חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

מצוות התלויות בארץ ב'ישוב הישן' בארץ ישראל

שאלות במצוות התלויות בארץ לפני כמאה שנה לאור התחדשות היישוב החקלאי בארץ. ד. צפתמן סוקר שאלות שעלו על שולחנם של גדולי ישראל זצוק"ל )למעט שאלת השמיטה השומרת מקום לעצמה(.

 

 

הרה"ג ר' יואל משה סלומון זצ"ל, תואר לא כל כך נלווה למי שידוע כמיסד המושבה החרדית )במקור ד.צ.( פתח תקוה. שמו נלמד בספרי קורות הימים של אם ההתיישבות בארץ בעת האחרונה. אך מעטים יודעים על היותו גדול בתורה. לנו היה את האפשרות לעמוד על כך ממכתב שאלה אותה הפנה אל הגאון האדר"ת רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל אב"ד ירושלים, אודות בעיה אגרונומית שהעסיקה את החקלאים החרדיים בארץ. החקלאים התלוננו שחסר להם דשן לזבל את השדות, היות והדשן המיובא מחו"ל הינו יקר מאד, דבר המהווה הפרעה קשה להתפתחות היבול. עקב כך הועלה רעיון לזרוע קטניות המכונים "תורמוס" בין שבילי הכרמים, ולאחר שהם ירקיבו באדמה, עוד טרם יעלו השרביטים, לחרוש את האדמה המעורבת בזרעי התורמוס המרקיבים וזה יכול לשמש דשן משובח לזיבול הקרקע.

 

 

ניצול זה של שבילי הכרמים לזריעה של ירקות איננו חדש, מאז ימי קדם חפצו החקלאים לנצל את השטחים הריקניים בין זמורות הגפן לזריעה. אך התורה אסרה זאת משום כלאים, אלו "כלאי הכרם" שהתורה החמירה לא רק לזרעם אלא גם לקיימם. היוגבים חששו מיד לבעיית כלאי הכרם, הם פנו לרבי יואל משה, הוא העלה את הבעיה וצדדיה ההלכתיים על גבי מכתב אותו הפנה לאדר"ת זצ"ל בירושלים.

 

 

רבי יואל משה מצדד להיתר היות ולהלכה איסור כלאי הכרם מדאורייתא הוא בדברים שצומחים באותה עת עם הגפנים כגון ירקות כקנבוס ולוף, וגם אלו שאסורים מדרבנן הם דווקא הנזרעים לאכילה מה שאין כך "תורמוסים" שאין זריעתם לאכילה כלל, היות וקשה מאד לאכלם כידוע ללומדי הש"ס ש"התורמוסים" נאכלים רק לאחר ששולקים אותם שלשה פעמים אין כמעט מי שזורעו לאכילה. בפועל מציע רבי יואל משה לעשות את המלאכות ע"י נכרי לרווחא דמילתא.

 

 

האדר"ת משיב לו, לאחר שמפליג לשבחו בתארים "לידידי השואל כענין הרב הגאון וכו' מו"ה", הוא מצטרף להתיר את זריעת התורמוסים, בעיקר משום שאין זריעתם לקיים אלא לחרישה. לאחר שהורה להיתר הוא מציין כסניף את "מצות ישוב ארץ ישראל" שהחקלאים מקיימים אותה בעבודתם ויגיע כפם. להצעה לעשותה ע"י "גוי קטן" כדי להרוויח שיטת הסוברים שיש שליחות בגוי.

 

 

@5היין שנעשה לספירט עבור הכהנים

 

בשנת תרע"ד נפטר הגאון רבי נפתלי הירץ רבה של יפו. בחייו היה משגיח על הפרשת תרומות ומעשרות ביקבי "ראשון לציון", משנפטר החל האדר"ת לנסוע בעצמו ליקבי "ראשון לציון" כדי לעמוד על הפרשת תרומ"ע שם. באחד הפעמים נשאל על התרומות הרבות שאי אפשר לשתותם ע"י כהן היות והם טמאים, ונאלצים לשופכם, האם אפשר להפוך אותם לספירט ושהכהנים ישתמשו בהם להדלקה.

 

 

האדר"ת השיב שאין בכך חשש כלל רק שצריך לבשלם בכלי מאוס כדי שלא יהא ראוי לשתיה כלל.

 

 

עצה זו היתה נהוגה בירושלים במשך תקופה, אך במקום לבשלם בכלי מאוס הטילו בהם סם שפסל אותם לשתיה.

 

 

 

 

@5שאלת הענבים שנקנו מהישמעלים

 

 

לפני מאה שנה ויותר היתה החקלאות בארץ ברובה בידי הישמעאלים )כינוי זה ל"בני דודנו" היה נפוץ עד הקמת המדינה מאז הם הפכו ל"מוסלמים" או "פלישתינאים" וכדו' ד.צ.( עובדה שהשליכה לגבי חיוב מצוות התלויות בארץ, אם יש "קנין לעובדי כוכבים להפקיע מקדושת הארץ" או לא.

 

 

כאשר עלה בשנת תר"א מרן הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל לכהן כרבה של ירושלים ראה שחותנו רבי זונדיל סלנט לא בירך כשהפריש תרומות ומעשרות מיין שעשו בביתו מענבים שנקנו מהישמעאלים היות ולדעתו חומרא בעלמא המעשר, שהרי קנין הנכרים מפקיע מיד מעשר. טען חתנו רבי שמואל סלנט שלדעתו חייבים מדאוריתא, היות והמירוח )הגמר מלאכה( היה בידי ישראל, בעשיית היין בביתם, וזה לא גרע מפירות שבאים מחוץ לארץ ונתמרחים )נגמרים( בארץ ישראל.

 

 

טענתו של רבי שמואל נתקבלה על דעת חותנו ומאז נהג רבי זונדל לעשר בברכה. בשנת תר"ט ביקר רבי שמואל סלנט בעיר קירלין ברוסיא, הוא פגש את בעל ה"קרן אורה" ודן עמו על ענין חיוב המעשרות בפירות נכרים שנתמרחו בידי ישראל, כאשר אמר לו את הוראתו צהבו פניו של ה"קרן אורה" והראה לו שכתב כך מעצמו בספרו על "יבמות".

 

 

 

@5ה"שהחינו" של האדר"ת זצ"ל

 

 

האדר"ת היה כתובת לכל שאלות ההוראה בירושלים, ביניהם בלטו שאלות האיסור והיתר והפרשת תרומ"ע. את הפעם הראשונה בו הוא זכה לעשר הוא מתאר ברגש רב: "בליל ו' עש"ק חוקת, ברכתי ברכת הפרשת תרומות ומעשרות ואחר כך פדיתי המעשר שני ואכלתים בשמחת לבבי שזכיתי לקיים מצוות התלויות בארץ".

 

 

האד"רת מוסיף: וגם ברכתי ברכת "שהחינו" כדעת מרן הגר"א לברך על מנת זרוע לחיים וקיבה בפעם הראשונה ברכת שהחיינו. בהמשך מציין האדר"ת שאע"פ שיכול היה בעצמו להפריש גם תרומת מעשר על ה"מעשר ראשון" עבור הלוי, העדיף ליתנו לידידו רבי אליהו הלוי ברודא כדי לזכותו בברכה.

 

 

והנה למרבה הפתעתו הלה לא בירך על המעשר, לשאלתו השיב שכך ראה בספר "שערי דמעה". האדר"ת השתדל להשיג את החוברת שם אכן נכתב "המנהג לא לברך" בלא לנמק. האדר"ת כותב על כך: @1"במחילת כבוד תורתו ניתן מכשול למי שאינו יודע הדברים לאשורן, הן בימיו לא היו שדות וכרמים לאחינו בני ישראל והכל היה דמאי על כן אין צריך לברך, אבל עתה אשר כבר זכינו בעזר השם יתברך לקולניות מיושבות בשכלולם ושוקי ירושלים נעטרים בפירות שדות אחינו בית ישראל כן ירבו ויעצמו א"כ חייבים להפריש מהדין וצריכים לברך מהדין"@2..

 

 

היתה זו דוגמה בולטת לחוסר המסורת בעניני מעשרות היות והחקלאות בארץ היתה בידי נכרים

 

 

@5שאלת "היצוא" של פירות הדר לחו"ל

 

 

האדר"ת מתייחס לשאלת יצוא פירות לחו"ל לאור דברי חז"ל: "אין מוציאין פירות ארץ ישראל לחו"ל" )ב"ב צ', ב'( הוא פסק: "ודאי כשנתברכה ארץ ישראל בפירות בשפע רב שאין צריכים להם, אין שום איסור למכור, ואדרבה זהו קיום הפסוק "כימיך דבאך" כדרישת הספרי "שיהיו כל הארצות צובאות כסף וזהב לארץ ישראל" בזה שיקנו מפירותיה של הארץ ולכן ודאי מותר ליצא פירות שאם לא כן יתבטל הישוב.

 

 

 

@5"תרומת מעשר" לבניית מקוואות

 

 

הסכמתם של אנשי המושבות ואפילו הקיבוצים הרחוקים מתורה להפרשת תרומות ומעשרות הינה עדות מופלאה למסירות עבור קיום המצוות. רבי בן ציון יאדלר, "המשגיח" הראשון בארץ )ראה מסגרת( מספר על כך בספרו "בטוב ירושלים".

 

 

אך לגבי ה"תרומת מעשר" הוא מעיד על שימוש מענין, לדבריו התירו הרבנים למוכרם לכהנים מבני המקום לאכילת בהמתם והכסף ששילמו תמורתו הופנה לבתי כנסת, תלמודי תורה, ובניית מקוואות במקום.

 

 

כך היה צועד ר' בן ציון עם סבל צמוד שתפקידו היה להעביר את ה"תרומת מעשר" למרתף.

 

 

יש לציין שבהערות ההלכתיות לספר "בטוב ירושלים" נכתב כי נוהג זה מוכיח שהרבנים התיחסו למעשר כ"דמאי" ומשום כך התירו למכרם לכהן. דבר הטעון הסבר, שכן מדובר היה בטבל ישראל ודאי.

 

 

 

@5ההפרשה שקלקלה, והפתרון היצירתי

 

 

בתקופת השלטון התורכי, היתה הממשלה מקבלת מכסה מסוימת של התבואה והגידולים מהמשקים החקלאיים. חלק זה היה פטור ממעשר ומתרומה.

 

 

רבי בן ציון יאדלר מספר על מאורע שיצר בעיה קשה בהפרשה. וכך הוא מספר: .."בבואי פעם אחת למושבה עקרון כדי לבדוק את ההפרשה, סיפרו לי כי הממונה על ההפרשה כבר הפריש את כל החיטים, והלכתי אל הממונה הוא אמר לי שבפעם הזאת עשה לפנים משורת הדין והפריש גם על החלק שלקחה הממשלה. אמרתי לו שלפי דעתי קלקלת במעשיך את כל ההפרשה, כי החלק של הממשלה פטור מן המעשר, ואתה הפרשת מעשר ראשון גם על חלק זה, וא"כ היית מרבה במעשרות, ואין בידי לתקן לך, בלא שאלת פי הרבנים.

 

 

נסעתי אל הרב דיפו והרציתי לפניו את השאלה, כי לא מצאתי מוצא מסבך זה, שכן לשאול על ההפרשה אין יכולים כאן, כי האיכרים כבר אכלו מזה, ונמצא שאכלו טבל, ח"ו. וגם לתקן ע"י טבל אחר, כמנהגי, אי אפשר כאן, כיון שלא נשאר שום טבל במושבה, ויגענו הרבה בדבר, עד שעלה בדעתי מוצא מן הסבך:

 

 

נזכרתי בהכרעת מרן הגאון רבי שמואל סלנט במעשה שקרה לי, שהפרשתי תו"מ בעיר העתיקה, ואז היתה השנה רביעית , והפרשתי את המעשר שני בלא הכשר קבלת טומאה, והיה אסור בפדיה. שאלתי איפוא את הגרש"ס והוא אמר לי: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", וכל זמן שלא תפריש כדין, בטלה שליחותך כממונה על המעשר מטעם הבד"צ, ותוכל להפריש מחדש..." וא"כ גם כאן כשהמשגיח לא הפריש כדין, בטלה שליחותו, ואפשר להפריש מחדש.

 

 

ושוב הוקשה לנו: "א"כ מה יהא על הפירות שאכלו האיכרים", דלפי דרך זה הם טבלים גמורים. עד שבס"ד נזכרתי בעוד ספק דין, שפסק לי הגאון האדר"ת, כשנאכל פעם בטעות טבל גמור. אמר לי שאשער בדעתי כמה נאכל, ואם היה בערך עשרה רוטל אקח שתי רוטל פירות טבלים, ואעשה האחד מעשר ראשון על מה שאכלו, ואפריש מזה תרומת מעשר, והרוטל השני, פחות קצת, אעשה מעשר עני, ואח"כ אפריש משתי הרוטל כטבל גמור, דלפי הפוסקים שסוברים דלא חל מעשר על מה שאכלו כבר, הרי שתי רוטל אלו טבל גמורים הם, והדברים הוטבו בעיני הרבנים ויעשו כן.

 

 

@5הפתרון לקטניות ה"באב"

 

 

במושבה מוצא גידלו האכרים קטניות הנקרא "באב", שהיו מלקטים אותו יום יום ומביאים לירושלים למוכרם, ולא היה שום אדם שיוכל לעשר אותם יום יום, לזה נטלתי אצלי לירושלים כמות משוערת יותר מאחד ממאה ממה שיהיה בכל הקטניות, והפרשתי בהנוסח שהתו"מ יהיו חלים לאחר שיתלשון. כאשר ספרתי זאת למרן הגרש"ס הוטב בעיניו, והתו"מ היו מונחים אצלי עד שלקטו כל הקטניות.

 

 

@5פולמוס השגחה

 

 

פולמוס זוטא התרחש במהלך אסיפה שזימן רבי בן ציון, נביא את תיאורה בלשונו באספה אחת שנקראה על ידי הרבנים בענין זה, הועלו והורדו הצעות שונות. איש חכם ומכובד, רבי יואל-משה סלומון, שהיה נוכח באסיפה, בא בטענה לפני הרבנים הנאספים, וקיטרג על כל סדר ההפרשה שתקנתי, באמרו: "הנה אמרו חז"ל במסכת סוטה "רבי יוחנן כהן גדול תיקן דין דמאי, כיון שראה שאינם מעשרים, תיקן שיעשר כל אחד בביתו", והדבר היה קשה מאד מכמה דברים, כגון שחבר אסור לאכול אצל ע"ה ועוד, ועתה נראה לי כל ענין זה כפלא - ומדוע לא עשו אז כסדר הזה של ר' בן- ציון יאדלער"?

 

 

משפנו הרבנים אלי בבקשה להסביר את הענין לפני הנאספים, עליתי אל הדוכן ואמרתי: "רבותי, אילו הצעתי לפניכם לתקן שכל תושבי המושבות באשר הם, לא יאכלו טבלים, היתה שאלת ר' יואל-משה במקומה, כי זאת היא הדוגמא למה שאמרו חז"ל, כי כל אחד מהם יש לו פירות וירקות טבלים, שמכניסם לביתו ולקדרתו, ואוסרים כל התבשיל, אבל תיקון וסדר זה שתקנתי בס"ד יכול להתקיים רק בירושלים ויתר העיירות כשאין במקום עצמו טבלים, וכל הטבל בא ממקומות אחרים". אמרתי שבתקנה זו והשתתפות בהוצאות לא יכשלו באיסור חמור זה, וגם התיקון שבחז"ל שכל הפירות דמאי הם ויעשר כל אחד בבית, אי אפשר בזמן הזה, שמערבים פירות של ישראלים ונכרים, ויבואו לעשר מפטור על החיוב.

 

 

ותהלה לד' שהוטבו דברי לפני כל הנאספים, עד שגם הרה"ג ר' אשר זוסמן די- ליאון ממונה ומנהל דכולל מינסק, שטען בראשונה שתקנתי לא תועיל בהרבה, וגם לא מצינו בחז"ל שיהיו משגיחים על הפרשת תרומות ומעשרות והביא ראיה מהמשנה במסכת שקלים: "יוצאים על הכלאים ושומרי ספיחים", ולא אמרו שומרי תו"מ, גם הוא קבל לבסוף את דברי.

 

 

ועוד הצעה נוספת הועלתה באסיפה זו ע"י אחד הנאספים: לתקן בסביבות העיר כמה חנויות שיעמדו תחת השגחה מעולה, ולפרסם זאת במודעות, שמי שאינו רוצה להכשל באכילת טבלים ח"ו, יקנה רק מחנויות אלו. אך הרבנים התנגדו להצעה זו, באמרם שאין זה תיקון אלא קלקול, דלפעמים זקנה או ילד לא ידעו מהמודעות, ויקנו בחנות אסורה, ולאחר זה נמנו וגמרו כולם פה אחד, "דאין לנו אלא תקנת ר' בן- ציון, שלא יכניסו כלל טבל לירושלים".

 

 

 

@5המחלוקת אודות המעשר שלא מן המוקף

 

 

בספרו "בטוב ירושלים" מספר רבי בן ציון יאדלר כי החל משנת תרפ"ז הונהגו סדרים חדשים בענין המעשרות. ההסדר שהוא עמל עליו לפיו תיאסר כניסת טבלים לירושלים, התבטל ותחתיו הונהג לעשר בחנויות עצמם.

 

 

רבי בן ציון לא מפרט מי ומה עמד מאחורי השינוי, אך ניכר שהוא כאב זאת מאד. לדעתו הדבר גרם תקלות חמורות היות ובלתי ניתן למנוע הסתננות טבלים, כמו כן הדבר מכשיל את אנשי המושבות עצמם שעד עתה המעשר בוצע בתחומם, ומעתה הם עלולים באופן ודאי להכשל בטבלים.

 

 

רבי בן ציון בצר לו הציע תחילה פתרון: שכל אחד יחזור ויעשר בביתו. )מושג מוכר מהמדקדקים בימינו. ד.צ.( מאוחר יותר יזם פתרון מחודש שהוא ירכוש טבלים יום יום והוא יעשר מהם שלא מן המוקף עבור מנויים שימנו אותו שליח עבורם.

 

 

היוזמה צברה תאוצה ורבים מיראי ירושלים נמנו אצלו. אך היו שעוררו על כך, הגאון רבי יש"א אלפנדרי זצ"ל שכונה "הסבא קדישא" כתב תשובה לאסור. מכתבו זכה למענה מפורט מהגאון רבי מרדכי לייד רובין זצ"ל המתיר ומגבה את יוזמתו של רבי בן ציון זצ"ל, בפתח מכתבו הוא כותב "נזהרתי שלא לסתור מפורש את מפורש את דברי רב הנזכר בכדי שלא לצערו לעת זקנתו המופלגת, יאריך ד' ימיו ושנותיו".

 

 

בעקבות המחלוקת שלחו חבורת תלמידי חכמים מובהקים מירושלים מכתב שאלה להרה"צ, ועל גבי מכתבם כותבים חברי הבד"צ ובראשם מרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל שהיות והחנוונים לא קיבלו על עצמם נאמנות, הרי סחורתם בחזקת דמאי, בעוד שרבי בן ציון קיבל על עצמו נאמנות "ולמי שהוא אומר שמפריש בעדו אפילו שלא מן המוקף נאמן".

 

 

במשך הזמן הזדקקו עוד ועוד אנשים לשליחותו של רבי בן ציון יאדלר זצ"ל בגיבוים המלא של חברי הבד"ץ.

 

 

מענין לראות בסימני דרך אלו את המרכיבים הקיימים היום בהסדרי הכשרות מטעם חברי ועדות הכשרות השונות. שיש בהם מיזוג של מעשר באמצעות "נאמנים" שהינם בעלי החנויות עצמם, אשר קיבלו על עצמם את מרות ועדי הכשרות ומשגיחי הכשרות דמטעמם. בעוד שבשטח עצמו, היינו במושבות החקלאיים, לא מגיעים המשגיחים בעצמם.

 

 

 

מסגרת:מיסד "ועד הכשרות" הראשון בארץ רבי בן ציון יאדלר זצ"ל

 

 

המושג של "משגיח כשרות" הינו חדש יחסית. שכן בחוץ לארץ המזון המתועש הינו חדש ואילו הפירות והירקות אין בהם כל חשש. הדבר היחיד שהיה מקדמת דנא הוא "השחיטה", נאמנות על כשרות הבשר והעוף נדרשה מאז ומתמיד. בדרך כלל היתה זו אישיותו של השוחט שהיה נדרש להיות "ירא שמים מרבים", סביב נאמנותו התחוללו לא מעט שערוריות ופעמים רבות היה זה פועל יוצא של זהותו והזדהותו עם חוג כזה או אחר, דבר שפסל אותו על החוג האחר.

 

 

גם בישוב הישן בארץ אלו היו פני הדברים, תודעת הכשרות על המזון הנרכש לא היתה נחלת כל הציבור. ותיקי ירושלים זוכרים את הערבי המוכר את ה"סוס" אותו משקה מסוכר וכמובן את התאנים "והסאברעס" שאף אחד לא דרש עבורם תעודת כשרות.

 

 

עם התחדשות החקלאות בארץ הקודש ע"י יהודים, התעורר באחת הצורך בהפרשת תרומות ומעשרות ומעקב אחר פירות הערלה. היה זה רבי בן ציון יאדלר זצ"ל הידוע בכינויו "המגיד הירושלמי" שהיה רוח חיה בהחדרת התודעה והצורך בנאמן כשרות שיהא אחראי על הפרשת המעשרות. נתקיים בו "קריינא דאיגרתא להווי פרונקא". הוא עצמו נבחר כנאמן הכשרות מטעם גדולי הדור, ארזי התורה, של דור דעה, מרבי יצחק ירוחם דיסקין, רבי שמואל סלנט, האדר"ת, ורבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל. לא בקל הוא הצליח להנחיל את תודעת הכשרות בקרב הלקוחות החקלאים ואנשי התעשיה. בספרו "בטוב ירושלים" הוא מתאר כיצד הוא הסתובב )בחינם כמובן( ברחבי הארץ וכיצד הוא הוכיח פעם אחר פעם גם לתלמידי חכמים שניתן בנקל להכשל בקלקול התרומות והמעשרות.

 

 

בשנת תרס"ב, הוא כונן אסיפת רבנים ובה הוחלט על מינוי משגיחים בכל המושבות והנפקת "תעודות כשרות,. אם תרצו זו השנה בו נוסד "ועד הכשרות" הראשון.

 

 

יפו, פתח תקוה, יבנאל, ושאר מושבות הפזורות זכו לביקורו. מצויד בתעודות נאמנות ממרנן גדולי ירושלים זצוק"ל ולהבדיל ד"ר רופין וד"ר טהון ראשי ההסתדרות הציונית התקבל בכל המושבות והקיבוצים כדי לעשר את תבואתם.

 

ההסדר שרבי בן ציון יצר שהוא ושליחיו יבצעו את הפרשות התרומות ומעשרות במושבות, ורק אחר כך באמצעות הצגת תעודות הכשרות יוכלו המשקים לשווק את תוצרתם לירושלים.

 

 

לא כל בעלי המשקים נאותו לכך. רבי בן ציון מספר על פרטנרים עקשנים שלא בנקל נאותו. כמו מר אייזנברג מנהל חברת "מנוחה ונחלה" ומראשי המושבה "רחובות", כאשר ביקר הלה בירושלים דאג רב"צ לזמן אותו לרבי שמואל סלנט זצ"ל, כשהגיע דיבר עמו רבי שמואל במעלת הפרשת המעשרות וביקשו לאפשר זאת במשקיו. בתשובה אמר אייזנברג כי הוא נאות אך "מפני מה שלחו את הרב יאדלער, שהוא קנאי גדול ומפריש בכמויות גדולות?.."

 

 

רק לאחר הסבר רחב על ענין המעשרות נעתר אייזנברג, ומאז היה ליד ימינו של רבי בן ציון יאדלר בכל הקשור למלאכת הקודש שלו. היה זה מקרה אחד מני רבים המתוארים ע"י בספרו "בטוב ירושלים". מפליא להווכח עד כמה טכניקות הרמיה של הסוחרים מחד והבעיות המתחדשות מאידך היו קיימות כבר אז.

 

 

 

מסגרת:הלכתא כבתראי

 

 

מאמר זה הינו סקירה הסטורית של דיונים הלכתיים שהיו בעבר בין גדולי ירושלים זצוק"ל, אולם למותר לציין כי אין לפסוק מכך הלכה למעשה לימינו. ההנהגות במצוות הארץ כיום הוששתו בעיקרם על פי הוראותיו של מרן החזו"א זצוק"ל ובכמה וכמה מן הדברים דעת מרן החזו"א זצוק"ל שונה ממה שהובא בגוף הכתבה.

 

 

לצורך בירור הדברים לאור ההלכה למעשה בדורינו, פנינו לתלמיד חכם מומחה בנידונים אלו שעבר על הדברים והעיר מספר הערות בבחינת הפרט המלמד על הכלל. ואלו הארותיו:

 

 

@1א[email protected] היתר שתילת תורמסים בכרם: במאמר מובא הוראה להיתר, ובדרך אמונה )חלק ה' מכתב ה'( הביא מכתב שכתב מרן החזו"א, המתיחס לשאלה זו. מרן החזו"א דן שם באריכות בנושא וכתב לאסור, אולם מרן החזו"א הציע לשואלים לעשות צורת הפתח והוסיף ואף שזה טורח מרובה אבל זה יהיה מתוקן לתמיד. ושכר מצוה הרבה הלזו כדאי למטרה עליה. עכ"ל.

 

 

@1ב[email protected] ספירט: כידוע הסתפקו גדולי אר"י זיע"א - מה לעשות ביין תרומת מעשר, ועיין בארוכה בספר א"י )או בספר עיר הקודש והמקדש להגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל ח"ג פ"ו(. ואחרי שהאריך לבאר ההיתר - מביע שמחתו )שם, עמ' פג( שחזר הדבר ליושנו ושופכים את התרו"מ כלשונו שם: "שגם זו מדגישה את תנאי ההכשר הדתי של היין הארץ הישראלי".

 

 

אגב, לפי הגרימ"ט - עשיית הספירט היתה עוד בתקופת ההכשר של הגר"נ הירץ זצ"ל.

 

 

@1ג[email protected] יין שנעשה מענבים שנקנו מגויים: צריך לבאר, ענבים שנבצרו ע"י גוי ע"מ לעשותם יין ונמכרו לישראל חייבים להפריש תרו"מ לאחר שעשה מהם יין - הואיל ונגמרה מלאכתם, כל הדיון הוא כאשר קונה מן הגוי ענבים בסתמא ועשאן יין, ויותר מזה אם קנאן לאכילה ונמלך לעשותן יין דבזה )עיין חזו"א שביעית סי' ז' סקכ"ד, ומעשרות סי' ח( מקובל בשם מרן החזו"א )ראה קו' הל' תרו"מ שנדפס ע"פ החזו"א( שבכל מקרה יש להפריש. אך גם לחולקים על דעה זו )וכמו שמובא בשו"ת משפטי צדק למהר"ש גרמזיאן סי' צו( - וסוברים דהקונה מגוי בסתמא פטור מתרו"מ גם הם מודים שאם דעת הגוי היתה למכרן ליין וקנאהו היהודי לשם כם, וודאי שחייב להפריש.

 

 

והדיון בין החתן לחותנו זיע"א היה בין היתר גם לענין הברכה, ובזה כבר נחלקו הב"י והרדב"ז שכתבו לעשר בברכה, והמבי"ט והברכי יוסף כתבו שנהגו לעשר בלא ברכה עיין ספר ארץ החיים סי' שלא. ובדרך אמונה )פ"א תרומות( כתב "ושמענו שלמעשה הורה )מרן החזו"א( להפריש בברכה".

 

 

@1ד[email protected] ההפרשה שקלקלה: בסיפור המובא - מדובר על הפרשת תרו"מ על פירות בבעלות גוי ופירות שהיו פטורים מתרו"מ )יש לדון אימתי הפכו הפירות לבעלות הממשלתית כי יתכן והפירות היו חייבים בהפרשה אלא שכעת היו בבעלות של גוי(. דבר נוסף שיש לדון הוא, אם ניתן להשאל אם אכלו האיכרים חלק מהפירות )וזו כנראה המציאות בסיפור( יעויין חזו"א )דמאי סי' ד סקכ"א(, ודרך אמונה )פ"ד צה"ל תנה( גם מה שכתב לתקן טבל הנאכל בשם האדר"ת - יש לעיין בזה, יעוין תיו"ט )סוף פ"ג בגיטין( ורש"ש )שם דף לא( ובית יצחק )יור"ד ח"ב סי' קלד( ור"ע בהר צבי זרעים )ח"א סי' מב(.

 

 

@1ה[email protected] פולמוס ההשגחה: שמחה היתה בלבי, כשראיתי כי הגאון רב"צ ידלר זצ"ל - שמסר עצמו על הפרשת תרו"מ ביקש לתקן התרומות ומעשרות עוד בטרם יבואו לעיה"ק, ואחד מן הטעמים כי בבוא הסחורה לעיר הרי יש טבל וחולין מעורבין, וכן אנו מבקשים לעשות ב"כשרות למהדרין" מחמת כמה וכמה סיבות והעיקרית שבהם חשש תערובת פטור וחיוב, אמנם על חלק מהצעותיו יש מקום לדון, הכותב מספר על כמה הצעות, ויש להאריך בהם הרבה. בתחילת מובאת ההערה של רי"מ סלומון שהעיר שאם אפשר לתקן ע"י השגחתו של הממונה, למה לא מוצאים תקנה זו כשחז"ל תיקנו דמאי - אולם דבר זה צריך בירור, כי לפי פירוש הגר"א )סוף פ"ה דמעשר שני( לשון חז"ל "ובימיו א"צ להשאל על הדמאי" הכוונה היא משום שמינו משגיחים שיסובבו בשווקים, וראה בהקדמה לספר משפטי ארץ - תרומות ומעשרות מה שנכתב בזה בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א.

 

 

@1ו[email protected] תקנת רב"צ ידלר - למנויים: רב"צ ידלר הציע למנויים להשתתף בהוצאות קניית טבל, מטבל זה תיקן את מה שקנו לאכול בעבורם. לצערי לא הבנתי כיצד פעלה התקנה - האם הוא הפריש משלו על של חברו, א"כ היה צריך שיהא לו עשרים אחוז כנגד הטבל. לעומת זאת אם הוא היה שליח שלהם קבע שאר המעשרות בטבל שבבית המנויים ולכן הספיק לו אחוז אחד, כיצד ידע כמה כל אחד אוכל - אחרי זה מצאתי שכנראה גם על זה העיר הסבא קדישא מהרש"א אלפנדרי )בתשובה הנדפסת גם בספר באר ראי( אולם עיקר טענתו של המהרש"א אלפנדרי היתה לגבי הפרשה שלא מן המוקף. וכאן יש להזכיר מותר להפריש שלא מן המוקף כדי לסלק מכשול מלפני עם הארץ, כמבואר ברמב"ם )פ"י ה"י מהל' מעשר(, וראה דרך אמונה )פ"ג מתרומות צה"ל אות ר"צ(.

 

 

ובענין הדיון אודות שעשה זאת בשליחות ואם כן הרי אין שליח לדברי עבירה, ראה מעדנ"א למרן הגרשז"א זצ"ל )פ"ד ה"א, ושו"ת הר צבי זרעים סד( אחרי זה מצאתי תיאור המתיחס כנראה לתקנה זו בשו"ת הרי צבי זרעים )ח"א סי' נג(, ונדמה לענ"ד כי יש לעיין בשאלות נוספות העוסקות בתקנה דלעיל דמשם עולה שישנם עוד שאלות ובכללם מה שהזכרנו אודות מינוי שליחות לדשבל"ע, וכנראה ר"מ רובין זצ"ל שתמך בתקנה זו של רב"צ ידלר סבר שדי בגילוי דעת לגבי תרו"מ ודלא כהכרעת החזו"א מעשרות )ז, טו(.

 

 

ולוואי ונזכה למקצת מן המקצת של דורות ראשונים במסירות נפשם לתקן ארץ ישראל וגידוליה.

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד