חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

ענינו של יום/ "כי האדם עץ השדה" - "שתולים בבית ד' בחצרות אלוקינו יפריחו"

@7"אין חייו של האדם אלא מן האילן" )ספרי שופטים ר"ג( * ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות. כי האדם עץ השדה, כיצד מתפתח וגדל עץ זה? * מהו פרותיו של עץ זה? * כיצד עלהו של אותו העץ האדם לא יבול? * איך משקים את העץ הזה? *

 

פנינו אל @1הגאון רבי דוד כהן שליט"א ראש ישיבת חברון@2 שיבאר לנו ענינו של יום *

 

@1 האדם עץ השדה מאי משמע...?

 

יש לנו את דברי המהר"ל שכותב )גור אריה בראשית ט' כ'(: "כי האדם עץ השדה הוא ונטיעותיו בשמים. כי הראש שהוא השורש של האדם פונה למעלה וזה נקרא האדם עץ השדה נטוע בשמים. ועל ידי השכל הוא נטוע במקומו אשר אם כל הרוחות באות ומנשבות בו אין מזיזין אותו ממקומו"

 

במקום נוסף מפרט המהר"ל )נצח ישראל פ"ז(: כי האדם הוא אילן הפוך. עץ שרשו למטה תקוע בארץ ואילו האדם שרשו למעלה, כי שרשו היא הנשמה והיא מן השמים. ידים הם ענפי האילן. רגלים הם ענפים על ענפים. גופו הוא עיקר האילן.

 

ביאור הדברים: האדם נברא מגוף ונשמה, הגוף חומרי והנשמה שכלית. פעולות החומר ע"י הגוף ופעולות השכל מכח הנשמה )דרך ד' ח"א פ"ג( ולכן האדם נטוע בשרשו למעלה שהיא הנשמה חלק אלוק ממעל, וזה בכח השכל שעל ידו הוא פונה למעלה ומתדבק בשורש נשמתו.

 

@1 מהי ההשוואה המעשית לעץ. ומהו פריו של האדם?

 

יסוד הדברים נמצא בפסוקים הראשונים בתהילים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח".

 

חז"לדורשים על כך "ועלהו לא יבול - אפי' שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד". מבאר זאת רבנו אברהם אחי הגר"א במעלות התורה: כי האדם נמשל לעץ והדיבור שלו הוא הפרי, על כן נקרא ניב שפתיים מלשון תנובות שדה כי זה הוא עיקר חיות האדם, כל' התרגום על הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" לרוח ממללא. וכל זה כשהאדם מדבר בתורה, אבל אם הדיבור בעניני העולם הזה הוא כמו העלים השומרים את הפרי, כך דיבור בעניני העולם מחזיק ומקיים את הגוף בעבודת ד'.

 

ומשום כך עמי הארצות שאין להם דברי תורה שנקרא פרי, נקראים אילני סרק שאין בהם אלא העלים. ושיחת חולין של תלמידי חכמים דהיינו בעניני העולם הזה - צריכה לימוד, כי ודאי אין משיחין אפי' צרכי גופם אלא על פי התורה.

 

למדנו מדבריו, כי @1פרי העץ של האדם הוא תורה@2. עיקר חיות האדם ומעלתו הוא מכח הרוח ממללא ומשום כך פריו של האדם הוא ברוח ממללא והם דברי תורה שהם עיקר מעלת המדבר. ועלי העץ הם שיחת חולין של ת"ח, כי תלמיד חכם גם צרכי גופו דיבורו והנהגתו היא רק על פי התורה, וממילא שיחת חולין שלהם משמרת ומחזיקה את הפרי התורה שלמדו והתגדלו בה.

 

 

@1 מה הוא כח המשקה את העץ, כדי שיוכל להצמיח פרות תורה?

 

ישנם ארבעה תנאים לכך שגם הם נאמרו באותו פסוק בתהילים. @1א(@2 לא הלך בעצת רשעים. @1ב(@2 בדרך חטאים לא עמד @1ג(@2 במושב לצים לא ישב @1ד(@2 בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. דוד המלך העמיד את יסוד ספרו על צמיחתו וגדילתו של האדם לכל הדורות שלאחריו.

 

כאשר אנו מתבוננים בדור שלנו, אין כל ספק שמקום הגדילה והצמיחה של התלמיד חכם בכדי לעשות פרי בתורה, וגם שהעלים דרכיו והנהגותיו יהיו על פי התורה הם הישיבות הקדושות שבהם מתגדלים ומתחנכים בני הנעורים לתורה וליראת שמים ומידות טובות. וודאי שמי שגדל ומתעלה בישיבה הק' הוא הוא אשר בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה בלא הפסק.

 

אמנם ישנם בחורים שלא זכו להמשיך בדרך עליה ולעלות במעלות התורה. ניתן לחלקם לג' סוגים. א( מי שנתפס לתאוות העוה"ז והדבר תופש את כל חדרי ליבו ואת שאיפותיו ומתוך כך הוא מאבד את הטעם בלימוד תורה.

 

ב( מי שמחפש חיים נוחים וקלים ואינו רוצה להתאמץ יותר מדי, וככל שמתרשל יותר בלימודו הוא מתרחק יותר מן התורה. ג( מי שפורק עול תורה מעצמו ואינו חפץ להיות במסגרת לימוד קבוע של התורה ומבטל זמנו לריק ולא מקבל תורה מרבותיו. ענין זה הוא תוצאה והשפעה של ליצנות וזלזול בישיבה ובאלו שמשפיעים בה תורה ויראת שמים.

 

@1האם יש גורם משותף לכך?

 

בדרך כלל שורש כל הענינים הללו הם מכח ההשפעה של החברה הרעה על צעירי הצאן. בכמה הזדמנויות שמעתי מהגאון הגדול ראי"ל שטינמן שליט"א והגאון הגדול רמ"י ליפקוביץ שליט"א שהם הם שהעמידו עולה של תורה בהדרכת צעירי הצאן לאהבת תורה ויראת שמים, שהדגישו בעיקר את ההרחקה מהשפעת החברה המרחיקה את בני התורה הצעירים מדרך עליה.

 

דבר זה מצאנו בדברי רבנו הגר"א )משלי א' כ"ב( שכתב: "בני אדם מרחיקים עצמם מן התורה מחמת שלשה ענינים. הראשון מחמת שנתפתו ביצרם לילך אחר תאוות העוה"ז וסוברים שזהו בעצם טוב. השני מחמת שחפצים לדבר דברים בטלים והם יושבי קרנות ומדברים דברי ליצנות בלי שום תועלת רק שהנאתם מזה. )ובחמדה גנוזה שם כותב: ככת הלצים שחושקים בהתלוצצות ולדבר דברי ליצנות מבלי שום תועלת( והשלישי מחמת שתלמודם קשה עליהם ורוצים שהתורה תבא להם מעצמה בלי טורח, וכשרואים שאין התורה באה לידם עוזבים אותה כי אינם רואים מתיקותה". שלשה ענינים אלו הם המפריעים של לומדי תורה בכל הדורות והם אלו הענינים שהזכרנו.

 

רבנו הגר"א מבאר את המזמור הראשון בתהילים על פי זה. המזמור עוסק ברשעים, חטאים ולצים. )בבאורי אגדות ריש ב"ק( כתב על זה כך: "עצלות במצות עשה, תאוה במצות לא תעשה, ובטול מדברי תורה. הוא מה שאמר דוד @1אשר לא הלך בעצת רשעים@2 במצות לא תעשה. @1ובדרך חטאים@2 חסרון במצות עשה. @1ובמושב לצים@2 בביטול תורה ליצנות הוא פריקת עול תורה )כמו שכותב הגר"א במשלי: ליצנות היא פריקת עול תורה ויראת שמים( והביטוי של פריקת עול זו היא: מבלי התורה. זהו מושב לצים.

 

ודברים אלו הם עיקר המניעה מהאדם עץ השדה לפרוח ולגדול וליתן פריו. ושורש ענינים אלו הוא על ידי השפעת החברה של הרשעים החטאים והלצים המונעים מהאדם לפרוח ולגדול ולעשות פרי.

 

 

@1 כיצד מסקלים מן הכרם מפריעים אלו, כדי שיצמח ויפרח האדם עץ השדה?

 

 

ההרחקה מהשפעת הרשעים החטאים והלצים הוא סור מרע. אמנם מה שבפועל גורם לצמיחת האילן בפריו ועליו הוא בעשה טוב: "בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".

 

ביאור הדברים, במעלות התורה הביא רבנו אברהם אחי הגר"א דברי הזוה"ק על מי שמשתדל בתורה יומם ולילה שלא יהיה כאילן יבש אלא כעץ שתול על פלגי מים. וב"אור תורה" שם ביאר הגרי"א חבר: @1"כמו שנאמר כי האדם עץ השדה כמו שעץ השדה בלי מים הוא מתייבש ואינו עושה פירות כמו כן האדם עיקר חיותו כשהוא דבוק בשרשו למעלה" דהיינו, כשהאדם אינו עוסק בתורה נעשה כציץ יבש משום שעיקר חיותו הוא בדבקות השורש למעלה וזהו התורה[email protected]

 

@1איזה חלק בלימוד התורה

 

זהו כח הדיבור בדברי תורה, כפי דברי הגמ' בסנהדרין )צ"ט ב'(: "אדם לעמל פה נברא ועדין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא" ביאר המהר"ל בנתיב התורה: "כי האדם נברא להשלים עצמו שהוא השלמת הנפש המדברת. ועדין איני יודע אם מצד הדיבור בלבד או מצד התורה שהוא השכל האלוקי, וע"ז אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך כי השלמתו מצד הנפש המדברת והיינו בתורה כי בזה יושלם האדם"

 

ובתפארת ישראל )פ"ג( הוסיף המהר"ל לבאר: כי האדם על זה נברא שיוציא אל הפועל כח הדבור שהוא שכל התורה ולפיכך אמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך כי אחר ששלמותו של האדם בכח צריך שיהיה כל עמלו ופעלו בדבר שהוא שלמותו אשר נברא בשבילו.

 

מתבאר לנו מדברי המהר"ל, כי שלמותו של האדם הוא @1בכח הדיבור, ולא סתם בכח הדיבור אלא בדברי תורה שרשו בשכל האלוקי ורק בכח התורה מוציא האדם את שלמותו מן הכח אל הפועל וזהו ע"י עמל התורה ע"י "והגית בו יומם ולילה"

 

ואדם שאין תורת ד' חפצו ואינו עמל בה יומם ולילה הוא כעץ יבש, מכיון שאינו מוציא את כוחותיו מן הכח אל הפועל הוא מאבד את הפריחה והצמיחה של האדם עץ השדה ונעשה עץ יבש, וכח הצמיחה של האדם הוא רק בכח התורה שע"י כך הוא מתחבר לשרשו בכח השכל ואז נותן הוא פריו בעתו שזוכה לפרי שהוא התורה, ועלהו לא יבול התורה מגדלתו ומרוממתו שכל דרכיו והנהגותיו הם על פי התורה.

 

@1מה המחבר בין ה'סור מרע' לבין העמל בתורה?

 

מתוך שחפצו בתורה הוא מתרחק מתאוות העולם הזה וממושב לצים ומקבל על עצמו עול תורה.

 

המשנה באבות )ג' ב'(: שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא ישב" ביאר רבנו הגר"א: "שנאמר בסיפא דקרא כי אם בתורת ד' חפצו". מבואר דבזה גופא שאין בתורת ד' חפצו נעשה הוא ליושב במושב לצים וכלשון הרמב"ם בסוף הל' איסורי ביאה: שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן. מבואר שמי שמפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה על ידי כן מתרחק מתאוות עולם הזה.

 

וכן הוא לשון הפסוק: "כי אם בתורת ד' חפצו" ענין "חפצו" הוא, כמו שכותב המלבי"ם ביאיר אור על החילוק בין רצון לחפץ: "החפץ מורה על תכונה נפשית שיתאוה אל דבר ורצון מורה רק על תכונה מחשבתית אף כי נפשו מתכונתה אינה חפצה בדבר וירצה בו רק מצד שכלו"

 

מבואר שלמדרגה של "תורת ד' חפצו" לא מספיק מה שמבין בשכלו שזה הדבר שראוי לעשות, אלא צריך להיות "חפצו" שיתאווה אל הדבר בתכונת נפשו.

 

הטעם בכך כי כח התורה להרחיקו מתאוות העולם הזה הוא רק על ידי שחפץ בתורה ומתאוה אליה, וכמו שהרמב"ם מביא שם את הפסוק: "אילת אהבים ויעלת חן באהבתה תשגה תמיד" שרק בזה הוא מתרחק ממחשבת עריות.

 

דברים אלו מוצאים אנו גם בדברי הגר"א )יהל אור, בראשית(: "עבודה שהיא מאהבה בטוח הוא שהתאוה לא תנצחנו כי החושק מאהבת חשוקתו אינו פונה לדבר אחר ואינו מניח תשוקתו בכל הון דעלמא" זהו גם הכח להתרחק ממושב לצים על ידי שנפשו משתוקקת אל התורה, וגם כלפי היצר של העצלות הבאנו דברי הגר"א במשלי שביאר הטעם "כי אינם רואים מתיקותה".

 

ומשום כך רק מי שבתורת ד' חפצו ומרגיש את מתיקות התורה וחפץ בה בתכונת נפשו, יש לו את השאיפה והרצון להשקיע את כל כוחותיו בעמלה של תורה בבחינת "והגית בו יומם ולילה".

 

@1אבל איך מגיעים אל אותה תשוקה לתורה?

 

בסולם האמור: האחת: ריחוק מהשפעת הרשעים החטאים והלצים שהוא הריחוק מהתאוה והעצלות ומפריקת עול תורה. השניה: בקנין רצון וחפץ בתורה על ידי שתבא נעימות החכמה בלבו וישתוקק אליה, או אז הוא מתדבק בשרשו שלמעלה ועולה וגודל במעלות התורה לקנות קניניה ולקבוע כל דרכיו והליכותיו על פיה.

 

התפקיד החשוב ביותר בזמנינו הוא: לקבוע את ההשפעה לצעירי הצאן בשני יסודות אלו, חלק הסור מרע בהתרחקו מהשפעת החברה הרעה אשר יכולה להביאו לשאול תחתית וסכנתה גדולה מאד וח"ו עלול בן הישיבה לאבד את מדרגתו הנצחית ולהפסיד כל עולמו.

 

ומאידך, להראות ולגלות נעימותה של תורה, ולעודד ולחזק את השאיפות לגדלות בתורה להיות בבחינת "כי אם בתורת ד' חפצו" ובמדרגה של "ובתורתו יהגה יומם ולילה" וכך יגדל האדם עץ השדה ויצמח להיות: "עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח".

 

 

 

 

@5ישנם בחורים שלא זכו להמשיך בדרך עליה ולעלות במעלות התורה. ניתן לחלקם לג' סוגים. א( מי שנתפס לתאוות העוה"ז והדבר תופש את כל חדרי ליבו ואת שאיפותיו ומתוך כך הוא מאבד את הטעם בלימוד תורה. ב( מי שמחפש חיים נוחים וקלים ואינו רוצה להתאמץ יותר מדי, וככל שמתרשל יותר בלימודו הוא מתרחק יותר מן התורה. ג( מי שפורק עול תורה מעצמו ואינו חפץ להיות במסגרת לימוד קבוע של התורה ומבטל זמנו לריק ולא מקבל תורה מרבותיו. ענין זה הוא תוצאה והשפעה של ליצנות וזלזול בישיבה ובאלו שמשפיעים בה תורה ויראת שמים. בדרך כלל שורש כל הענינים הללו הם מכח ההשפעה של החברה הרעה על צעירי הצאן.

 

 

 

 

@5התפקיד החשוב ביותר בזמנינו הוא: לקבוע את ההשפעה לצעירי הצאן בשני יסודות אלו, חלק הסור מרע בהתרחקו מהשפעת החברה הרעה אשר יכולה להביאו לשאול תחתית וסכנתה גדולה מאד וח"ו עלול בן הישיבה לאבד את מדרגתו הנצחית ולהפסיד כל עולמו. ומאידך, להראות ולגלות נעימותה של תורה, ולעודד ולחזק את השאיפות לגדלות בתורה להיות בבחינת "כי אם בתורת ד' חפצו" ובמדרגה של "ובתורתו יהגה יומם ולילה" וכך יגדל האדם עץ השדה ויצמח להיות: "עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח".

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד