, הם צאצאים לגדולי ישראל בעבר. עצוב מאוד להשוות עם מה שקורה שם היום.

 

היכן אפשר להשיא זוג כזה? אפשר, כמובן, להכניס אותם בחשאי לישראל, להשיא אותם ולשלחם בברכה בדרך חזרה. אבל הרעיון הזה הפחיד את השניים. הם מיטיבים לדעת מה עלול להתרחש אם הדבר ידלוף לארץ מגוריהם.

 

למה, בכלל, נשאר זוג כזה לחיות במדינה כל כך קשה ליהודים? זו השאלה הגדולה שהתשובה עליה פשוטה ויהודית מאוד. יש שם אם חולה. אי אפשר לעזוב אותה שם לבדה. אז מסתכנים, יוצאים רווקים וחוזרים נישואים, לדאוג לאם החולה.

 

 

@5 לא בעמאן

 

 

 

הפתרון הפשוט, המתבקש, היה ירדן. לישראלים יש גישה לירדן, חשבו ברבנות, וגם בני הזוג יכולים להגיע שמה. "גייסנו כמה אברכים", מספר הרב רוזנטל, "ובקשנו מהם לצאת לירדן כדי להשלים מניין". האברכים יצאו ברכב של "הצלה יו"ש" אבל החתונה לא היתה".

 

@1 מדוע? האם החתן והכלה לא הצליחו להגיע[email protected]

 

"הם דוקא הגיעו לבית מלון בעמאן. אבל שלטונות ירדן לא הסכימו להתיר לרב מצגר להכנס לשטחם". האברכים נשארו בירדן במשך יום שלם לפני שיצאו. הם אינם רשאים לעבור דרך מעבר אלנבי אלא דרך הגבול ליד בית שאן. אנחנו, בגלל הדרכון הדיפלומטי של הרב מצגר, יכולים לשהות בגשר אלנבי. כשהאברכים הבינו שהחתונה לא תערך בעמאן, הם ניסו להכנס בחזרה דרך גשר אלנבי אך לא איפשרו להם והם נאלצו לנסוע בחזרה למעבר ליד בית שאן, ללמדנו עד כמה מסובכים היחסים בינינו לבין מדינה נייטרלית כירדן. מה שמדגיש ומסביר את החשש העמוק שליווה את בני הזוג גם בגשר אלנבי.

 

את הרעיון לערוך את החתונה במעבר אלנבי העלה סגן שגריר ישראל בירדן, נבו, שאף השתתף בחתונה.

 

והחתונה זו נערכה בטרמינל שבגשר אלנבי. רגליהם של בני הזוג לא דרכו על אדמת ישראל. שם, במסוף שעל הגשר, נערכה חתונה מאוד בלתי רגילה, ולא היה שום צורך בהשלמת מניין. כ-07 איש השתתפו בחתונה היהודית היחודית הזו.

 

החתן הגיע כשהוא חיור ורועד. היה ברור שהוא מאוד לחוץ ופשוט נפחד. עד אז היה קשה לחוש עד כמה עמוק הפחד בו חיים היהודים שם. ואז הוא התקבל במחיאות כפים, נעטף בחום וחש בשמחה. השניים הופתעו לראות איזו חתונה יפה הכינו להם שם במסוף. היו שולחנות ערוכים עמוסים במזון וערוכים בחן ובטעם.

 

"גביע לא היה להם, כמובן. אבל חברת "הצורפים" שלחה לזוג הזה מתנה: גביע כסף יפה. בגביע הזה השתמשו בחופה". את החופה הביאו מישראל, גם את היין ואת כוס הזכוכית וכל מה שנחוץ מא' ועד ת'." אפילו כתובה מהודרת קבלו בני הזוג, מתנת החברה למדליות. העדים היו הרב מצגר והרב רוזנטל.

 

הכלה לא לבשה שמלת כלה. מסוכן מדי. בלי בני משפחה, כשהם מוקפים אנשים זרים אבל יהודים - נערכה חופתם של השניים. החתן למד על עניני החופה ועל המשמעות ההלכתית.

 

בחופה הזו אנשים, זרים לבני הזוג, בכו. בהמשך נערכה סעודה יפה ומרגשת. שרו שם, רקדו. פשוט חתונה, אבל לא ממש פשוט. איש לא נשאר אדיש בחתונה הזאת.

 

הם אפילו קבלו מתנה. ספר תהילים. ראש מחלקת הארגון במסוף אלנבי, רני סטרוטה, הגיש לזוג הצעיר את הספר. "אמי, שנפטרה לפני 72 שנים, נתנה לי את ספר התהילים הזה לפני פטירתה", הוא אמר, ונתן להם את המתנה הבלתי רגילה הזו.

 

החתונה הסתיימה. מה הרגישו בני הזוג כשנאלצו להפרד מציבור יהודי שהיה בעיניהם גדול ורב ולחזור למקום העויין והמלא סכנות? היתה להם, לפחות, פיסת רוגע בעמאן, בבית המלון אליו הלכו אחרי החתונה, לפני חזרתם למקום בו הם גרים, שם אין שום סממן יהודי, ובתוכניתם לעלות רשמית לא"י בקרוב, כדי שיוכלו לקיים חיים יהודים מלאים כדת משה וישראל.

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד