חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת פינחס – מעשה צְלָפְחָד ובנותיו

התורה תיארה את מעשה בנות צלפחד שנאמר "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כז, א – ז).
בנות צלפחד הותרו להינשא לטוב בעיניהן בין השבטים אך ניתנה להן עצה טובה להינשא להגוּן להן במשפחתן שנאמר "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר לו, ו) (גמ' בבא בתרא דף קכ ע"א בשם שמואל, רש"י בגמ' בבא בתרא דף קיט ע"ב ד"ה שלא נישאו אלא להגון, 'אור החיים הקדוש' במדבר לו, ו). וכפי העצה שניתנה הן עשוּ ונישׂאו לבני דוֹדיהן שנאמר "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים: מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן" (במדבר לו, יא – יב).
ויש להבין, מדוע בנות צלפחד קיבלו עצה להינשא דווקא לאנשים מתוך מטה שבטן ובני משפחתן, ולא לאנשים משבט אחר?
צלפחד קוֹשש עצים בשבת ועשה מעשהו לשם שמים
לאחר חטא המרגלים נגזר על ישראל לא להיכנס לארץ ולהישאר במדבר עוד ארבעים שנה. וכשישראל ראו כך הם היו אומרים ששוב אין הם מחויבים במצוות (תוס' גמ' בבא בתרא דף קיט ע"ב ד"ה אפילו). והיה באותו הדור אדם אחד בשם צלֹפחד שהיה צדיק ובשל צדקתו גם יוחס אל אבותיו הצדיקים שנאמר "צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף" (במדבר כז, א) (הרמ"ד וואלי ספר במדבר פרק כז ד"ה 'ותקרבנה בנות צלפחד'). צלפחד היה צדיק גמור ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה יא, ב ד"ה בירכו במן) וכיון ששמע שהיו ישראל אומרים כי אינם חייבים עוד במצוות הוא החליט לעשות מעשה לשם שמים – לחלל שבת במזיד, וזה על מנת שיהרגו אותו בעוונו ואז יראו אחרים (תוס' גמ' בבא בתרא דף קיט ע"ב ד"ה אפילו) ויידעו את חומרת השבת שאפילו במלאכה קטנה מתחייבים מיתה ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת פינחס ד"ה ותקרבנה בנות צלפחד), וייקחו ממנו מוסר ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ב תיקון העולם דף יג ע"ב ד"ה ובענין מה ששאלנו) ויזהרו בשמירת השבת ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת פינחס ד"ה ותקרבנה בנות צלפחד).
צלפחד הלך וקוֹשש עצים ביום השבת שנאמר "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (במדבר טו, לב) (גמ' שבת דף צו ע"ב בשם ר' עקיבא, זוהר פרשת שלח לך דף קנז ע"א ד"ה אמר רבי חייא וד"ה רבי יוסי אמר, זוהר פרשת קרח דף קעו ע"ב ד"ה צלפחד פליג על השבת, 'רבינו בחיי' במדבר טו, לב ד"ה וע"ד המדרש ויהיו בני ישראל, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק לה ד"ה ליקוטים רב המנונא סבא, 'לקוטי הש"ס' לגורי האר"י ז"ל מסכת שבת ד"ה 'מעשה באדם אחד' מהאר"י ז"ל, 'עמק המלך' לר' נפתלי הירץ שער יג פרק לה ד"ה וכן בענין המעשה, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת צ אות כה ערך צלפחד, 'קהלת יעקב' מערכת 'צל' ערך צלפחד, 'סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת פינחס ד"ה ותקרבנה בנות צלפחד) ועבר בזה על מלאכת תוֹלש או מלאכת מעמר (גמ' שבת דף צו ע"ב). וגם אחרי שהתרוּ בו הוא המשיך לקוֹשש עצים עד למוצאי השבת ('רבינו בחיי' במדבר טו, לב ד"ה וע"ד המדרש ויהיו בני ישראל, 'ילקוט ראובני' פרשת שלח לך ד"ה 'ויקריבו אותו המוצאים' בשם רבינו בחיי), שאז לקחו אותו אל בית הסוהר ('דבש לפי' להחיד"א מערכת צ אות כה ערך צלפחד עפ"י רבינו בחיי) שנאמר "וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (במדבר טו, לג - לד).
התורה העלימה את שמו של צלפחד במעשה המקושש כדי שלא יעלה על דעת השומעים שעשה כן במרד ובמעל ויוציאו לעז על הצדיק הזה שנאמר "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה" (במדבר טו, לב). ואילו אחר כך במעשה בנותיו גילה הכתוב את שמו ואף ייחסו לשבח אבותיו שנאמר "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (במדבר כז, א). בנותיו הודיעו שאביהן מת בחטאו ולא שהחטיא אחרים כי כל כוונתו היה למסור נפש על קדושת שמו יתברך לְזַכּוֹת את הרבים כפי שאמרו "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ" (במדבר כז, א – ד). ועתה אין יותר מה לטעות ולחשוב שצלפחד עשה במרד ובמעל להכעיס חלילה, וגם התפרשׁ למה העלים את שמו מעיקר מעשה המקושש ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בן עוזיאל על 'בראשית רבה' יא, ב ד"ה בירכו במן).
צלפחד נסקל בעבור חטאו ומיד התפרסמה בישראל קדושת השבת ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' יא, ב ד"ה בירכו במן). ואף על פי כן המעשה נחשב לו כעוון ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת פינחס ד"ה ותקרבנה בנות צלפחד) היות שעשה את הקוֹדש לחוֹל ואת השבת כמו ששת ימי השבוע. ולרמוז על כך הוא נקרא בפרשה בשם 'מקוֹשש' ולא בשם ראוי יותר כמו 'מלקט עצים'. במעשיו צלפחד 'כָּפַר' בשבת הנקראת "אוֹת" שנאמר "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות לא, יג). לכן הרבה פעמים נאמרה התיבה "אֹתוֹ" בפרשת המקושש לרמוז על "אוֹת" השבת וכפי שנאמר "וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר טו, לג – לו) ('רבינו בחיי' במדבר טו, לב ד"ה וע"ד המדרש ויהיו בני ישראל).
בנות צלפחד היו צדיקות ופעלו על מנת לתקן את חטא אביהן
לצלפחד היו חמש בנות "מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (במדבר כז, א) והיו כולן חכמות וצדיקות ('במדבר רבה' כא, יא) לכן זכו להיזכר שלש פעמים בתורה (ראה במדבר כו, לג, במדבר כז, א, במדבר לו, יא) ('שפתי כהן על התורה' לתלמיד תלמידו של האר"י ז"ל פרשת פינחס ד"ה ואלה שמות בנותיו). וכיון שהיו שוות זו לזו במעלתן ('ילקוט שמעוני' יהושע רמז כז ד"ה תנא דבי רבי ישמעאל) שינה הכתוב לפעמים את סדר שמותיהן וכגון מה שנאמר במקום אחר "מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה" (במדבר לו, יא) (גמ' בבא בתרא דף קכ ע"א בשם תנא דבי רבי ישמעאל). בנות צלפחד עמדו בצדקתן מתחילתן ועד סופן (הרמ"ד וואלי במדבר פרק כז ד"ה ותקרבנה בנות צלפחד) והיו בעלוֹת שֵׁם ('האלשיך הקדוש' ספר במדבר פרק כו ד"ה 'והנה ראוי לשים לב') וזריזוֹת כאנשים. לכן נאמר עליהן גם לשון זכר "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר לו, ו) ('פירוש הרוקח' על התורה פרשת מסעי שער סוף ראש פרק לו, ו).
בכל אחת משמותיהן של הבנות היה את האות ה' שהיא האות המתייחסת לנשים. שהרי אות י' משם י"ה של הקב"ה ניתנה ב'איש' ואות ה' ניתנה ב'אשה'. וכך נקראו חמשת הבנות בשמות "מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (במדבר כז, א) להראות שהן היו שלמות בתקונן ('האלשיך הקדוש' במדבר כו ד"ה 'והנה ראוי לשים לב' ועיי"ש). משום כך גם נוספה אות ה' בתיבה הראשונה שבפסוק "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים" (במדבר לו, י – יא). וכן אות זו נמצאת גם בשמותיהן של חמשת האמהות שרה רבקה לאה בלהה זלפה ('פירוש הרוקח' על התורה פרשת מסעי פרק לו, יא), ללמד כי בנות צלפחד היו צדיקות וחכמות כמו אותן האמהות. ונרמז עליהן בסופי התיבות של הפסוק הרומז על מעלתן "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (שיר השירים ו, י) ('פירוש הרוקח' על התורה פרשת פנחס שער פתוחה פרק כו, לג ד"ה צלפחד) (להרחבה על האות 'ה' וכן לגבי רחל אמנו בעניין זה ראה מאמרינו לפרשת לך לך – 'שינוי השם לאברהם ושרה').
לבנות צלפחד היה צער גדול על מיתת אביהן. לכן כאשר הן עמדו לפני משה רבינו ואלעזר בן אהרן הכהן והנשיאים, הן אמרו בכאב גדול "אָבִ֘ינוּ֘ מֵת בַּמִּדְבָּר" (במדבר כז, ג). והסימן לצערם הוא הטעם הנקרא 'זַרְקָא' שנמצא על התיבה "אָבִ֘ינוּ֘" ומאריך ומושך את אמירת התיבה בכדי ללמד על הצער וכאב הלב שהיה להן באותה האמירה (זוהר פרשת בלק דף רה ע"ב ד"ה פתח ההוא ינוקא). בנות צלפחד היו מתפללות ועושות למען אביהן, כפי שנרמז בשמותיהן 'מחלה' – שהיתה מתפללת על חטא אביה שה' ימחול לו. 'נֹעה' – שהיתה נעה ונדה על אביה. 'חגלה' – שהיתה חוגה ובאה בכל יום לבית המדרש לשמוע הלכה מפי משה עד ששמעה שדרש פרשת ייבום וקמה עם אחיותיה לדבר בעניינן. 'מלכה' – מלשון להימלך ולקבל עצה. 'תרצה' – שהתרצו כולן לבוא לבית המדרש ('שפתי כהן על התורה' פרשת פינחס ד"ה ואלה שמות בנותיו). והבנות הללו אכן הצילו את אביהן והעלו אותו משבעה מדורי גהינום. כנגד זה השם 'צלפחד' נזכר בסך הכל בשבעה פסוקים בתורה – שלושה בפרשת פנחס וארבעה בפרשת מסעי ('שפתי כהן על התורה' פרשת פינחס סוף ד"ה 'עוד למה הביא משפטן' עפ"י תיקון הנלע"ד).
בנות צלפחד ביקשו לרשת את נחלת אביהן ולהעמיד לו זרע
כאשר בנות צלפחד באו לבקש נחלה, הן אמרו "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ" (במדבר כז, ג), כלומר שלא היה חטאו בכדי להכעיס את קוֹנוֹ כמו עדת קֹרח אלא רק מת באותו החטא שעשה לכתחילה בכוונה לשם שמים, וזה "בְחֶטְאוֹ מֵת" – כלומר מת בחטא שלו שהוא רצה לעשות כדי שילמדו ממנו עונש חילול שבת ('חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' ר' אליהו הכהן פרשת פנחס ד"ה אבינו מת במדבר). ועל זה התקשה משה רבינו בדין בנות צלפחד, כי לא ידע האם התכפר לצלפחד ויש לבנותיו חלק בארץ ישראל או שלא התכפר (זוהר פרשת שלח לך דף קנז ע"א ד"ה רבי יוסי אמר) ואז גם לא ייטלו בנותיו חלק בארץ (עפ"י 'נצוצי אורות' להחיד"א על הזוהר פרשת שלח לך דף קנז ע"א אות ב). וכיון ששמע משה כי ה' אמר "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם" (במדבר כז, ז), כלומר שה' יתברך הזכיר את שמו של "צְלָפְחָד" – הבין שהתכפר לו חובו (זוהר פרשת שלח לך דף קנז ע"א ד"ה רבי יוסי אמר. ראה ספר 'דבש לפי' להחיד"א מערכת צ אות כג ערך צלפחד).
בנות צלפחד ביקשו חלק ונחלה בארץ שנאמר "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כז, ד) וטענו שאם הן נחשבות כבנים היות שאין לאביהם בנים ממש אז הן יירשו אותו, ואם לא אז שתתייבם אמם ('במדבר רבה' כא, יא). בנות צלפחד היו חכמות וידעו שהנחלה בארץ הוא מלשון 'נחל' להמשיך אל הבנים של האדם כי הבנים הם 'צינורות שפע', אך אם אין בנים אזי בדין הוא שיימשך אל הבנות שהן יהיו 'כלים' המקבלים ועל כל פנים ראויות לכך לפי שורשן – ועל ידי כן לא תֹאבד אותה הנחלה (הרמ"ד וואלי במדבר כז ד"ה ובנים לא היו לו). וה' הודה לדבריהן ('במדבר רבה' כא, יב) ואמר כי יפה דיברו שנאמר "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כז, ז) ('פענח רזא' פרשת ויחי ד"ה לא כן אבי).
כאשר בנות צלפחד עמדו "לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כז, ב) הן ביקשו שיתפללו עליהם שיזכו גם הן לבנים על אף גילן המבוגר ('שפתי כהן על התורה' פרשת פינחס ד"ה עוד אמרו ובן אין לו) שהיה למעלה מגיל ארבעים ('ילקוט שמעוני' ספר יהושע רמז כז ד"ה תנא דבי רבי ישמעאל), וכפי שהן אמרו "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כז, ד), "כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ" – כלומר שאם אבינו לא זכה לבן אז "תְּנָה לָּנוּ" ממש. לכן גם ביקשו "אֲחֻזָּה" ולא 'אחוזת נחלה' כי כוונתן לבן שינחוֹל את נחלתן, שהרי מה תועלת אם הן תיקחנה את נחלת אביהן ואין להן יורש. ולזה גם אמרו "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ" – כלומר צריכות אנו להקים שם אבינו מתוך משפחתו, שהוא היה גְּדוֹל המשפחה ('שפתי כהן על התורה' פרשת פינחס ד"ה עוד אמרו ובן אין לו).
כל חמשת בנות צלפחד ילדו בדרך נס לאחר גיל ארבעים
בנות צלפחד היו חכמות ובעלות נחלה כזכרים, לכן ראשי אבות מטה מנשה חששו ששאר השבטים יקפצו להשׂיאן לבניהם ואז תיגרע נחלתן מנחלת אבות שבט מנשה ותיהפך לנחלת שבט אחר שנאמר "וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו: וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ" (במדבר לו, א – ג) ('צרור המור' פרשת מסעי ד"ה אח"כ ויקרבו ראשי האבו'). ובעקבות כך ה' יתברך ציוה לכל ישראל "וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו" (במדבר לו, ח) ('אור החיים הקדוש' במדבר לו, ט. וראה גמ' תענית דף ל ע"ב שאחר כך חכמים עמדו והתירו את זה).
אמנם לגבי בנות צלפחד הדין היה שונה והן הוּתרו להינשא לטוב בעיניהן מבין השבטים שנאמר "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר לו, ו), ורק ניתנה להן עצה טובה להינשא להגוּן להן וזה ממשפחתם שנאמר "אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר לו, ו) (גמ' בבא בתרא דף קכ ע"א בשם שמואל, רש"י בבא בתרא דף קיט ע"ב ד"ה שלא נישאו אלא להגון, 'אור החיים הקדוש' במדבר לו, ו). וכך בנות צלפחד עשוּ ונישׂאו דווקא לבני דוֹדיהן וכפי שהצטווּ כל שאר ישראל שנאמר "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד: וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים: מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן" (במדבר לו, י – יב) ('אור החיים הקדוש' במדבר לו, י). והרמז לכך כי התיבות "לִבְנֵי דֹדֵיהֶן" עם הכולל יוצא בגמטריא התיבות 'זה ההגון להן' ('פירוש הרוקח' על התורה פרשת מסעי פרק לו, יא ד"ה 'ותהיינה' עפ"י תיקון הנלע"ד. וראה 'בעל הטורים' במדבר לו, יא).
בנות צלפחד לא נישׂאו במשך שנים רבות כי היו צדיקות ורצו להתחתן ('במדבר רבה' כא, יא) רק לטובים ('פירוש הרוקח' על התורה פרשת מסעי לו, ו) והגוּנים להן ('במדבר רבה' כא, יא, רש"י בבא בתרא דף קיט ע"ב לא נישאת פחותה מארבעים, 'ילקוט שמעוני' ספר יהושע רמז כז ד"ה תנא דבי רבי ישמעאל). לכן כאשר כבר נישׂאו, אפילו הקטנה שבהן לא היתה פחות מגיל ארבעים ('ילקוט שמעוני' ספר יהושע רמז כז ד"ה תנא דבי רבי ישמעאל) והראיה לכך, שהרי מעשה המקוֹשש עם אביהן היה בתחילת ארבעים שנות נדודיהם של ישראל במדבר, ואילו מעשה נישואיהן של בנות צלפחד היה רק בסוף ארבעים שנה (תוס' גמ' בבא בתרא דף קיט ע"ב ד"ה אפילו קטנה שבהן). ומתוך שהיו צדיקות סמכו שייעשה להן נס והן יֵלְדוּ בגיל מאוחר (רש"י בבא בתרא דף קיט ע"ב לא נישאת פחותה מארבעים) אף שבדרך הטבע אשה הנישאת אחרי גיל ארבעים כבר לא יולדת. ואכן כך היה, שנעשה להן נס ('ילקוט שמעוני' ספר יהושע רמז כז ד"ה תנא דבי רבי ישמעאל) והן כולן התעברו וילדו אנשים חסידים וחכמים ('ספר הגלגולים' להרמ"ע מפאנו מערכת מ אות פא ד"ה מחלה נעה).
בנות צלפחד התכוונו להשיב בגלגול את נשמת אביהן בתוך בניהן
הטעם שהוצע לבנות צלפחד להתחתן דווקא עם "מִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם" (במדבר לו, ו), היה משום שבנות צלפחד רצו להחזיר את נשמת אביהן בבניהן, וכשהיא תחזור לעולם הזה אביהן יתוקן ('שפתי כהן על התורה' לתלמיד תלמידו של האר"י ז"ל פרשת מסעי ד"ה ותהיינה מחלה נועה). וכדי לקרב את גלגול אביהן כך שיבוא במשפחתן ולא תתגלגל נשמתו במקום רחוֹק אמר להם ה' יתברך שיינשאו למשפחת אביהן, כלומר לא רק שיינשׂאו לאנשים באותו השבט אלא גם באותו השבט יינשׂאו למשפחה הקרובה ביותר שנאמר "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר לו, ו) ('שפתי כהן על התורה פרשת מסעי ד"ה לטוב בעיניהם).
ועל דבר זה הצטווּ אז כל ישראל, שאם תהיה ירושה לבנות אז אותן הבנות תדבקנה איש בנחלת מטהו ('אור החיים הקדוש' במדבר לו, ט) שנאמר "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לו, ו – ט) ('שפתי כהן על התורה' פרשת מסעי ד"ה לטוב בעיניהם), ציווי "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה" הראשון בפסוקים רומז שיבחרו בתוך המטה שלהן את המשפחה היותר קרובה כגון בני דודים שהם יותר קרובים מבני בניהם של הדודים. והציווי "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה" השני בפסוקים רומז שלא יינשאו ממטה למטה אחר. והכל במטרה להביא שוב את נשמת הנפטר במשפחה הקרובה יותר אליו. ועל זה הדרך גם נאמר בציווי הראשון "אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ" ואילו בציווי השני נאמר "אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ('שפתי כהן על התורה' פרשת מסעי ד"ה מצאתי כתוב כשבא המת).
ולפי זה מובן גם מה שהצטווּ "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו: וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו: וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר כז, ח – יא), כלומר שעל הבת היורשת נאמר "וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ" ולא נאמר לשון "וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ" כפי שנאמר על האחים ושאר קרובים, כי זה רומז על עיבור נשמת אביה המתגלגל בה שהיא מיוצאי חלציו וקרובה אליו יותר, ועל ידי זה בן בתו של האב המת 'יוֹרש' אותו ממש. והרמז בלשון "וְהַעֲבַרְתֶּם" הוא שנשמת אביה הוא כעובר ממקום למקום. ועוד הצטווּ שתינשא למשפחתו של המת, כי כל מה שהוא קרוב אליו יותר יש למת יותר נחת רוח ('שפתי כהן על התורה' פרשת פינחס ד"ה ואמר העברתם ולא אמר).
בנות צלפחד עמדו בִּמְקוֹם זכרים לנחלה וְכִּוְּנוּ בהבאת נשמת אביהם. וזה נרמז בפסוק "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים" (במדבר לו, יא), כאשר נסמכו התיבות "בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי" – לרמוז שהבנות נעשו כבנים אשר דרכם הוא להביא את נשמת אביהם. לכן גם שֵׁם "צְלָפְחָד" נזכר שתי פעמים במעשה בנות צלפחד המתחיל בפסוק "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד" (במדבר כז, א) שבפרשת פינחס, ועוד ארבע פעמים במעשה עם בנות צלפחד המתחיל בפסוק "וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת" (במדבר לו, א) שבפרשת מסעי – ובסך הכל שש פעמים כנגד צלפחד עצמו וחמשת בנותיו אשר כל אחת מהן התכוונה להביאו מחדש לעולם, כדי שיהיה לו קיום ובנים ('שפתי כהן על התורה' פרשת מסעי ד"ה ותהיינה מחלה נועה) (להרחבה בעניין הכוונה של האיש והאשה ראה מאמרינו לפרשת צו – 'טהרת המחשבה').
חמשת בנותיו של צלפחד כִּוְּנוּ שיהיה בנם הנולד להן עתה צדיק כמו יוסף הצדיק, והן גם לימדו את "בְנֵי דֹדֵיהֶן" שנישׂאו להן לכוון כך. לכן על אף שכבר נזכר בפסוק הראשון שבנות צלפחד נישׂאו "לִבְנֵי דֹדֵיהֶן" חזר הפסוק הבא והזכיר שוב את שייכות בעליהן ל"בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף" בכדי להזכיר את שמו של יוסף הצדיק, כפי שנאמר "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים : מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן" (במדבר לו, יב). ומשום שעיקר הכוונה בהבאת הוולד תלויה באשה לכן נאמר בפסוקים פעמיים את התיבה "לְנָשִׁים" ('שפתי כהן על התורה' פרשת מסעי ד"ה ממשפחות בני מנשה בן יוסף)
מטעם זה הסתיים חומש במדבר דווקא בעניין בנות צלפחד, כדי לומר שכל אלו שמתו במדבר ובמסה וכן הערב רב שמתו בתבערה ועל ידי הנחשים השרפים – כולם נתקנו על ידי בניהם שהם "בּוֹנִים" את האבות. שהרי אם בנות צלפחד הנקבות הביאו את אביהן בסוד העיבור שנאמר "וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כז, ז) אז כל שכן שהבנים מביאים. ואלו הן הפסוקים האחרונים בחומש במדבר "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים: מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (במדבר לו, יא – יג), "בְּעַרְבֹת מוֹאָב" – לרמוז שהבנים עֲרֵבִים על האבוֹת, "עַל יַרְדֵּן" – על 'יד נר' זה הבנים שהם נר לאבות, "יְרֵחוֹ" – שעל ידיהם יבוא לאבות 'הריח' ותנוח נפשם ורוחם ('שפתי כהן על התורה' פרשת מסעי ד"ה ונחתם ספר חומש).
צלפחד התגלגל בחסיד אחד ותיקן לגמרי את חטא חילול השבת
נשמת צלפחד בן חפר חזרה שוב לעולם הזה כעבור שנים רבות, על מנת לעמוד בנסיון ולהיתקן לגמרי ממעשה חילול השבת של קישוש העצים ('ילקוט ראובני' פרשת שלח לך ד"ה 'מעשה בחסיד' בשם עמק המלך). וכך היה מעשה בחסיד אחד (גמ' שבת דף קנ ע"א ע"ב) הוא רבי יהודה בר אלעאי ('לקוטי הש"ס' לגורי האר"י ז"ל מסכת שבת ד"ה מעשה באדם. ראה גמ' בבא קמא דף קג ע"ב) שהיה בו גלגול של צלפחד הצדיק ('לקוטי הש"ס' מסכת שבת ד"ה 'מעשה באדם' מהאר"י ז"ל, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק לה ד"ה ליקוטים רב המנונא סבא, 'עמק המלך' שער יג פרק לה ד"ה וכשגבר על היצר, 'מדרש תלפיות' למחבר 'שבט מוסר' בענף גלגולים אות יוד ד"ה יהודה בן עלאי) ופעם אחת נפרצה לו פִּרְצָה בגדר שבשדהו ורצה לגדוֹר את הפתח שנפרץ. אך אז הוא נזכר שיום שבת היה אותו היום ונמנע אותו החסיד ולא לגדרה (גמ' שבת דף קנ ע"א ע"ב) באותה השבת. ואפילו לאחר השבת לא גדרה כדי שלא ליהנות מהמחשבה של חילול שבת. ועל אף שהרהור מותר בשבת אך מכל מקום יש מדת חסידות שֶׁיִּרְאֶה כל אדם בשבת כאילו מלאכתו עשויה ('מגלה צפונות' חלק ג פרשת פנחס ד"ה 'אמנם לב' בשם השל"ה הקדוש).
החסיד היה גלגולו של צלפחד שקוֹשש עצים בשבת, לכן עתה נשמר מאוד לתקן את קלקולו ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק ג פרשת פנחס ד"ה 'אמנם לבא לביאורו') ולעמוד בנסיון. ולאחר שהוא התגבר על יצרו ושמר את השבת ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ שער יג פרק לה ד"ה וכשגבר על היצר הרע, 'ילקוט ראובני' פרשת שלח לך ד"ה 'מעשה בחסיד אחד' בשם עמק המלך, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת צ אות כד ערך 'צלפחד' בשם ילקוט ראובני) נעשה לו נס וגדל לו באותה השדה אילן צלף (גמ' שבת דף קנ ע"ב) שיש בו הרבה חלקי מאכל (עפ"י רש"י גמ' שבת דף קנ ע"ב ד"ה צלף), והיה לחסיד ולמשפחתו פרנסה ממנו (גמ' שבת דף קנ ע"ב). וכך על מה שבגלגול הקודם צלפחד מת מחמת שחילל שבת, הרי שעתה בגלגול החסיד הַשַּׁבָּת החייתה אותו, כי הוא היה עני ואדם עני חשוב כמת ועל ידי אילן הצלף שגדל לו בזכות שמירת השבת נעשה לו פרנסה (ראה גמ' נדרים דף סד ע"א) ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ שער יג פרק לה ד"ה וכשגבר על היצר הרע. ובמעט שינוי הובא גם ב'ילקוט ראובני' פרשת שלח לך ד"ה 'מעשה בחסיד אחד' בשם עמק המלך, וב'דבש לפי' להחיד"א מערכת צ אות כד ערך 'צלפחד' בשם ילקוט ראובני).
הצלף שגדל לאותו חסיד רמז על גלגולו, לפי ש'צלף חד' הוא אותיות 'צלפחד' ('לקוטי הש"ס' לגורי האר"י ז"ל מסכת שבת ד"ה מעשה באדם אחד, 'עמק המלך' לרב נפתלי הירץ שער יג פרק לה ד"ה וכשגבר על היצר הרע, 'ילקוט ראובני' פרשת שלח לך ד"ה 'מעשה בחסיד אחד' בשם עמק המלך, 'מגלה צפונות' חלק ג פרשת פנחס ד"ה אמנם לבא לביאורו, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת צ אות כד ערך 'צלפחד' בשם ילקוט ראובני). וצלפחד היה צריך לתקן את חילול השבת, כי אפילו אם אדם יתגלגל שוב לעולם הזה ויעשה את כל המצוות שבעולם אך לא יתקן את החטא שעשה או לא יקיים את המצוה שפגם בה – הרי שיחוּיב להתגלגל שוב ושוב עד שיתקן את המעוּות שנאמר "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויקרא ה, כג), ובלא זה לא יהיה לו כפרה עולמית. לכן הוצרך צלפחד לבוא שוב לנסיון של חילול שבת על מנת לתקן ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ שער יג פרק לה ד"ה וכשגבר על היצר הרע ,'ילקוט ראובני' פרשת שלח לך ד"ה 'מעשה בחסיד אחד' בשם עמק המלך) מה שקלקל קודם, ולהפוך את 'הזדוֹנוֹת' ל'זכויות' בתשובה מעוּלה ('לקוטי הש"ס' לגורי האר"י ז"ל מסכת שבת ד"ה מעשה באדם אחד).
צלפחד התגלגל ונתקן באותו חסיד שעלה לו צלף ('ספר הגלגולים' להרמ"ע מפאנו מערכת צ אות קכד 'צלפחד', 'וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת הצד"י אות קן) בזכות התפילות של בנותיו "מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (במדבר כז, א) שהשתדלו לכפרתו. ונרמז הדבר בפסוק "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (במדבר כז, א), שבתחילה נזכר שמו "צְלָפְחָד" המורה על תיקון חטאו על ידי שיתגלגל במעשה החסיד עם 'הצלף', ורק אחר כך נאמר "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו" ללמד שתפילת בנותיו יגרום לו לבוא לידי אותו התיקון. וכן נרמז התיקון על ידי בנותיו בשמותיהן כמו "מַחְלָה" שביקשה מחילה לאביה ו"נֹעָה" שנעה ונדה על אביה, שכולן נקראו כך מחמת מה שעשו למען אביהן ('מגלה צפונות' חלק ג למחבר 'שבט מוסר' פרשת פנחס ד"ה 'אמנם לבא לביאורו'). ה' יראנו נפלאות מתורתו, אמן.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד