חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת בשלח


התורה מתארת את שירת הים אשר שָׁרוּ משה רבינו ועם ישראל לאחר קריעת ים סוף, כמו שנאמר "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף" (שמות טו, א - ד).
ויש להתבונן, מדוע לאחר שעם ישראל ראו את כל הניסים והנפלאות לעשה להם ה' יתברך בים סוף, הם פרצו בשירה וזמרה?
השׁירה היא עבודה חשובה של כל מלאכי עליון במרומים
ה' יצר ביום השני לבריאת העולם מלאכים שאינם מתבטלים לעולם ('רבינו בחיי' פרשת ויצא פרק כח ד"ה והודיע הקב"ה ליעקב). ביניהם היו מלאכים ששימשו אחר כך כשׂרים לאומות העולם וכן מלאכים שהתמנו להיות ממונים על חלקי הבריאה כמו 'המים' 'האש' וכדומה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלינה על 'בראשית רבה' פרשה עח סימן א ד"ה אלא בכל יום). וביום החמישי לבריאה הוא יצר גם מלאכים שתפקידם לשיר לפני ה' יתברך ואחר כך הם מתבטלים ('רבינו בחיי' פרשת ויצא פרק כח ד"ה והודיע הקב"ה ליעקב). אמנם גם המלאכים הנצחיים הממונים על פעולת תיקון העולם משוררים לה' יתברך ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' פרשה עח סימן א ד"ה 'אלא בכל יום' מהזוהר), לכן כאשר ישראל משבחים את שירת המלאכים הם אומרים לשון כפולה "יוֹצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו כֻּלָּם עוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם" (מתוך ברכות קריאת שמע של שחרית), "יוֹצֵר מְשָׁרְתִים" – כנגד המלאכים המתחדשים בכל יום, "וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו" – כנגד המלאכים הנצחיים והקבועים ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' פרשה עח סימן א ד"ה 'אלא בכל יום' עפ"י התו' בחגיגה פרק ב).
חלק מהמלאכים צריכים לשורר לקב"ה פעם אחת ביום, חלקם פעם אחת בשבוע, חלקם פעם אחת בחודש, חלקם פעם אחת בשנה, חלקם פעם אחת בשבע שנים, חלקם פעם אחת ביובל וחלקם רק פעם אחת בכל משך קיום העולם (גמ' חולין דף צא ע"ב ועפ"י מהרש"א על הגמ' שם), והם מחולקים לפי שִׂבְעַת הרקיעים שיש מן הארץ עד למעלה. ברקיע העליון ביותר הנקרא 'ערבוֹת' שׁרים פעם אחת ביום, וברקיע השני תחתיו הנקרא 'מכון' פעם אחת בשבוע, וברקיע השלישי הנקרא 'מעוֹן' פעם אחת בחודש, וברקיע הרביעי הנקרא 'זבוּל' פעם אחת בשנה, וברקיע החמישי הנקרא 'שׁחקים' פעם אחת בשבע שנים, וברקיע השישי הנקרא 'רקיע' פעם אחת ביוֹבל שנים, וברקיע השביעי והתחתון ביותר הנקרא 'וילון' פעם אחת בעולם ('מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת האזינו דף מה טור ב סוף ד"ה 'בפסוק' יחד עם הגמ' בחגיגה דף יב ע"ב). ואם אחד מהמלאכים לא ימלא את תפקידו לשיר הוא ייזרק לתוך נהר דינוּר ('ליקוטי שושנים' לר' פנחס מקוריץ בסוף אות יז). וכן אם הוא יקדים או יאחר בשירה, הוא מיד יישרף ('סודי רזיא' לר' אלעזר מגרמייזא הלכות המלאכים ד"ה המלאכים נידונים) בתוך נהר דינוּר ('טעמי המצוות' לר' מנחם רקנאטי דף לו ע"ב ד"ה וכלם באימה וביראה).
כאשר המלאכים מבקשים לשׁורר, אז סובב את כיסא הכבוד 'נהרות של אש' ו'גבעות של להבה' ('טעמי המצוות' לר' מנחם רקנאטי דף לו ע"א ד"ה אמר רבי ישמעאל, 'של"ה הקדוש' מאמר חלק שני ד"ה אמנם מבואר בדברי רבותינו) וכולם שׁרים באימה וביראה ובטהרה ובקדושה בקול אחד ובדיבור אחד ונעימה אחת ('טעמי המצוות' לר' מנחם רקנאטי דף לו ע"ב ד"ה וכלם באימה וביראה). ואחרי שהם שׁרים, אותם המלאכים הנבראים בכל יום כדי לשיר מתבטלים מהעולם (גמ' חגיגה דף יד ע"א, 'בראשית רבה' עח, א) על ידי אש שמלהטת אותם ('עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ב פרק לא ד"ה והנה הנפש) והם חוזרים לשורשם. ואז שוב אותם המלאכים נוצרים מחדש ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' פרשה עח סימן א ד"ה 'ורבי חלבו' בשם הזוהר) מתוך 'נהר דִינוּר', והם שׁרים לפני ה' יתברך ואחר כך מתבטלים (עפ"י גמ' חגיגה דף יד ע"א, 'בראשית רבה' עח, א). ואז שוב נוֹצרים מחדש, שׁרים ומתבטלים וכן הלאה ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' פרשה עח סימן א ד"ה 'ורבי חלבו' בשם הזוהר).
כל יום ויום בבריאה היא מיוחדת בפני עצמה שנאמר "יָמִים יֻצָּרוּ וְלֹא אֶחָד בָּהֶם" (תהלים קלט, טז) כי אין מדרגת כל הימים שווה, אלא כל יום ויום מְמֻנָּה עליו מידה מיוחדת למעלה המאירה ומשפיעה בו בעתו וזמנו בעולם ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' פרשה עח סימן א ד"ה 'ורבי חלבו' בשם הזוהר). לכן הקב"ה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" (מתוך ברכות קריאת שמע של שחרית), כלומר שבכל יום הוא מקנה לעולם שפע חדש כדי לחדש את בריאתו, ושלולא כן היה העולם מתמוטט והולך. וכנגד השפע הזה ה' יתברך בורא בכל יום כת חדשה של מלאכי השרת אשר אומרת לפניו 'שירה חדשה'. כי המלאכים שנבראים בכל יום הם מצד מדרגת אותו היום שהגיע, והם אומרים בו שירה חדשה המכוונת כלפי מדרגת אותו היום, ואחר כך הולכים להם וחוזרים לשורשם היות שכבר קנו את שלימותן במדרגת אותו היום ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלינה על 'בראשית רבה' פרשה עח סימן א ד"ה ורבי חלבו).
זמן שירתם של המלאכים הוא בלילה ('ליקוטי הש"ס' מהאר"י ז"ל על מסכת ברכות ד"ה ויבן ה' אלקים את הצלע. ראה זוהר פרשת ויחי רלא ע"א – ע"ב ד"ה וכל אינון, וראה גמ' חגיגה דף יב ע"ב על רקיע 'מעון'). אמנם יש גם זמן שירה בעת עלות השחר (עפ"י 'תרגום יונתן' בראשית לב, כז. ראה רש"י בראשית לב, כז) לאותם המלאכים השייכים לרקיע התחתון ביותר הנקרא 'וילון'. לפי שדרכו של הרקיע הזה להסתלק בלילה ולהתפשט דווקא ביום (ראה תוס' בגמ' חגיגה דף יב ע"ב ד"ה נכנס) ('מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת האזינו דף מה טור ב סוף ד"ה בפסוק). לכן כאשר היה מאבק בין יעקב אבינו והמלאך, ויעקב אבינו החזיק אותו כשהגיע כבר עלות השחר – ביקש המלאך שישחרר אותו, לפי שמאז שנברא העולם לא הגיע זמנו לומר שירה אלא באותה העת כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (בראשית לב, כז) ('תרגום יונתן' בראשית לב, כז. ראה רש"י בראשית לב, כז). ובזה המלאך שהיה שׂרו של עשו, גילה שהוא שייך לאותם מלאכי השרת של רקיע 'וילון' אשר אומרים שירה פעם אחת בעולם. ומשום כך על אף שהוא נברא בששת ימי בראשית הוא לא אמר עד אז שירה ('מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת האזינו דף מה טור א ד"ה ועפ"ז יש ליישב).
עיקר שירתם של המלאכים הוא להזכיר את השם הנכבד והנורא לייחדו ולהקדישו ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני בפרשת וישלח דף לו ע"א טור ב ד"ה חולין). כאשר עבודת השירה היא עבודת ה' חשובה מאוד שכל מלאכי עליון וכל צבא המרום משתמשים בה, וכפי שישראל מזכירים מידי יום בברכות קריאת שמע את שבח המלאכים "וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה בשירה ובזמרה ומברכין ומשבחין ומפארין ומקדישין ומעריצין וממליכין את שם האל המלך הגדול הגבור והנורא קדוש הוא" ('פלא יועץ' ערך שיר ד"ה וכל אחד). והסיבה שהמלאכים כל כך חפצים לשיר לכבוד ה' יתברך, היא מחמת שהם ניזונים מזיו השכינה ('שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות קמב, 'מאה שערים' המיוחס לר' מנחם רקנאטי סוף שער שלשה עשרה) והתשׁוקה להפיק את רצונם ולקבל את מזונם הראוי להם מתבטאת בשירתם ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רלג ע"א ד"ה רביעית אצ"ל כי בהיות העולמות) שנחשבת כמו קרבן שמקריב האדם לפני ה' יתברך ('עיני העדה' לבעל 'שבט מוסר' פרשת וישלח ד"ה שלחני ג' וסימן שלחני).
שלמה המלך החכים מאוד עד שידע את אותם השירים ששׁרים מלאכי מרום, כפי שאמר בספר קהלת "עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת" (קהלת ב, ח). ומזה יצר שלמה המלך את ספרו 'שיר השירים', הכולל את כל השירים של המלאכים ששׁרים למעלה (זוהר פרשת שמות דף יח ע"ב ד"ה ושלמה זכה, 'אור החמה' על זוהר פרשת שמות דף יח ע"ב ד"ה 'שיר שכולל' מהרמ"ק). וכנגד מה שהמלאכים מְשׁוֹרְרִים את שירתם למעלה, נתקנה גם שירתם של הלוים בבית המקדש למטה ('כתם פז' על זוהר פרשת ויצא דף קנט ע"א ד"ה ואחר שביאר זה) וכך היו אלו מול אלו (זוהר פרשת ויצא דף קנט ע"א ד"ה תא חזי גוונא, זוהר פרשת שמות דף יט ע"א ד"ה ואמר רבי אלעזר) מְשׁוֹרְרִים של מעלה עִם מְשׁוֹרְרִים של מטה ('מעולפת ספירים' יום שני אות מ). לכן המשוררים למטה נקראו בשם שבט לוי, משום שהם נלווים למלאכים המשוררים למעלה (זוהר פרשת שמות דף יט ע"א ד"ה אמר רבי יהודה, 'מעולפת ספירים' יום שני אות מ). ומשום כך גם אסור ללוי שהוא משוֹרר לסייע ללוי שהוא שוֹער וכן להיפך, שנאמר "אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹֽדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ" (במדבר ו, מט) לפי שהם גורמים לבלבל את הכוחות של מעלה ('זכר דוד' מאמר א פרק עו דף רז ד"ה דאם וד"ה והטעם).
'פרק שירה' כולל את שירתם של כל המלאכים הממונים על חלקי הבריאה
לכל נברא ונברא שבעולם יש מלאך שהוא שׂרו במרומים ('מראית העין' להחיד"א מסכת עבודה זרה דף יז ד"ה 'וכן כתב מר זקנינו' מהאר"י ז"ל), כולל הכוכבים והמזלות ברקיע (עפ"י 'כתם פז' על זוהר פרשת וישלח קעב ע"ב ד"ה ומכאן אנו למדין) ואף המחצבים והדוממים שבארץ ('יערות דבש' לרבי יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ד' ד"ה אמנם ידוע כי כל תנועת הגלגלים). ועל זה אמרו רבותינו "אֵין לך כל עשב ועשב, שׁאין לו מַזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" (ראה 'בראשית רבה' י, ו) ('דעת חכמה' שער העבודה פרק שני ד"ה 'ומנהגינו לומר' לפי כתבי האר"י ז"ל. ראה גם בליקוטי מוהר"ן תורה נז ד"ה אימתי יבוא בן דוד). ועל מנת שהמלאך הרוחני ישפיע שפע חיוּת לאותה הבריאה שהוא ממונה עליה הוא חייב לומר שירה, ואז הוא מקבל חיוּת ומזון מלמעלה להשפיע לתחתונים ('טעמי המצוות' למהרח"ו על ליקוטי תורה להאר"י ז"ל בפרשת ואתחנן ד"ה ענין פרק שירה, 'חסד לאברהם' לרבינו אברהם אזולאי מעין ראשון נהר ז, 'חסד לאברהם' מעין שישי נהר יד). ואין לו יכולת לקבל שפע ולהשפיע אלא על ידי שירה. ואם הוא יחדל לומר שירה הוא לא יקבל את השפע ('יערות דבש' לרבי יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ד' ד"ה אמנם ידוע כי כל תנועת הגלגלים). 
השירה היא גם כוח פעולתם של המלאכים שהם השׂרים רוחניים הממונים על שבעים האומות. כי כל שׂר רוחני של אומה צריך להגיד שירה כפי בחינתו לעבודת האלוקים, ועל ידי זה הוא יונק ומשפיע לאומתו ולאותיותיה וללשונה ('קדושת לוי' לר' לוי יצחק מברדיצ'ב בפרק קדושה שניה ד"ה 'ועתה נבאר' ועיי"ש באריכות דבריו הנפלאים). וכעין זה גם הכוכבים והמזלות ברקיע, שהם כולם מונהגים תחילה על ידי מלאכים המשוררים שירה, ואחרי שהם מניעים אותם אזי גם הכוכבים והמזלות בעצמם משבחים ליוצרם. וזהו מה שנאמר "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים" (איוב לח, ז) כלומר בהגיע תוֹר "כּוֹכְבֵי בֹקֶר" לרנן, הרי שכבר קדמו לפניהם "כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים" שהם כתות המלאכים שאמרו שירה והניעו אותם ('כתם פז' על זוהר פרשת וישלח דף קעב ע"ב ד"ה ומכאן אנו למדין). וכך כל מה שברא הקב"ה בעולמו אומר לפניו שירה (זוהר פרשת חיי שרה דף קכג ע"ב ד"ה הכא אית לאיסתכלא) כולל כל צבא השמים ומלאכי עליון ('כתם פז' על זוהר פרשת נח דף קכג ע"א ד"ה הכא אית).
וזה הוא העניין של 'פרק שירה' ('דעת חכמה' שער העבודה פרק שני ד"ה 'ומנהגינו לומר' לפי כתבי האר"י ז"ל), שכל השירים המופיעים שם הם השירים של השׂרים הרוחניים הממונים על כל מין ומין בבריאה ('טעמי המצוות' למהרח"ו על ליקוטי תורה להאר"י ז"ל בפרשת ואתחנן ד"ה ענין פרק שירה, 'חסד לאברהם' לרבינו אברהם אזולאי זצ"ל מעין ראשון נהר ז, 'חסד לאברהם' מעין שישי נהר יד, 'דעת חכמה' לר' יהודה ליב פוחוביצר שער העבודה פרק שני ד"ה 'ומנהגינו לומר' לפי כתבי האר"י ז"ל, 'מראית העין' מסכת עבודה זרה דף יז ד"ה 'וכן כתב מר זקנינו' מהאר"י ז"ל, 'נזר הקודש' על בראשית רבה עח סימן א דף שפו ע"ב טור ב ד"ה אלא בכל יום) כולל כל אילן, ירק, ועשב ('מראית העין' מסכת עבודה זרה דף יז ד"ה ההרים והגבעות) עופות, חיוֹת, ובהמות וכל הנמצאים למיניהם. וכפי בקשתם מיוחסת להם שירתם ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רלג ע"א ד"ה רביעית אצ"ל כי בהיות העולמות). ושירים אלו נאמרים על ידי השׂרים הממונים ממש כפשוטם ('מראית העין' להחיד"א מסכת עבודה זרה דף יז ד"ה ההרים והגבעות) כל אחד בשיר מיוחד השייך לעניינו והנוגע לדבר שהוא ממונה עליו. ועל ידי זכות השירה מתקיימים הנבראים בעולם ('נזר הקודש' על בראשית רבה עח סימן א דף שפו ע"ב טור ב ד"ה אלא בכל יום) ועולה קילוסו של ה' מכל מה שברא ('כתם פז' על זוהר פרשת נח דף קכג ע"א ד"ה הכא אית).
ולכן כאשר אדם אומר את השירות שנמצאות ב'פרק שירה' ומכוון את הנבראים הרמוזים בו ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער העבודה פרק שני ד"ה ומנהגינו לומר), הרי הוא נותן כוח לשׂרים הרוחניים של כל הבריות שיאמרו את אותן השירות, ובעקבות זה הם מושכים חיוּת ושפע להשפיע לתחתונים ('נפש החיים' לר' חיים מוולוז'ין שער א בסוף פרק יא) על ידי מלאך מט"ט שמעלה את שירם וכנגד זה שואב להם אוֹר קיוּם לתחתונים לתת להם קצבם מזונם ושפעם ('דעת חכמה' שער העבודה פרק שני ד"ה 'ומנהגינו לומר' מ'חסד לאברהם'). וכך כל הברואים מתברכים על ידי האדם שאומר את 'פרק שירה' בכוח השפע שהשפיע להם. לכן צריך האדם להיזהר ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער העבודה פרק שני ד"ה 'ומנהגינו לומר' מהאר"י ז"ל) ולומר בכל יום 'פרק שירה' ('טעמי המצוות' לר' חיים ויטאל על ליקוטי תורה להאר"י ז"ל בפרשת ואתחנן ד"ה ענין פרק שירה, 'דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער העבודה פרק שני ד"ה 'ומנהגינו לומר' מהאר"י ז"ל).
ובזה שונים המלאכים האלו הממונים על הנבראים, משאר המלאכים שאינם ממונים על שום דבר ומיוחדים לשירה לבדה. לפי שהמלאכים הממונים על הנבראים אומרים שירה כפי הדבר הנוגע לענין פעולת הברואים התחתונים, כל אחד כפי השגת הדבר הנוגע במה שהוא ממונה עליו. אבל שאר המלאכים שאינם ממונים על שום דבר אלא הם מיוחדים לשירה לבד, שירתם הוא מצד עיקר השבח הנוגע לכבוד עצמותו יתברך, וכענין המלאכים האומרים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו, ג) וכן "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג, יב) וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וכל כיוצא בו. ומטעם זה גם המלאכים המיוחדים רק לשירה שׁרים יחד, כי שבח שירתם עולה בסגנון אחד לכולם יחד בשווה. אך המלאכים הממונים על הנבראים אין שירם עולה בסגנון אחד, שהרי כל אחד אומר שבח מיוחד הנוגע לעניין שליחותו ופעולתו בעולם בדבר שהוא ממונה עליו, והוא אינו מתחבר עם חברו ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' פרשה עח סימן א דף שפו ע"ב סוף טור ב ד"ה 'אלא בכל יום' מהזוהר). 
ישראל שמעו על ים סוף את שירת המלאכים וגם הם פצו יחד בשירה
במעמד קריעת ים סוף התגלה הקב"ה אל ישראל עם כל מרכבותיו וצבאו, כדי שיכירו את המלך שעשה את כל הניסים והגבורות במצרים. וכל אחד מישראל ידע וראה באותה העת מה שלא ידעו ולא ראו כל שאר נביאי העולם (זוהר פרשת בשלח דף ס ע"א ד"ה אמר רבי שמעון) ואפילו השפחות ראו אז מראות אלוקים, מה שלא זכה לראות יחזקאל הנביא (רמב"ן בראשית יח, א). לכן פרחה באותה העת נשמתם של ישראל. אז הקב"ה פתח את אזניהם והם שמעו את הזמירות של כל צבא מרום ועל ידי כן חזרה אליהם נשמתם. לכן בשבח זה פתחו ישראל בתחילת השירה כפי שנאמר "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (שמות טו, א – ב), "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" – כלומר שמשבחים ישראל ואומרים כי כוחי ו"עָזִּי" שהיה לי אז, היה על ידי "זִמְרָת יָהּ" שהן אותן זמירות ששמעתי ממלאכי השרת שׁשׁרוּ לכבוד "יָהּ", ועל ידי זה "וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" שנוֹשעתי מן המוות ('ליקוטי תורה' להאר"י פרשת בשלח ד"ה עזי וזמרת).
עוֹללים שהיו מונחים על ברכי אמם הגביהו ראשם למראה השכינה בים סוף, ואף תינוקות שהיו יונקים משדי אימם שמטו את הדד והביטו במראה השכינה, ופתחו את פיהם ואמרו "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) (גמ' סוטה דף ל ע"ב). ונרמזו אותם העוללים בפסוק "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" (שמות טו, ב) שהראשי תיבות יוצא 'עולליו', להגיד שגם העוללים אמרו אז שירה ('מראית העין' להחיד"א מסכת סוטה דף ל  ד"ה ואפשר שזה רמז). וכן התינוקות שהיו בבטן אמם ראו אז את התגלות ה' בדרך נס, מבעד לבשׂר ולעוֹר של אמותיהם (זוהר פרשת בשלח דף ס ע"א ד"ה ואפילו אינון) ופתחו את פיהם ואמרו שירה, כפי שנאמר "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל" (תהלים סח, כז) (גמ' סוטה בסוף דף ל ע"ב). ושירתם של אותם עוּברים נרמזה גם בתוך הפסוקים "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" (שמות טו, א – ב) שהראשי תיבות יוצא 'עוּבר', לרמוז כי אפילו עוּבר במעי אמו אמר שירה ('מראית העין' להחיד"א מסכת סוטה דף ל ד"ה ואפשר שזה רמז).
כל ישראל ראו בקריעת ים סוף את כבוד ה' ואת ידו הגדולה, והגיעו לשלימות הנפש והגוף, עד שזכו כולם למעלת הנבואה ('צרור המור' פרשת בשלח ד"ה לדעת רבים כי משה) וראו בחכמה העליונה מה שלא ראו שאר נביאי העולם. לכן הם פרצו בשירה בדברים אחדים שווים (זוהר פרשת בשלח דף ס ע"א ד"ה דאי תימא וד"ה ואפילו) איש באחיו יוּדבקוּ ולא יתפרדוּ. ואמרו אות באות תיבה בתיבה עם משה כולם בשווה את התיבות "אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א) וכן הלאה ('צרור המור' פרשת בשלח ד"ה לדעת רבים כי משה) כאילו יצא הכל מִפֶּה אחד (זוהר פרשת בשלח דף ס ע"א ד"ה דאי תימא וד"ה ואפילו) בלי חילוק ('צרור המור' פרשת בשלח ד"ה לדעת רבים כי משה) ובלא שסטו אלו מאלו ובלא שהקדים אדם דיבור אחד לחברו, כולל העוּברים שהיו במעי אמם – והכל מכוח 'רוּח הקוֹדש' שהיה שורה אז בפיהם של כל אחד ואחד (זוהר פרשת בשלח דף ס ע"א ד"ה דאי תימא וד"ה ואפילו). 
על שירתם של ישראל בים סוף אמר פרעה שיר ושבח בלשון מצרית שתרגומו "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות טו, יא) "נוֹרָא תְהִלֹּת" – בלשון רבים, כנגד מה שמלאכי השרת מקלסים את ה' מלמעלה וכנגד קהילות ישראל שמקלסים אותו מלמטה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק מב ד"ה אמרו ישראל לפני הקב"ה). ומשה רבינו וישראל העתיקו את דבריו בתוך דברי השירה בלשוֹן הקודש (ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר פרק מב ד"ה בלשון מצרית). ומחמת רוב תשוקתם של ישראל לראות עוד בזיו ה' יתברך הם לא רצו ללכת מן הים, עד אשר הראה להם ה' את זיו כבודו בַמִּדְבָּר ואז מרוב תשוקתם נמשכו ללכת אחריו. ועל זה נאמר מיד אחרי קריעת ים סוף "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר" (שמות טו, כב) (זוהר פרשת בשלח דף ס ע"א ד"ה בההיא שעתא).
המלאכים שׁרו לה' יתברך על כך שגם הם יצאו מארץ מצרים
כאשר יצאו בני ישראל מארץ מצרים יצאה איתם גם כל פמליה של מעלה, שנאמר "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ז, ד), לכן חלה חובה גם על המלאכים לשורר לפני ה' יתברך אחרי היציאה ממצרים. אך ה' אמר שהוא מעדיף להקדים את שירת ישראל לשירת המלאכים ('אלשיך הקדוש' פרשת בשלח פרק ג, ח) לפי שישראל כללו אז בשירתם שבח גם על העבר וגם על העתיד מה שאין מלאכי השרת יכולים, לפי שאינם יודעים בעתידות אלא מה שהם שומעים מהכרוז למעלה ('עיני העדה' לבעל 'שבט מוסר' פרשת יתרו ד"ה ילקוט ויאמר יתרו ברוך ה'). וזה מה שנאמר "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת" (תהלים סח, כו), "קִדְּמוּ שָׁרִים" – אלו עם ישראל ששרו תחילה, ורק אַחַר כך שרו ה"נֹגְנִים" שהם המלאכים ('שמות רבה' פרשת בשלח כג, ז). ולשיר יחד עִם ישראל לא יכלו המלאכים, לפי שהם צריכים לשתוק בשעה שישראל אומרים שירה ולענות עליהם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ('ילקוט דוד' פרשת בשלח ד"ה 'במדרש קדמו שרים' בשם יפה תואר).
כאשר רצו גם הנשים לפצוח בשירה לכבוד השכינה הקדושה, באו המלאכים ועצרו בעדם שלא ישירו בטענה שאינם מוכנים שגם הנשים יקדימו אותם מלשיר כפי שעשו משה וישראל ('שפתי כהן על התורה' פרשת בשלח ד"ה ובמדרש כיון שעלו ישראל). ומיד אמרה להם מרים כי היא נותנת להם רשות שישירו לפני הנשים, כמו שנאמר "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, כא), "לָהֶם" – לשון זכר, לפי שפנתה למלאכים ולא לנשים, ונתנה להם רשות לשיר לפניהן. וזה מה שנאמר בפסוק "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת" (תהלים סח, כו), כלומר שרק אחרי שסיימו ה"נֹגְנִים" שהם המלאכים, אז שׁרו הנשים שנקראו "עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת" ('רבינו אפרים על התורה' פרשת בשלח על הפסוק 'ותען להם מרים') על שׁם התופים שהן החזיקו שנאמר "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו, כ).
בשירת הים יש נבואות לעתיד לבוא וסגולת אמירתה גדולה מאוד
'שירת הים' היא השירה המעולה יותר מכל שאר התשבחות שבעולם (זוהר פרשת תרומה דף קלב ע"א ד"ה אלא מגו דכנסת), ויכלה להיאמר על ידי עם ישראל רק כאשר הם הגיעו לשלימות של ששים ריבוא נפשות, כפי שהיה בזמן קריעת ים סוף ('שפתי כהן על התורה' פרשת בשלח ד"ה אלא תשובת), וכן בשעה ששרתה עליהם 'רוּח הקוֹדש' ('שפתי כהן על התורה' פרשת בשלח ד"ה עוד במדרש. וראה 'מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח בפרשת בשלח פרשת השירה דף יט ע"א כמה סודות נוראים ושמות קדושים רמוזים בתוך שירת הים). לכן מעלתה גדולה מאוד. ובאותה שעה שישראל אמרו את השירה לאחר שנעשה להם נס קריעת ים סוף – נמחלו להם עוונותיהם. ועל זה דרשו רבותינו בפסוק "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (שמות טו, כב) שהסיעם מעוונותיהם. לכן מי שחטא הרבה ורוצה לעשות תשובה שלימה יאמר את השירה בכוונת הלב ויעלה על לבו כאילו הוא יצא ממצרים ועבר בים, וזה תועלת גדולה לתיקון מעשיו ומכפר לו את העוונות בלי סיגופים ('זכר דוד' מאמר שלישי דף קטז ע"א ד"ה וממה שהעלינו וד"ה 'ולכן כתב הרב' בשם ספר חרדים) כמו שכיפר לישראל בקריעת ים סוף ('אברהם אנכי' על התהלים לר' אברהם פלאג'י סימן מד דף סט ע"ב ד"ה 'כי הושעתנו' מספר 'בית עובד' בשם הזוהר).
השירה הראשונה שעם ישראל שׁר כעם הייתה שירת הים, ויש בה שורש לכל השירים הבאים אחריה כפי שנרמז הדבר בפסוק "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א), "אָז" – בגימטריא שמונה, כנגד שמונה שירים שעתידים להיות במשך הדורות לאחר שירת הים, והמילה "אֶת" מרבה את השירים האלו. וישראל ונשמת משה רבינו המתגלגל בכל דור ודור, שבוּ ושׁרוּ את אותם השירים במשך הדורות ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת בשלח ד"ה 'או ירצה לרמוז אל מה'. וראה על שמונת השירים ב'מדרש תנחומא' פרשת בשלח אות י). ולעתיד לבוא תהיה גם שירה עשירית, שעליה נאמר "שִׁירוּ לה' שִׁיר חָדָשׁ" (ישעיה מב, י, וכן תהלים צח, א) ('שמות רבה' כג, ה, 'מדרש תנחומא' פרשת בשלח י). כאשר היא נקראת "שִׁיר" (ישעיה מב, י) בלשון זכר כי רומז על העתיד לבוא שלא 'ייוולדו' אז עוד צרות ('וישכם אברהם' לר' אברהם פלאג'י על תהלים פרק צח ד"ה 'מזמור שירו' בשם הרב 'קרבן מנחה' מהמרדכי), לעומת  ה"שִּׁירָה" (שמות טו, א) שהיא לשון נקבה הרומזת לעולם הזה ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני דף קד פרשת בלק ע"א טור א ד"ה או י"ל לכה) כי היא עדיין 'יוֹלדת' אחריה צרה יגון ואנחה ('וישכם אברהם' על תהלים פרק צח ד"ה 'מזמור שירו' בשם הרב 'קרבן מנחה' מהמרדכי).
בשירת הים יש את כל כ"ב האותיות הקדושות (זוהר פרשת בשלח דף ס ע"א ד"ה תניא אמר). וכנגד שמונה עשרה פסוקים שבשירה תקנו רבותינו שמונה עשרה ברכות בתפילת העמידה ('בתי מדרשות' באוסף המדרשים 'מדרש שלושה וארבעה' אות סג) והם כנגד שמונה עשרה חוליות שבעמוד השדרה אשר עתידים לקום בתחיית מתים ('רבינו בחיי' פרשת בשלח פרק כו, יח). ואז יזכה האדם לומר את השירה העתידית בזמן תחיית המתים, כפי שנרמז בשירת הים בלשון עתיד "אָז יָשִֽׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות טו, א) ('ילקוט דוד' פרשת בשלח ד"ה 'ח"י פסוקים בשירת הים' בשם רבינו בחיי). וקבלה בידינו שהגאולה העתידה תהיה כדמיון גאולת מצרים, לכן כמו שהיתה קריעת ים סוף בגאולת מצרים כן יהיה בגאולה העתידה שיבקע 'נהר פרת' ויהיה לישראל דרך לעבור בתוכו כמו שהיה בים סוף. וזה כוונת לשונות העתיד בפסוק "הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ" (תהלים סו, ו) שכמו ש"הָפַךְ" ביציאת מצרים את ה"יָם לְיַבָּשָׁה", כך יהיה גם לעתיד לבוא ש"יַעַבְרוּ" ישראל את הנהר ברגלם בשמחה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף קטז ע"ב ד"ה ומעתה נלכה וד"ה ונקדים וד"ה ומעתה).
שירת הים נאמרה על קריעת ים סוף וגם על העתיד לבוא. לכן ישנן לשונות עתידים בשירת הים, כמו שנאמר "יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב" (שמות טו, ו) – על זמנו של מלך המשיח, "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ" (שמות טו, ז) – על ימי גוג ומגוג, "תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ" (שמות טו, ז) – על הרשעים בזמן תחיית המתים שיקיצו כדי לסבול חרפה ובזיון (זוהר פרשת בשלח דף נז ע"ב ד"ה תא חזי). וכן נרמז שׁם על מלכות אדוֹם שהיא עתידה להיפסק כאשר יאמרו "ה' | יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח) ומשום כך יש סימן פָסֵק בין שֵׁם ה' לתיבה "יִמְלֹךְ" ('בעל הטורים' שמות טו, יח). ויש בשירת הים רמז על כל מה שעתיד להיות בעולם ('עץ הדעת טוב' פרשת בשלח ד"ה או ירצה לרמוז), ובכלל זה נאמר בשירה "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו, טז) על השכינה שעתידה להכניע את 'הקליפות' במשך הדורות ('מעשה רוקח' על התורה דף כ ע"א טור א ד"ה תפול עליהם), וגם בזמן הגאולה שאז יבוטלו ויבוערו מהעולם הס"מ וכל נשותיו עם כל חיילותיהן וכוחותיהן ('מעשה רוקח' על התורה דף כ ע"ב טור ב ד"ה 'בפסוק ותען').
וכן בפסוק "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו, יז) שהוא על בית המקדש של מעלה המכוון כנגד בית מקדש של מטה, ואשר לעתיד לבוא יירד למטה אל הארץ ('מעשה רוקח' לר' אלעזר רוקח דף כ ע"א טור ב ד"ה מכון לשבתך). שייכותה של השירה לדורי דורות חקוקה בתיבה "לֵאמֹר" שבפסוק "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א) כי התיבה "לֵאמֹר" משמעותה לומר את השירה בזמנים שונים, "לֵאמֹר" באותו הזמן בעת יציאת מצרים, "לֵאמֹר" בארץ הקודש בזמן שישראל שׁורים שם, "לֵאמֹר" בגלות, "לֵאמֹר" בגאולתם של ישראל, "לֵאמֹר" בעולם הבא (זוהר פרשת בשלח דף נד ע"ב ד"ה ויאמרו לאמר), כי השירה הזאת לא תתבטל לעולם ('עץ הדעת טוב' לרבינו חיים ויטאל זצ"ל פרשת בשלח ד"ה או ירצה לרמוז) ולא תשתכח מעם ישראל לעולמים (עפ"י זוהר פרשת בשלח נד ע"ב ויאמרו לאמר) (להרחבה על בית המקדש של מעלה המכוון כנגד בית מקדש של מטה ראה מאמרינו לפרשת פקודי – 'השראת השכינה על הארץ').
מטעם זה קבעו לומר שירת הים מידי יום בתפילת שחרית, והפליגו במעלת אמירתה ואמרו כי כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, יזכה לאומרה גם בעולם הבא, לפי שיש בה מהעולם הזה ויש בה מהעולם הבא (עפ"י זוהר פרשת בשלח נד ע"ב ד"ה שירתא דמטרוניתא). וכן הוא יזכה לראות את מלך המשיח ('מעולפת ספירים' יום שלישי אות מד בשם הזוהר, 'תולעת יעקב' סוד השירה דף טו ע"א ד"ה ואחר הזמירות אומר, 'יסוד יוסף' פרק פז ד"ה 'וכמו כן מצינו' בשם הזוהר), ולשבח בה בימיו בשמחתה של כנסת ישראל עם הקב"ה (זוהר פרשת בשלח דף נד ע"ב ד"ה ויאמרו לאמר). ומכוח אמירת שירת הים בכל יום נעשה כתר, שעתיד ה' לשים אותו בראשו של המשיח ('מעולפת ספירים' יום שלישי אות מד בשם הזוהר). לכן צריך כל אדם לומר את שירת הים בכוונה גדולה ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן טז אות ח) בקול ('דרך חכמה' נתיב הד' התשובה דף סז ע"א טור א אות יב ד"ה ובספר החרדים) בנועם וניגון, תיבה בתיבה. ויחשוב כאילו הוא עובר עתה בים והקב"ה מצילו – שאז בוודאי יֹאמר אותה גם בשמחה רבה ('מזמור לאסף' חלק מוסר לשירת הים ד"ה כתב בס' הכוונות צריך לומר).

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד