חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

על המייחלים ל"יהדות נוצרית"

טקסי ההלויה של מנהיג הנצרות קיבלו ביטוי בכותרות ובסיקורים נרחבים בתקשורת הכללית ובעתונות החילונית. מגיבים שונים, אחים תועים מזרע ישראל, ביקשו לבטא את הווייתם האוניברסלית בהבעת גילויי הערכה וחיבה לעולם הנוצרי, טקסיו ומנהגיו.

 

ביניהם היה כותב אחד ב"עתון לאנשים חושבים", שתהה מדוע בעם היהודי לא מקובלות התופעות שבהן הבחין בטקסי ההלויה של אותו אפיפיור.

 

תחת הכותרת "איטלקי באמונתו יחיה" שואל הכותב מדוע הגיעו מאות אלפים לטקס הנוצרי, ומה מסביר את נכונותם "לעמוד שעות ארוכות בתור רק כדי לחלוף לשניות ספורות על פניו של מת, יהיה מפורסם ככל שיהיה". על כך הוא משיב, שהדבר נובע מעובדת התבססותה של הנצרות על המונים, כאשר בעוד בישראל מי שהולך לאירוע מקביל (להבדיל בין הטמא והטהור) היה מוגדר כ"דתי", בנצרות יכול גם החילוני ללכת לכנסייה בכל יום ראשון.

 

הוא כותב, כי "החילוני הממוצע בישראל מסתכל על מה שמתרחש בצד השני, הדתי, של העולם באדישות גמורה, במקרה הטוב. במקרה הרע, הוא רואה כאיום את מה שמתרחש שם", ומסקנתו כי יש לקנא ב"יכולת של האיטלקי, שבחייו היום יומיים עונה על כל הגדרה שיש בישראל לחילוניות, ובכל זאת בחר לבוא לרומא ולהתייחד עם ביטוי כלשהו של אמונתו".

 

@9

 

הדברים הללו מבטאים, שוב, הבנה מעוותת של מהות היהדות. כמובן, גם אנו תובעים מיהודים שאף שלמרבה הכאב הם מפנים עורף לחובתם בעולמם, שלכל הפחות יגלו כבוד מינימלי לערכי היהדות, ולא ירמסו אותם בראש חוצות, ולו רק מתוך התחשבות בשומרי התורה. אך הדברים שצוטטו מבטאים שאיפה אחרת לחלוטין: הפיכת המינימום הזה לאידיאל של "דת טקסית" גרידא, בדומה לנצרות ח"ו.

 

קדמונים כבר האריכו לבאר, כי היהדות שונה באופן מהותי ושורשי מן הדתות האחרות, דוגמת הנצרות וכדו'. זאת לא רק משום שהיא האמת השורשית הטהורה שעל פיה נברא העולם ושנמסרה מן השמים במעמד שישים ריבוא עדים נאמנים, אלא למעלה מכך. היהדות אינה "דת" במובן הלטיני המקובל של המושג. יהודי אינו אדם "רליגיוזי", החי באוירה "טקסית" של "פולקלור דתי".

 

היהדות היא עבודת האדם בעולמו, מתוך הכרתו בצלם אלוקים שבו השואף להידבק בבוראו וללכת במידותיו. היהדות מצרפת ומזככת את נפש האדם ומקיפה את כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, את כל ימות השנה וכל שעות היממה. השולחן ערוך מלמד את האדם איך @1לחיות@2, איך לקום בבוקר ואיך ללכת לישון, ואף איך ינהג במקומות המוצנעים וכשהוא עושה צרכיו. היהדות היא מסכת שלמה של תורת חיים.

 

בדורות האחרונים קמו תנועות חילון שונות ומשונות, שביקשו להפוך את היהדות למעין "הווי פולקלוריסטי" גרידא. בראשן, כמובן, התנועות הרפורמיות, שטיפחו מעין "יהדות כנסייתית", שעיקרה בטקסי תיפלה מעוררי גיחוך. הרפורמים, כמו הנוצרים, מיקדו את כל פעילותם בבתי התיפלה, שאותם הם מכנים ברוב חוצפה "בתי כנסת".

 

גם הציונות צעדה בדרך זו, וביקשה לעטר את רעיונותיה הכפרניים ב"הווי דתי", דוגמת "טקסי חגים" מעוותים, ימי חגא שבדו מלבם ותפילות לאומיות שונות.

 

אלו וגם אלו עקרו את היהדות במובנה היסודי והבסיסי של תורת חיים אלוקית, שניתנה מן השמים, מכוננת את בנין האדם ומרוממת את נשמתו החצובה ממרומים.

 

@9

 

הגרש"ר הירש זצ"ל, ברבים ממאמריו, מתמודד עם סילופים אלה שפשו בתקופתו, ואומר כי עליהם ועל שכמותם זעקו הנביאים: "למה לי רוב זבחיכם", "מי גם בכם יסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם". כי התמקדות חיצונית ושטחית בעבודת המקדש, תוך התנכרות לכל חובתו של האדם בעולמו, נוח לה שלא נבראה.

 

"אבוי לנו אם נצמצם את רעיון המקדש במסגרת העצים והאבנים, התכלת והארגמן; שכן עלינו לזכור, כי המקדש בו אנו מברכים ומקדשים את ד' נמצא בתוך בשרנו, בלבנו ובדמנו, והוא מתגלם בנו כתופעה היסטורית בקרב העמים. לא יתכן שנמיר את המקדש החי שבקרבנו בבתי כנסת והיכלות דוממים. חלילה לנו לומר, כי ד' הוציאנו ממצרים, למען יהיו כאלה אשר יבנו גם לו בתי-מקדש, כדרך שעמים אחרים, להבדיל, בנו לאליליהם... אם לא כן, די יהיה להקדיש לביקור בבתי הכנסת רגעים אחדים בשנה, לתרום אגורות אחדות ולזכור את הבורא מתוך התרגשות הלב, ולראות בכל זה תחליף לעבודתו".

 

במאמר זה, המופיע ב"מעגלי שנה" ניסן, מוסיף הגרש"ר הירש זצ"ל, כי גם לא כחגי הגויים חגי ישראל. "צאו וראו את יום הזכרון לחיותנו לאומה! אפילו חישוב הלוח שלנו אינו דומה לחישובם של יתר העמים. אין החג בא במפתיע, ללא התכוננות נפשית מוקדמת. עוד לפני למעלה מחודש כבר שלח את מבשריו: ארבע הפרשיות - שקלים, זכור, פרה והחודש... ובהגיע החג, לא את בתי הכנסת אנו מקשטים ומפארים לקראתו, אלא את בתי משפחותינו... כל חדרי הבית הוכשרו לפסח. כל קניינינו וכל פרט ופרט בסעודותינו מסמלים את אופיו של החג. הבית כולו וסביבתו נושמים ברוח החג. נתבער מתוכם כל מה שמסמל את ההתכחשות והכפירה באמיתות תודעתנו וגאולתנו על ידי ד'. לקראת החג הוכן לחם מיוחד, אבל לא להקרבה על המזבח, אלא לעלות על שלחן המשפחה. זהו לחם היודע לספר על הצלתנו המופלאה, אשר אין לה אח ורע בתולדות האנושות, על שעבודנו עד שעת חצות הלילה, כאשר בא ד' 'לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים, ככל אשר עשה לכם ד' אלקיכם במצרים לעיניך'".

 

"על כן לא דרש ד' מישראל, כתנאי לגאולתם, שיקימו לו היכלות ומזבחות, אלא הוא מדבר רק על 'נפשות', 'עדת ישראל', 'בתים', 'משקוף' ו'מזוזות'. מי שבונה היכלות ומזבחות, או שהוא מבקר בהם וזובח עליהם - כלום הרבה הקרבה נדרשת ממנו לשם כך? וכי לשם כך נחוצה מדה רבה של עוז רוח ועמידה עצמאית מוצקה? ביחס לד' אין זו אלא החזרת קומץ מבוטל מן הכסף והאמצעים אשר הוא העניק לאדם, והקדשת זמן מועט מן השנים הרבות אשר הוא חנן את האדם. גם המוסלמי והנוצרי, להבדיל באלף הבדלות, הולכים לבתי תפילתם, ואפילו המצריים עובדי האלילים היו בונים מקדשים לאליליהם ומבקרים בהם מפעם לפעם. היכן, אפוא, ההקרבה וההתמסרות?"

 

"ברם, לא זו היתה דרך התמסרותם של אבותינו במצרים. הם לא הרהיבו בנפשם עוז להסתפק רק בהקמת היכל לאלוקי ישראל ליד כל ההיכלות שהקימו המצרים לאליליהם. הם קשרו את קרבן הפסח אל כרעי המיטה בתוך ביתם, כך העמידו את כל חיי המשפחה וחיי הפרט לשרות ד'. 'ישראל ממשלותיו' - הם עשו את כל ישותם כעין היכל לקיום מצוות הבורא. כך נעשו ראויים לגאולה. עבודה זו היתה כל תכליתה של הגאולה. 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים' - זה היה התנאי המוקדם אשר ניתן למשה".

 

ורק כך, מסכם הגרש"ר הירש זצ"ל, כל עצמנו נהיה "לקדשו" וכל אשר יש לנו ל"ממשלותיו". אחרת, חלילה, הרי תיבנה לנו "יהדות נוצרית", המתמקדת בבתי תיפלה ובטקסים ריקים מתוכן רוחני מחייב של ממש.

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד