חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

בלי טובות. אתה חייב

@1"מי שמחזיק תורה צריך להתבונן שע"פ האמת היא מחזקת אותו ואת המציאות כולה, אלא

 שלעיני בשר נראה שאנו מחזיקים אותה, והוא בדמיון ארון שנושא את נושאיו"... @2(מרן

 החפץ חיים זצוק"ל, שם עולם)

זה עתה שיגר מו"ר ראש הישיבה הגאון הגדול ראי"ל שטינמן שליט"א, מכתב שמצוטט בשער

 גליון זה ובו מסר נחרץ. בעדינות לשון השמורה לאלה שהינם עיני העדה, הוא אינו פורט

 את  מטבעות הלשון הרעה שהנמענים עשו בהם שימוש, בהתייחסותם לבני תורה. אולם מי

 שעינו חדה, יכול להבחין בסימנים האדומים שהותיר שבט הלשון המצליפה, גם בעדינותה.

 תוכחה מגולה בלשון נסתרת, למי שהעזו להתבטא בלשון לא נקייה, על הממיתים עצמם באהלה

 של תורה "שבזכותם אנו חיים"! – כלשון הגאון הגדול שליט"א.

 מידי פעם משחררים אנשי ה"ואנשכנו כחמור", את חרצובות לשונם, אפילו בעת שהם משחררים

 את קפיצת ידם. במקרים מסויימים, גם מתת-יד, מלווה בהבל פה והבלי מח, שמסתננים

 ונפלטים מזויות הפה. הללו סבורים, לעיתים, שהם עושים טובה! פעמים הם בטוחים שהם

 בצד הנותן, אך אינם מבינים שהם פשוט בצד המקבל, הלוקח. דווקא לעת כזו, יש להעמיד

 דברים על דיוקם. כי התמונה שנראית גם לעיני בשר, זו פשוט טעות אופטית. למעשה, זו

 פאטה מורגנה מתעתעת. כשהעדשה אינה ממוקדת, התמונה הנחשפת עלולה להיות מעוותת. זה

 עלול להתל. והטעות הזו היא מדגרה לליקויים בהשקפת עולם.

 

כאשר נסיבות החיים השונות מבקשות למעט בני תורה, העינים נשואות אל נדיבי לב – כדי

 שיהיו שליחים נאמנים. אחרי שהמשרדים הממשלתיים איבדו את הזכות היחידה שעוד נותרה

 להם – אחזקת מוסדות תורה, מתמקדת תשומת הלב בבעלי המאה.

אבל שלא תהיה טעות: לא הם מחזיקים את עולם התורה. זה אולי לא נשמע נימוסי לבקש את

 מתת ידו של אדם ולבקשו לפתוח את סגור ארנקו, ובאותה נשימה להסביר לו – "לא אתה

 עושה לי טוב, אלא אני עושה לך טובה". זה אולי נשמע לא אסטטי להגיד למי שמסייע לך –

 "זו אינה זכותך, אתה פשוט חייב לעשות זאת!" אכן, זו העזה, כי באמת יש חובה להכיר

 טובה. אבל חובת הכרת הטוב, אינה משנה את המציאות: תומכי התורה אינם רק תומכים.

 בעצם הם נתמכים! זו אינה זכותם בלבד.. זו חובתם! הם לא רק נותנים. הם לוקחים! הם

 רק מעבירים לשותף את חלקו בשותפות!! חד וחלק!

אם ישנה טעות בענין הזה, זו תוצאה ישירה של המאבק הנושן ההוא. מאבקו של המלאך ביעקב

 אבינו, טבע חותם עמוק בהסטוריה של עם ישראל לדורותיו. בגלל הנגיעה בגיד הנשה – "כי

 נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" – הצטוו בני ישראל לדורותיהם: "על כן לא יאכלו בני

 ישראל את גיד הנשה". האם הפגימה שנגרמה ע"י הנגיעה בגיד היא כל כך חמורה, שעלינו

 לזוכרה תמיד ולפרוש מאכילת הגיד לדורות? האם התוצאות אינן חדלות וההשפעה אינה

 פוסקת, לדורות?

אלא שבאותו מאבק היתה טמונה תמצית כל מאבקי הרוח העתידיים וכל תרכיז נסיונות ההכחדה

 הרוחנית – שעשו, ברשעתו, ייבקש להביא על יעקב. לאורך כל הדורות היו נסיונות להלחם

 בעם היהודי בכח הזרוע. לעיתים נעשה שימוש דווקא בשיטות מערימות של התקרבות מפילת

 מחיצות, כדי שתביא להתבוללות. פעמים היו אלה פנים זועפות, ופעמים היה זה חיוך

 ערמומי, כזה שנראה ומצטלם טוב אך שוחר רע רוחני. לכן התפלל יעקב הצילני נא מיד

 "אחי" מיד "עשו". הצילני - בין עם יבוא כאחי, מחייך, ובין אם יבוא כעשו – בכח

 הזרוע. ה@1עשו@2ויות הזו פשטה מלבושים ועטתה אדרות, נחבאה מאחורי מסכים ומסכות.

 מרן הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל בספר הדעה והדבור (דרוש א' החזקת התורה) מנתח את

 הנושא באזמל רוחני חד, ומסביר:

המלחמה ההיא נמשכה רק לילה אחד, עד עלות השחר. אבל מעשה אבות סימן לבנים והמלחמה

 נטושה לאורך כל "הלילה הגדול" – העוה"ז הדומה ללילה – עד עלות השחר, ביאת משיח

 צדקנו. אדום ושרו סמאל מנהלים קרבות בלתי פוסקים, כדי לבטל את עם ישראל מלמודה של

 תורה. אך יעקב אבינו לא מת וקולו לא פסק, חלילה, מבתי כנסיות ובתי מדרשות. @1"עברו

 כמעט שלושת אלפים וחמש מאות שנים מגויעת יעקב – ויוצאי ירכו עודם לומדים תורה

 ברבים. כמה מתמידים יש בהם המזכירים לנו את ה"מתמיד" הראשון שלא ישן י"ד שנה ועסק

 בתורה. והבל פיהם של "בני יעקב" אלה מרעישים את עצביו של סמאל והננו רואים אותו

 מתאבק עמהם באופנים שונים".

 

סמאל יודע היטב להיות מתוחכם. פעם הוא בא עם פיתויים של השכלה ונאורות אינטלקטואלית

 מדומה, פעמים אחרות הוא מבקש למשוך את הלומדים אל תהום הפיתויים של הנהנהתנות

 ההוללת ופורקת העול. לעיתים הוא מתגלם בזרוע קומוניסטית אדומה שמבקשת לעקור,

 ולפעמים יקרה שהוא יבקש לפתות במתק שפתים קפיטליסטי, בלשונה  של ארץ האפשרויות

 בלתי מוגבלות. ארע שסמאל משתמש במספרים גוזזות פאות, בכפייה, ולפעמים הוא עושה זאת

 באמצעות חקיקת זדון המבקשת להכות את היהודי החרדי בכיסו. הנסיונות שלו להגיע אל

 יסודותיהם של מבצרי הדת ולהשקיט בהם את קול יעקב, אינם חדלים לעולם. רק השיטות

 משתנות, המגמות נותרות בעינן. וגם התוצאות: "וירא כי לא יכול לו". להיפך. זו

 תכונתו של עם קשה עורף. כאשר מנסים לפגוע בו, הוא עושה דוקא. כאשר מנסים לכפות

 עליו, הוא מוסר נפש. המאבק אינו נפסק, אבל גם התוצאה ידועה מראש. בהיכלי התורה אי

 אפשר לפגוע. לא קומיסר של פעם, ולא שר ממשלה עכשוי. לא אלימות אידיאולוגית

 קומוניסטית, ולא נהנתנות קפיטליסטית ששוטפת את הארץ ומבקשת לזנב בנחשלים.

אז מהי שיטת עבודתו של  הסיטרא אחרא כשהוא נתקל במשוכה בלתי עבירה? מה עושה השטן,

 כשבני התורה אינם מניחים לרגע את כלי מלחמתם – הגמרא והסטנדר? מהו נשקו של סמאל

 כשהוא רואה שהוא אינו מצליח במאבקיו?

 "ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו". כשהשטן רואה שמאבקיו נגד עולם התורה

 כושלים, כשסמאל מבין שאי אפשר לנתק את הלומדים מהאינפוזיה הרוחנית שלהם – הוויות

 אביי ורבא, מיד – ויגע בכף ירכו – "פגע בתמכין דאורייתא" (זהר). 

אבל גם המאבק הזה נדון לכשלון. כי ההנהגה של הקב"ה עם לומדי התורה, שונה מהנהגתו עם

 שאר בני אדם. הקב"ה לא יתן למי שמלאו לבו להצטרף לשבט לוי ולשקע את כל ישותו

 בלמוד, לרעוב. אין דבר כזה, לא ראיתי צדיק נעזב. ההתנהלות של עולם התורה, זה ניכר

 לכל מי שצופה בו, היא פלאית. כיצד הצליחו המוני בני התורה לשרוד עד הלום מבחינה

 כלכלית – זו שאלה שאין לה תשובה, אם נשקול אותה בפלס של טבע ובסרגל של הגיון. זו

 הנהגה מיוחדת השמורה רק ללומדי תורה. לכן, אם שליחי סמאל יצליחו, חלילה, לפגוע

 בכספו של עולם התורה, זה לא יגרום דבר וחצי דבר. כי פרנסתו של עולם התורה אינה

 תלויה רק בכמות, אלא באיכות. גם המעט יכול להתברך. גם כמות קטנה מתבררת, כמספיקה.

 דברים ברורים על כך כותב רבנו בעל המשך חכמה על פרשת השבוע, כאשר הקב"ה מבקש ממשה

 ואהרן לדבר אל הסלע, הוא אומר "והוצאת להם מים, ולא הזכיר מים רבים". אבל כאשר לא

 עשו ע"פ צוויו, נאמר "ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם", מסביר רבנו מאיר שמחה

 זצוק"ל:

@1"דע, כי הברכה אשר היא בחפץ השם ובסבר פנים יפות, היא אינה מהוללה בכמותה, רק

 באיכותה, כי זה ענין יותר נשגב ויותר נאה אשר במעט המזון יושבע רעבונו ובמעט השתיה

 יושבר צמאו, וכמו שהבטיח בברכותיו ואכלתם לחמכם לשובע, שיהא אוכל קמעה ומתברך

 במעיו, (רש"י), ולכן אמרו ז"ל: לא נתקררה דעתו של ישראל עד ששמעו ואכלתם לחמכם

 לשובע, שזה ענין נשגב שבמעט המזון יספיק לנפשו, ואם יאכל האדם מזון היוצא מידו של

 הקב"ה הוא אושר נפשי ומזון רוחני, כאשר הפליאו רז"ל במן לחם אבירים, ולכל אחד הוא

 לפי שלמותו, כמאמרם ביומא לצדיקים כו'. ולכן, אילו לא שינו מאמר השם ועשו כפי

 מצותו, היה הברכה במעיים באיכות, לא בכמות, כאשר  היה במן שהמרבה לא העדיף מעומר

 והיה מספיק, ואז "ושתיתם" היה ג"כ ענין נפשי, אשר בזה נבדלו מן שתיית הבהמה, אשר

 הוא רק לכבות חום הצמאוני מאש הקיבה. אולם כאשר לא נתקדש שמו יתברך, אז היה הברכה

 בכמות לא באיכות, והיה בו שתייתם שוה לשתית הבהמה...

משום כך, עולם התורה לעולם אינו  חושש מהתוצאה הסופית. אם יהיה מעט, הוא יתברך. אם

 הכמות תהיה קטנה, זה יהא כמו מן – לחם אבירים שהמפרשים אומרים שהוא הבטחה לדורות.

 אף אם חובת ההשתדלות כופה לעשות כל שניתן במישור המעשי כדי לסייע ללומדים ולהקל את

 מצוקתם, אולם ללא כל קשר לפעולות, התוצאה ברורה מראש: סמאל ושלוחיו, לעולם אינם

 יכולים לתפוש את הלומדים בכלכלתם. המאבק הזה שלהם לא יצליח.

גם הספורנו על פרשת השבוע, מבהיר את הנושא בדברים אקטואלים, חדים כתער:  בפרשו את

 נס הסלע הנותן מים, הוא מונה שלוש סוגי ניסים שנעשו לישראל: א. נס נסתר ב. נס

 גלוי, אך כזה שיכול להתפרש ע"י קטני אמנה גם על פי כללי הטבע. ג. נס גלוי שלעולם

 איננו יכל להתרחש על פי כללי הטבע.

כל שלושת סוגי הניסים נעשו לעם ישראל, לאורך תקופות שונות ובזמנים שונים. מתי ארע

 סוג כזה ומתי נס מסוג אחר? הכל היה לפי זכויותיהם ולפי מעמדם הרוחני של ישראל,

 באותו זמן נתון: אם העם לא היה ברום המעלה, אם הוא לא הלך בדרך התורה, כיון שהיה

 הכרח להצילו מכליה ואובדן בגלל הבטחת הקב"ה לאבות, הנס היה נסתר. אם דרגתו של העם

 היתה גבוהה יותר, נעשה להם נס גלוי לעין. כאשר היו עושים רצונו של מקום, השגחת ד'

 היתה חופפת את קיומם ומגוננת באופן מוחשי וניכר למתבונן, וכאשר העם הצליח לטפס

 בסולם הרוחני ולהגיע לנדבך של שלמות באמונה ולשליבה של בטחון מלא, הם ראו ניסים

 שלא היתה להם כל אחיזה בדרך הטבע ושלא יכול להיות להם הסבר של הגיון.

הנס שהיה במריבה, היה נס גלוי. כאשר סלע מוציא מים, זה נגד הטבע. אך האופן שבו

 "נפתח השיבר" – האם ע"י דיבור או שמא ע"י הכאה, זה כבר מותנה במצבו של עם ישראל,

 זה כבר תלוי בגודל אמונתו ובעומק בטחונו. המשוואה היא חד משמעית: ככל שהאמונה

 והבטחון עמוקים ומלאים יותר, כך גם הנס הוא על טבעי יותר...

הדברים נוגעים גם לנו: אנחנו לא צריכים לעזור להקב"ה לעזור לנו. אנחנו לא קבלנים של

 הצלחה. לא עלינו המלאכה לגמור. עלינו רק לעשות את המוטל עלינו. אם אנחנו נעשה את

 המוטל עלינו, הרי שתמיד, "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". הסלע, יתן את מימיו

 ולעם יהיה מהיכן לשתות! אם תהיה בנו נכונות העמידה בתנאי המדבר הצחיח מתוך בטחון

 מלא בד', יהיה גם מים. האם ע"י הכאה בסלע או שמא ע"י דבור? – זה תלוי רק בנו!

 אנחנו נתקיים! אנחנו נמשיך, כי לא תשכח מפי זרעו. מי יהא הצנור?! בדרך טבעית, בנס

 נסתר, גלוי, או נס שאיננו יכול להיות בדרך הטבע – זה תלוי בבטחוננו. יהיו מים,

 השאלה רק איך!  ללומדי התורה יהיה. לא יחסר. השאלה היחידה  היא: בידי מי תיפול

 הזכות להיות "הסלע".

 

זו היא ההזדמנות הגדולה של תומכי התורה.  זו שעת נסיון, רבת משמעות, שחלילה ניתן

 להחמיצה. מרן הגר"ז סורוצקין זצוק"ל מבהיר באותו מאמר הנזכר לעיל, שתומכי התורה

 עלולים לטעות בפועלם הגדול והמבורך. לא תמיד הם מבינים שכל אשר להם הוא בזכות

 לומדי התורה, והתורה תמשיך להתקיים, גם בלעדיהם. להקב"ה יש את הדרכים שלו. ומפני

 שכל אשר להם הוא בזכות לומדי התורה, בגלל שהארון נושא את נושאיו, לכן הנתינה שלהם

 היא פשוט העברת החלק של השותף, לידיו. כי מי שאינו נותן לכהן וללוי, מונע הברכה

 מתוך ביתו שלו. "ואיש אשר יתן לכהן, @1לו יהיה"[email protected]

המחשבה של הנותן ורצונו שיחשבו לו את מעשיו למשהו חריג הראוי להערצה יוצאת דופן,

 התחושה הזו היא פרי הנגיעה של סמאל בתמכין דאוריתא.  בזה הצליח מעשה שטן, להביא

 מהומה וערבוביא במוחותיהם של הנותנים, ולהטעות את מבטם הנכון. גם כיום משתדל סמאל

 לעקור מלב התמכין דאוריתא את התחושה כי מה שהם מצליחים בפרקמטיה, זה רק בזכות האבק

 שמעלים תלמידי החכמים דהיום במאבקם היומיומי עם עשו של העת הזו – שרוצה לבטלם

 מלימודם: @1"ר' יודן חורי אמר – כל פרמקטיה שישראל עושין ומצליחין, בזכות אותו אבק

 של אבינו יעקב"@2 (מדרש, הובא בילקוט הראובני). והמאבק ההוא נמשך מאז, לדורות.

 השיטות מאז, נסיונות הפגיעה בירך, לא חדלו. עד עלות השחר, המאבק הזה ימשך. הנושא

 לא יירד מסדר היום, רק השחקנים שעל בימת ההסטוריה מתחלפים. לכן, נאסר גיד הנשה,

 לדורות. כדי שלא נשכח. כדי שלאורך כל הדורות , נזכור גם נזכור. שלומדי התורה לא

 יבהלו. שתומכי התורה לא ייכשלו.

 

 עליהם לדעת שהם לא עושים טובה לת"ח ולבני תורה, בתומכם בהם. זו רק הזדמנות לקטוף

 פירות מאילן הזכויות, מעץ החיים של המחזיקים בה. הם אינם עושים טובה. זו חובתם! זו

 הדרך להעביר ללומדים את חלקם המגיע להם בשותפות. אחרת, זה גזל! זו מעילה! שוד

 רוחני לאור היום! המחשבה שעלולה להסתנן ללב הנותנים:  אנחנו "עושים להם טובה",

 אנחנו "היצירתיים" והם כביכול ה"פרזיטים", זו תוצאת הבאוש של הנגיעה ההיא של סמאל.

 תחושת ההתנשאות המדומה של הנותן, זו הנגיעה בגיד. אבל היא אינה  יכולה לכסות את

 האמת שמדובר למעשה בלקיחה. שהנותנים הם החיים על חשבונם  של המקבלים - "שבזכותם

 אנו חיים". @1"והמוציאים עליהם שמות של גנאי, זה מראה על מידה גרועה", @2כותב

 הגאון הגדול ראי"ל שליט"א. 

*

אולם לדאבון לב, במציאות אנחנו עדים לקשיים באחזקת התורה. זו אינה רק הממשלה שכבר

 מזמן קפצה את ידה בנסיון ליבש את מקור המים החיים. גם נדיבי עם העומדים לימין עולם

 התורה, צמצמו את מתת ידם למען עולם התורה. בנסיבות שהתהוו בכל רחבי הגלובוס, ננעלו

 דלתות נדיבים – גם אם לא נטרקו דלתות הלב. בשעת הגזרה יובשו גם המעיינות הנובעים,

 שהרוו את הערוגות. הנסיבות הכלכליות יצרו קשיים אובייקטיבים. מגייסי "הקמח" לעמלי

 התורה, לעתים חוזרים לא רק ביד ריקה, אלא בבושת פנים. לדאבון לב, ישנם גם סיבות

 סובייקטיביות יותר, שאין כאן המקום לפרט. אז מה עושים?

@1"עמוד התורה מהווה את נשמת החיים של היהדות. מדוע איפוא ממעטים כל כך לעשות

 בימינו למען התורה? מהי הסיבה לכך שכל קריאה לטובת ענין ומפעל אחר, זוכה להדים

 עמוקים, זולת הקריאה לחזק לומדי התורה? אנו תקוה, כי עוד מצויים בקרב שורת הנאמנים

 לד' ולתורתו, יחידים בעלי הון הכואבים את כאב עמם, המבינים בצורה נכונה לשם מה ברך

 ד' את מעשי ידיהם – והרואים זאת כחובתם הראשונית לסעוד בעושרם את המטרה הקדושה

 הזאת של לימוד התורה, אשר טיפוחה ופיתוחה יתאפשרו אך ורק בעזרת נדיבי לב יחידים,

 אוהבי תורה. מה מוזר הדבר: אין מפעל סוציאלי בישראל, כמו תמיכת נצרכים ועניים,

 חולים, יתומים ואלמנות, הזקוק להחלטתם של נגידים ושועי ארץ או לכינון מוסדות בעלי

 הון רב. כל אימת ובכל מקום שהמצוקה משוועת, ישראל נתבעים ונותנים. רק תורתנו

 הקדושה, הלא זו האמא הרוחנית של כל גילויי החסד והאצילות – לעילא, רק היא מוזנחת

 בקרן זוית, חגורת שק ומתפלשת בעפרים, אינה מעיזה לפרוש כפיים אל ילדיה המסכנים,

 הבנים האומללים אשר חדלו להכיר את אמם אומנתם, אינם מסכיתים לאנקותיה ובודאי שלא

 יבינו לצערה.

@1האמנם לא יפקוד איש מקרבנו את האמא הרוחנית הזאת של כנסת ישראל, את המרגלית

 היחידה שלנו, סגולת כל הסגולות, אשר בלעדיה שוא כל הישגינו וכאין וכאפס נחשבו?

 האמנם נפקיר את "ארוסתנו?" כלום יתכן שאף אחד מבין עשירי עמנו לא יכמרו רחמיו על

 עניה סוערה זו? האפשר שלא ידבנו לבו להקדיש מהונו כדי כינון מפעלי הצלה לתורה,

 אותו מפעל שבשנים קדמוניות לא היה כי אם מפעל הערצה לתורה? @2(הגרש"ר הירש זצ"ל

 מעגלי שנה ח"ב עמ' קנ"ו)

שורות האמת מחייבת כאן להזכיר את חסדיהם של יחידים, אשר תמיד ניצבים ובאים לעזרת ד'

 בגבורים. חובה עלינו להעלות על נס את אותם נדיבי לב, שלא רק שלא קפצו אפילו אצבע

 מידם, אלא שבעיתות מצוקה הם פתחו גם את ידם השנייה – בידעם כי לעת כזו הגיעו

 למלכות. אולם, אם ננסה לאבחן את תסמונת המעמקים של התופעה בשלמותה, נגלה כי כבודה

 של תורה הושפל – אם יש נדיבי לב שמסוגלים להפריח התבטאויות נלוזות ולהרגיש שהם

 עושים טובה.  דומה שה"אשר קרך" שפיזרו שונאי הדת, הצליח להסתנן מבעד לחרכים ולפגע.

 אותם קולות שאיש לא העז אפילו להעלות על דל מחשבה. מקבלים היום פומבי, הגם אם

 כמובן אינו נחלת הכלל.  רעל הזלזול וצליל הלגלוג ה"בעלבתי" המתנשא, כבר אינם זרים

 בתוכינו, הגם אם בשוליים. אף אם מדובר בדעה מותקפת ומוקעת אל עמוד הקלון, הרי אמרו

 אותה, בפומבי, ולא הזדעזעו אמות הסיפים! ואם יש כאלה שמעיזים להתבטא כך, אות הוא

 וסימן שיש רעל מוסווה בקרקעית תת ההכרה. אם יש אחד שאומר, סימן שהארס חלחל – ויש

 בשוליים יותר שחושבים כך. בכך, כבודה של תורה הושפל. זה מעיד כי קרנה הורד ביד

 גסה. עמלק החילוניות פלש! נחשלים בדרך הוכשו בארס של עכנאי שנת עמי ארצות לת"ח...

 

זה כואב שבעתים, כאשר הדברים ניתזים מפיהם של כאלה שחזותם מעידה עליהם, שהם בילו

 מספר שנים ליד סטנדרי בית המדרש. זה צורב עשרת מונים, כשאתה יודע שיש מהם כאלה

 שהסתופפו תחת התקרה של היכלי התורה. @1"זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו'. י"ל ע"ד

 רמז: שנה ופירש אמרו חכז"ל גרע מכולם (פסחים סוף פרק ג'), דרשע שאינו בן תורה אינו

 מסוכן כל כך אבל חלילה אם בן תורה נתקלקל, הוא מסית ומדיח. וזה אפשר שרמז בכאן

 דרשעים בחייהם קרויים מתים. וזהו אדם כי ימות באהל של תורה כל הבא אל האהל יטמא

 אחרים". @2(מרן החת"ס תורת משה על פרשתינו)

מילים מזהירות נוספות, מיותרות...

 

במסגרת: מי בנאי ומי בטלן? מי יצרן ומי פרזיט?

בספרו "שם דרך", מרחיב ראש ישיבת חברון – הגאון הגדול רבי שמחה זיסל ברוידא זצוק"ל,

 בענין זה. הוא מצטט את דברי המגן אברהם (בסוף הלכות תעניות סי' תקפ סע' ב; הובא

 בבאר היטב שם סק"ט ומשנ"ב ס"ק טז) שכתב: @1 "ואיתא בכתבים שראוי לכל בר ישראל

 לבכות על שריפת התורה, שמכח זה נמסרה התורה לקליפות, המקום יחזירנה לנו במהרה

 בימינו. כתב התניא ביום הששי פרשת חוקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ"ד

 קרונות מלאים בספרים בצרפת, ולא קבעו אותו בימי החודש מפני שמתוך שאלת חלום נודע

 להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה, "זאת חוקת התורה" מתרגמינן "דא גזירת אורייתא".

 גם בשנת ת"ח נחרבו ב' קהילות גדולות באותו יום".

כמו כן הביא את דברי שבלי הלקט (בדין ד' תעניות, סי' רסג) שכתב: @1"ועל שאנו עסוקים

 בהלכות תענית ובענין שריפת התורה, עוונותינו אשר גרמו לנו ונשרפה תורת אלוקינו

 בשנת חמשת אלפים וד' שנים לב"ע ביום ששי פרשת זאת חוקת התורה, כעשרים וארבע קרונות

 מלאים ספרי תלמוד והלכות ואגדות נשרפו בצרפת כאשר שמענו לשמע אוזן, וגם מן הרבנים

 שהיו שם שמענו שעשו שאלת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא והשיבו להם – "דא גזירת

 אורייתא", ופירושו, ביום ששי זאת חוקת התורה הוא הגזירה. ומאותו היום ואילך קבעוהו

 היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ביום שישי של פרשת זאת חוקת התורה, ולא

 קבעוהו לימי החודש".

בספר מועד לכל חי למהר"ח פלאג'י (סימן ט' אות ד') הוסיף: "ובעירנו איזמיר נהירנא

 מכד הוינא טליא דהיו כמה אנשים סוחרים שהיו נזהרים לצאת אפילו לשוק לעסקיהם .

בערב שבת חוקת, ומה שהיה להם לעשות בערב שבת היו עושים ומתקנים מיום חמישי. והן עוד

 היום רבים נזהרים שלא לילך מעיר לכפר ביום זה". ומסיים מהר"ח פלאג'י: "וד' שומר

 עמו ישראל בכל מקום ובכל זמן שלא יאונה להם שום רעה".

מתוך דברים אלו מדגיש ראש ישיבת חברון זצוק"ל את העובדה המופלאה שלא מצינו דוגמתה

 במקום אחר: יש סגולה וכח "ביום הפרשה" לגרום ולפעול מציאות בהנהגת הבריאה –

 שמאורעות שמתרחשים בעולם נקבעים ונגזרים מתוך הפרשה שקוראים בתורה באותו השבוע.

 סוד זה נודע לרבותינו הראשונים על ידי שאלת חלום "שיום הפרשה גורם". ולכן, "גזירת

 התורה" שנשרפו ספרי התלמוד היתה דוקא בערב ש"ק פרשת חוקת, שכן "זאת חוקת התורה"

 מתרגמינן "דא גזירת אורייתא", ובשל כך תיקנו את מועד התענית על שריפת התורה לא

 בתאריך וביום החודש בו חל אותו מאורע, אלא "ביום הפרשה", משום "שיום הפרשה גורם

 גזירת התורה".

עוד מרחיב הגאון הגדול רבי שמחה זיסל ברוידא זצוק"ל בבאור ענין זה,  בדברים שיש בהם

 מסר נוקב ללומדי תורה:

ובתוספת לענין זה ראיתי דבר נפלא ומבהיל באגרות רמח"ל לרבו מהר"י באסאן בענין גזירה

 דומה שהיתה בזמנו באיטליה ששרפו ספרי התלמוד, וכך כותב הרמח"ל: @1"ובתחילה אומר

 ענין זה על גזירות התורה שהיו בעו"ה מאין יצאו כי אין דבר בלי שורש. וסוד זה זאת

 חוקת התורה ומתרגמינן דא גזירת אורייתא ונודע שכאן נרמז ענין זה. וסוד הדבר הוא

 ממש ענין הפרה אדומה שהשכינה מוסרת עצמה לשרפת הדין החזק להציל את ישראל וכו'.

 ולכן בזמן שהיה ביהמ"ק קיים היה אפר פרה, וכיון שחרב הבית ואין פרה, הוצרכה התורה

 עצמה בעוה"ר להימסר לשרפה בעבור ישראל, וזה מתקן ג"כ גלות התורה וכו'. @1והאמת כי

 הגדר לזה הוא שיהיו ישראל ממיתים עצמם על דברי תורה, ולכן נאמר זאת התורה אדם כי

 ימות באוהל כמו שדרשו ז"ל, וע"כ הושם זה הפסוק לידרש כן בפרשה זו ולא בפרשה אחרת".

 @2ומסיים הרמח"ל בדברים מבהילים: @1"והאמת כי במקומות אלו היו קטרוגי התורה יותר,

 כי יותר לא המיתו עצמם והלכו אחרי הנאות העולם, כי כן בכל איטליא".

מבואר בדבריו ששורש גזירת שרפת התורה הוא מחמת קטרוג התורה על אשר לא המיתו עצמם על

 התורה אלא אחרי הנאות העולם, וזהו משורש "זאת חוקת התורה" וכדברי חז"ל "זאת התורה

 אדם כי ימות באוהל, שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה".  ומכיון

 ש"ע"כ הושם זה הפסוק לידרש כן בפרשה זו ולא בפרשה אחרת" – נמצא שיש בשבוע של סדר

 פרשת חוקת באופן מיוחד שורש למידת הדין התובעת שימיתו עצמם באהלה של תורה. ודברים

 אלו נוקבים עד מאוד ומחייבים חיזוק גדול בלימוד ועמל התורה להמית עצמו באהלה של

 תורה, שזהו המרפא לקטרוג ולגזירה דאורייתא של "זאת חוקת התורה".

ומסכם ראש ישיבת חברון זצוק"ל: מתוכן הדברים שנתבארו למדנו כי מעלת לימוד התורה

 איננה רק מחמת גודל וחשיבות מצות תלמוד תורה אלא גם מחמת זה שקיום מציאות הבריאה

 ובריאת העולמות נפעל על ידי לימוד התורה. כמה עצוב ומצער שהשקפה זו היא ההיפך

 הגמור מהטעות השוררת כיום אצל אחינו התועים והטועים אשר חושבים את לומדי התורה

 ל"בטלנים" ואת מבלי העולם לאנשי מעשה ויצירה. עפ"ל. והרי אדרבה, דווקא לומדי התורה

 הם הם המחדשים והיוצרים והמקיים את הבריאה ואת כל העולם והם בעלי היתרון תחת השמש

 והשאר הבל הבלים הכל הבל.

*

אז מי הם הבטלנים ומי הם אנשי המעשה והיצירה? מי הם בוני העולם האמיתיים, ומי הם

 הפרזיטים? אין צורך להרחיב בגודל חיובם אלה שלא זכו להמית את עצמם באהלה של תורה,

 להחזיק בידי לומדי התורה. עד כמה גדולה התביעה על מי ששורט שרטת, ולו דקה כנימה,

 בחוסנם של עמלי התורה. עד כמה הוא גורם לקטרוג ח"ו. עד כמה חייבים להזהר, בפרט

 בשבוע זה. עד כמה צריך כל אחד להתחזק, כשיום הפרשה גורם....

 

@5מידי פעם משחררים אנשי ה"ואנשכנו כחמור", את חרצובות לשונם, אפילו בעת שהם

 משחררים את קפיצת ידם. במקרים מסויימים, גם מתת-יד, מלווה בהבל פה והבלי מח,

 שמסתננים ונפלטים מזויות הפה. הללו סבורים, לעיתים, שהם עושים טובה! פעמים הם

 בטוחים שהם בצד הנותן, אך אינם מבינים שהם פשוט בצד המקבל, הלוקח. דווקא לעת כזו,

 יש להעמיד דברים על דיוקם. כי התמונה שנראית גם לעיני בשר, זו פשוט טעות אופטית.

 למעשה, זו פאטה מורגנה מתעתעת. כשהעדשה אינה ממוקדת, התמונה הנחשפת עלולה להיות

 מעוותת. זה עלול להתל. והטעות הזו היא מדגרה לליקויים בהשקפת עולם.

 

@5אנחנו לא צריכים לעזור להקב"ה לעזור לנו. אנחנו לא קבלנים של הצלחה. לא עלינו

 המלאכה לגמור. עלינו רק לעשות את המוטל עלינו. אם אנחנו נעשה את המוטל עלינו, הרי

 שתמיד, "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". הסלע, יתן את מימיו ולעם יהיה מהיכן

 לשתות! אם תהיה בנו נכונות העמידה בתנאי המדבר הצחיח מתוך בטחון מלא בד', יהיה גם

 מים. האם ע"י הכאה בסלע או שמא ע"י דבור? – זה תלוי רק בנו! אנחנו נתקיים! אנחנו

 נמשיך, כי לא תשכח מפי זרעו. מי יהא הצנור?! בדרך טבעית, בנס נסתר, גלוי, או נס

 שאיננו יכול להיות בדרך הטבע – זה תלוי בבטחוננו. יהיו מים, השאלה רק איך!  ללומדי

 התורה יהיה. לא יחסר. השאלה היחידה  היא: בידי מי תיפול הזכות להיות "הסלע".

מבוקר

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד