חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

הכרת הטוב - הגות לפרשת השבוע / וארא

"ומפני מה לקו המים והעפר על ידי אהרן. א"ר תנחום, אמר הקב"ה למשה, המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור ועפר שהגין עליך שהרגת את המצרי אינו דין שילקו על ידך, לפיכך לקו על ידי אהרן" )תנחומא וארא י"ד( * הכרת הטוב היא מן המעלות הגדולות בחובתו של האדם * אחד מגדולי בעלי המוסר שהכרת הטוב היתה חקוקה על לוח ליבו תמיד היה – מרן המשגיח הגה"צ רבי מאיר חדש זצוק"ל )היום - כ"ט טבת הוא יום פטירתו של המשגיח( * פנינו לבנו הגאון רבי משה מרדכי חדש שליט"א ראש ישיבת "אור אלחנן" ובקשנו לשמוע על משנתו של מרן המשגיח בסוגיא של הכרת הטוב. *

ב. ראם

 

ש: מהי התביעה הגדולה שבהכרת הטוב עליה היה המשגיח מעורר?

 

אאמו"ר היה מדבר רבות על דברי חז"ל: ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. מדוע פרעה נקרא מלך חדש, אלא שאמרו המצרים: בואו ונזדווג לאומה זו. א"ל פרעה, שוטים עד עכשיו משלהם אתם אוכלים והיאך נזדווג להם, אילולי יוסף לא היינו חיים. כיוון שלא שמע להם, הורידוהו מכיסאו שלשה חדשים. דהיינו, שפרעה היה מוכן לוותר על כסא מלכותו שלשה חדשים מפני היותו מכיר טובה!

הגמ' במנחות אומרת: בתחילה כל האומר לי עלה לגדולה אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה, כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין. כל כך קשה הירידה מהלכות, ופרעה מחזיק מעמד שלשה חדשים כדי לא להיות כפוי טובה.

וכאשר פרעה 'נשבר' גם אז יש עליו טענה על כפיות טובה, וכפי שאכן מבואר בחז"ל: כי פרעה נענש על שהיה כפוי טובה על "אשר לא ידע את יוסף" עשה את עצמו כמי שאינו יודעו, וכל הכופר בטובתו של חברו לסוף כופר בטובתו של מקום.

המושג של הכרת הטוב, הוא לא רק ענין של בין אדם לחברו, אלא הוא שייך ישירות גם לבין אדם למקום. לסוף – כופר בטובתו של מקום.

כלפי הנושא של בין אדם לחברו, היה מדבר בשיחותיו על שוחד. לנו נדמה כי שוחד הוא דבר שלילי. להפתעת השומעים אמר: שוחד ביסודו זהו תכונה מאד חיובית. אנו רואים אצל התנאים מקבלים טובה מיד נהיים משוחדים ונהיים מחויבים למי שהיטיב להם. הגמ' בכתובות )קה( מספרת על ר' ישמעאל בר אלישע שהאריס שלו הביא לו מתנה ואמר לו שהביא הפעם לו, כיון שבא לדין תורה אגב אורחא הביא לו. ר' ישמעאל פסל עצמו מלדון והושיב אחרים לדון אותו. וניסה לפתוח פתח של זכות מה האריס יכול לטעון. אמר: ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי, שלי נטלתי. מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

דהיינו שמגדלותו של ר' ישמעאל בר אלישע הוא חש משועבד עם הכרת טובה לאותו אריס. הוא קיבל טובה ממנו. חז"ל אומרים: הפותח פתח לחברו נפשו חייב לו. ומשום כך שוחד נקרא שוחד: שהוא חד. השפלות בשוחד הוא להיות דיין. אתה משוחד ומשועבד בהכרת הטוב בשביל להיות דיין.

היה מעשה בזמנו שהתפרסם: כי שנים התדיינו בבית המשפט, לאחד מן הצדדים נודע כי השופט קיבל טובת הנאה מהצד השני. אותו צד ביקש מבית המשפט לפסול את עצמו מלדון בתיק זה. בית המשפט ברוב יהירותו סירב ואמר: כי בית המשפט מתעלה מקטנוניות שכזו ודנים את התיק בצורה אובייקטיבית לחלוטין.

נכנסתי לאבא וספרתי לו את הסיפור. הוא אמר: בית המשפט 'מעל'  הקטנוניות... הוא 'מתחת' למינימום של בן אדם! האם אדם יכול להשתחרר מהכרת הטוב על מה שהוא קיבל?! כל הגמרא בכתובות בסוגיא של שוחד מספרת אצל התנאים, על טובת הנאה קטנה שקבלו וכבר הרגישו משועבדים.

ואכן אנו מוצאים אצל אנשים גדולים כי אלו שהיו רוצים להתקרב אליהם,  היו עוזרים ומסייעים בדברים שהם נצרכים, ועל ידי כך היה נכרת ברית שממש היה קשה להבין את ההשתעבדות של הגדולים אליהם ואת הכרת הטובה אליהם.

אבא אמר בשם מרן הסבא מסלבודקא זצוק"ל: כי בגמ' בסנהדרין מסופר שמלאכי השרת היו צולין לאדם הראשון בשר ומסננין לו יין. המלאכים ידעו שאדם הוא נזר הבריאה והוא יותר גדול ממלאכים. רצו המלאכים להתקרב לאדם וניסו לעשות זאת דרך המטבח...

ובכל הדורות,היו שהשכילו להיות לעזר לאדם גדול והוא השתעבד והרגיש מחויב אליהם. הוא לא היה דיין כמובן, אך באופן אישי הכיר טובה בצורה לא רגילה. הכרת טובה, הוא מחייב .

 

ש: מה החיסרון הגדול במי שלא מכיר טובה?

 

ישנם ששואלים מה משמעות הביטוי: "הכרת טובה". לכאו' צריך לומר: "החזקת טובה". בפשטות, כל אחד מכיר בטובה.  אלא אדם שנוהג מתוך ההרגש הנכון זה מחייב אותו להכיר טובה והוא כופר בזה. נוח לו להתעלם מזה. להרגיש שזו לא טובה כל כך גדולה. הוא אינו רוצה להרגיש. להכיר. כפיות טובה זו היא, הן בבין אדם לחברו הן בבין אדם למקום. המכיר בטובתו של חברו ובטובתו של מקום, הוא כבול בשלשלאות ברזל. עליו להכיר תודה. הכפירה בכך, היא עצימת עיניים. התכחשות. כפירה גמורה בעובדה הקיימת כי הוא קיבל טובה ממישהו או מריבונו של עולם.

הגמרא בע"ז )ה.( אומרת: מי יתן והיה לבבם זה להם, אמר להם משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה. בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה. כפויי טובה דכתיב ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. בני כפויי טובה דכתיב האשה אשר נתת עמדי. פרש"י: אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים.

מבואר, כי השורש של כפיות טובה שיש בנו נובע מאדם הראשון. ואצל אדם הראשון מה כפיות טובה היה?  אלא, כשאמר "האשה אשר נתת עמדי" זהו כפירה בטובה. לא מרגיש בעצם שנותנים לו טובה. לא עולה בדעתו לבקש יותר.

בשעותיו האחרונות של אבא, לא חש בטוב ולקחוהו לבית החולים. כאשר הגיע לבית החולים, על אף מצבו החמור ביקש שיקראו לנהג האמבולנס והודה לו במסירות על כך שבא לקחתו. נהג האמבולנס מאד התרגש מכך. הדברים עשו עליו רושם רב ושינו את כל מהותו.

באחת משיחותיו האחרונות דיבר על פרעה ויוסף. כאשר יוסף אמר לפרעה שצריך איש חכם ונבון שידאג בשבע שנות השבע לשבע שנות הרעב שיבואו לאחר מכן. אמר: לכל בן אדם יש שנות שבע ויש שנות רעב. שנות השבע הן בצעירותו. עת היותו בחור בישיבה. לאחר מכן במשך השנים מגיעים שנות רעב. על הבחור להשכיל ולהיות "נבון וחכם" לנצל בשנות השבע ולאגור לכל שנות החיים שבמהלכן יהיו גם שנות רעב. אך דא עקא, כי בשנות הטובה לא מעריכים מספיק את הטובה ולא משכילים אל נכון לנצלה. ומי שהוא "נבון וחכם" יודע אכן לנצל עד תום בשנותיו הצעירות.

ובאמת זהו הביאור בדברי הגמ' בברכות: מי שאומר הזן את העולם 'מטובו' הרי זה בור. צריך לומר הזן את העולם 'בטובו'. הקב"ה לא זן אותך בחלק מהטוב שלו, אלא בכל הטוב. הוא דואג לכל פרט ופרט. וכאשר מפנימים זאת שהכל מטובו של הקב"ה, הדבר מחייב אותנו להכיר בטובתו, ולא חלילה לכפור בטובתו של מקום.

בפרשת השבוע אנו רואים, משה רבנו לא יכול להכות את העפר משום שבעפר הוא הטמין את המצרי. באים להוציא את כלל ישראל משעבוד מצרים. והקב"ה נותן עשר מכות למצרים על שעבודם בישראל, אך משה רבנו אינו מסוגל. הוא מנוע מלהכות את העפר. הוא מכיר בטובתו של העפר. וכן של היאור במכת דם וצפרדע. מכיר בטובתו של הדומם.

 

ש: דהיינו, הכרת הטוב משעבדת אותנו כמעט לכל הבריות...

 

אכן כן. אבא היה מדבר בשיחותיו על דברי חז"ל: "הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם". כאשר הרב מקבל מתלמידיו, הוא משועבד אליהם, וממילא זה מחייב אותו שכל מה שהוא עושה צריך להיות רק מתוך הכרת הטוב.

כאשר אדם בא להוכיח את חברו, התוכחה צריכה להיות: לא מתוך יראת שמים ואפי' לא מתוך אהבת ד'. תוכחה באופן כזה, אדם לא ירצה לקבל. תוכחה צריכה להיות רק מתוך אהבת הבריות. כאשר רב צריך להוכיח את תלמידו, אם התלמיד לא משוכנע שזה מתוך אהבה, הוא לא יקבל. אי אפשר להוכיח מתוך חשבונות צרים. יעקב אבינו בא לחרן, אורח מגיע לעיר ומחיל להוכיחם: לא עת היאסף הצאן לכו ורעו. מדוע קבלו בני חרן את תוכחתו?

אומרים בשם מרן הרב מפוניב'ז זצ"ל שאמר: יעקב בא אליהם ואמר: "אחי מאין אתם" כאשר באים בגישה של "אחי" אפשר להעביר תוכחה.

כאשר רב בא להוכיח את תלמידו, אם תוכיח לו שאתה בא מתוך רגשות של "אחי", של אהבה, ואתה מכיר לו טובה כי קבלת ממנו, אכן אפשר להוכיחו - ואז הוא יקבל את התוכחה. אבא היה מסמיך לכך את דברי הגמרא בערכין: תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. דהיינו, האם יש מי שיודע להוכיח מתוך אהבה, מתוך הרגשת "אחי" כדי שיקבלו את תוכחתו.

ובאמת, כל אחד שחי בעולם, לא מיבעי בחברה המצומצמת שלך, אלא בעיר כולה, בעולם כולו, אחד נזקק לשני. וכל אחד מקבל מהשני. וממילא אתה מחויב לכל העולם ומשועבד להם. משה רבנו הציל את בנות יתרו, ואמרו: "איש מצרי הצילנו".  הודו למשה כי הושיע אותן, והכרת טובה זו שייכת לאותו איש מצרי שמשה הטמין בחול, בגינו נצרך משה לברוח למדין. הוא, הנאלץ על כרחו, כביכול לעשות מעשה ולהושיען – לא מגיע לו דבר. משה קיבל טובה מהאיש מצרי  ועל שם זה קוראים לו בנות יתרו. רגישות מיוחדת למי שקבלו ממנו הנאה.

ועל אחת כמה וכמה ממי שנהנה ממנו ברוחניות, כמה צריך להכיר לו טובה. אבא היה מספר, כאשר הגיע לסלבודקא בעודו נער קודם בר מצוה. מתחילה לא רצו לקבלו לישיבה ובשבועות הראשונים התגלגל שם. באחת מלילות השבת ניגש אליו הגאון רבי יחזקאל בורשטיין זצ"ל )בעל ה"דברי יחזקאל"( ודובב אותו. הושיבהו על ברכיו והרגיע אותו. אבא הכיר לו טובה על החיות שנתן לו באותו ליל שבת בסלבודקא, לאורך כל שנות חייו.

 

ש: כיצד אפשר לבני התורה בתוככי הכלי התורה להתחזק בהכרת הטוב?

 

אבא פעם דיבר בועד לבחורים מבוגרים בישיבה, ואמר:  צריכים לדעת לנצל את שנותיכם המבוגרות בישיבה. במשך השנים הרי כל אחד רוצה לתרום. היה לך בישיבה בתור בחור הזדמנות כ'עלטרע בחור' לתרום לצעירים המשתוקקים לכך. בכל חברה, הצעיר משתוקק לקבל מהמבוגר ממנו, כמובן בדרך נעימה ולא בדרך של עליונות והרגשת שררה. יש לדעת כי התועלת הכי גדולה מכך היא לנותן עצמו.

הגמ' בתמורה )טז.( אומרת: רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ד'. בשעה שתלמיד הולך אצל רבו ואמר לו למדני תורה. אם מלמדו מאיר עיני שניהם ד', ואם לאו עשיר ורש נפגשו עושה כולם ד'. מי שעשאו לזה חכם עושה לזה טיפש טיפש לזה עושה אותו חכם.

ביאור הגמרא הוא: כאשר צעיר בא לבקש ממך שתלמד איתו את הסוגיא, ואתה דוחה אותו כי הוא לא ברמה שלך, שילך ללמוד עם צעירים ברמה שלו. הוא, מובטח לו שיהיה תלמיד חכם כבר. אתה, אם תעזור לו, ותלמד איתו, תהיה גם תלמיד חכם, ואם לא – אתה תפסיד! דהיינו, שהתלמיד הצעיר בא אליך, מה שמונח כאן כעת לדיון, זה לא ההצלחה של אותו תלמיד, אלא ההצלחה שלך.  אם אתה רוצה להצליח, תשפיע עליו מטובך, תבאר לו את הסוגיא. ואז גם אתה תזכה.

שמעתי כמה פעמים מהגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ שליט"א: כמה הכרת הטוב אני חייב לרב'ה שלי. )כך הוא קורא למשגיח(. כשהייתי בחור בישיבה, הטרידו אותי הצעירים עם שאלות. החלטתי ללכת סדר אחד ללמוד בבית מדרש אחר, שם אוכל ללמוד בשקט ללא הפרעות. כאשר שמע מכך המשגיח אמר לי: אתה נשאר בישיבה. זה ה'שטייגען' הכי גדול שלך. לעזור לצעירים. להאיר להם פנים בתורה. אז לא ידעתי להעריך זאת כל כך, אולם כיום אני מרגיש כמה זה הועיל לי, לבניית הרוחניות שלי.

לכל בחור בישיבה יש הזדמנות, לעזור לסייע. הצעירים כמהים לכך שהמבוגרים יותר ישפיעו עליהם מטובם. ואתה עצמך יכול לקבל מהם, תעשה את החשבון של "מתלמידי יותר מכולם" אם כן אתה מחויב להכיר בטובתם ולסייע להם לגדול ברוחניות. כך אפשר בתוך בית המדרש, לעזור אחד לשני, להכיר בטובתו ועל ידי שתסייע לו, זה סיוע לעצמך – "מאיר עיני שניהם ד'".

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד