חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת בא – ביטול העבודה זרה של מצרים


לפני שיצאו בני ישראל ממצרים הם צווּ לקחת שׂה, לשחוט אותו ביום ארבעה עשר בניסן לעיני כל ואחר כך לאוכלו בליל חמשה עשר בניסן שנאמר "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב, ג) וכן נאמר "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (שמות יב, ו – ט).
ויש להבין, מדוע ה' יתברך ציוה את בני ישראל לטרוח בהכנת השׂה, שחיטתו זריקת דמו צלייתו ואכילתו, ועוד לעשות זאת לעיני כל מצרים?
במצרים עבדו את מזל 'טלה' בשמים על ידי עבודת 'הטלה' בארץ 
השׂר הרוחני של מצרים היה מלאך הנקרא 'דומה' (זוהר פרשת שמות דף יח ע"א ד"ה אמר רבי יודאי, 'ברית הלוי' לר' שלמה בן אלקבץ פרק תשיעי ד"ה והכלל כי להכניע) או 'עוזא' ('רבינו בחיי' שמות יד, י ד"ה ועל דרך המדרש, 'שפתי כהן על התורה' פרשת בשלח ד"ה וישאו בני ישראל), וגם היה נקרא 'מצרים' כשמה של האוּמה ('שמות רבה' כא, ה, 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת בא אות ד ד"ה את אשר התעללתי, 'בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי ספר ישעיה ד"ה משא מצרים). השׂר הזה היה מגדולי שׂרי האוּמוֹת בשמים ('שערי אורה' לר' יוסף גי'קטיליא השער הראשון הספירה העשירית) וראשון מבן שבעים השׂרים למעלה. הוא היה נחשב 'בּכוֹר' ושני למרכבה העליונה לרוב חשיבותו ('השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בא ד"ה סודות קרבן פסח) ומחמת כן הקב"ה אף העלה את משה רבינו לעליונים כדי לראות את מעלתו ואחיזתו בעליונים ('עץ הדעת טוב' ליקוטים מתוך כתב יד לר' חיים ויטאל דף יח אות מג ד"ה 'מדרש רבה' הודפס בירושלים תשס"ח). ומשום חשיבותו של השר הרוחני, ארץ מצרים נחשבת שניה לארץ ישראל כנרמז בפסוק "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית יג, י). ועוד רמז למעלתה, לפי שהיא סמוכה לה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג תחילת פרק קיא דף שנ ד"ה 'והיה לבא"ר' מר' יוסף בן גיקטיליא ז"ל עפ"י בעלי קבלה אמיתית).
המצריים היו בקיאים גדולים בחכמת המזלות ('פענח רזא' פרשת בא ד"ה מן הכבשים ומן העיזים) וידעו שהשׂר שלהם צורתו צורת טלה, והוא שולט על 'מזל טלה' (עפ"י 'מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה תו) שהוא הבכוֹר לכל המזלות ('עץ הדעת טוב' ליקוטים מכתב יד לר' חיים ויטאל דף רפה אות תפט ד"ה לשבת הגדול מהדורת ירושלם תשס"ח, 'השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בא ד"ה סודות קרבן פסח, 'ילקוט ראובני' פרשת שמות ד"ה דע שכבר אמרו, 'ברכת שמואל' לאביו של בעל 'קב הישר' פרשת שמות דף לג ע"א טור א ד"ה ונחזור לענינינו), ולכן מזל זה גם שולט בחודש ניסן שהוא ראשון לכל החודשים בשנה ('ילקוט ראובני' פרשת שמות ד"ה דע שכבר אמרו). והמצריים האמינו כי מזל זה משפיע על אומת מצרים ('עץ הדעת טוב' כתב יד לר' חיים ויטאל דף רפה אות תפט ד"ה לשבת הגדול מהדורת ירושלם תשס"ח) שפע מהעליונים על ידי השר שלהם ('בעלי ברית אברם' ספר ישעיה ד"ה משא מצרים) שגם הוא נחשב 'בכור' ('השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בא ד"ה סודות קרבן פסח), וממזל זה הם מושפעים בריבוי הצאן ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת ויגש דף לג טור א ד"ה אמנם קשה לי).
לכן כאשר פרעה אמר ליוסף שאביו וְאֶחָיו יבואו לארץ מצרים הוא לא אמר שיביאו את צאנם עמם שנאמר "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" (בראשית מה, יז – יח), "וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם" – אך לא את צאנכם, כי פרעה האמין בעבודה זרה שלו וסבר שרוב הצאן שיש במצרים מושפע מאלהותו שהוא 'מזל טלה' והם מתרבים מאליהם אף בלא רוֹעה. כלומר שפרעה אמר להם שלא יביאו עמהם את צאנם מפני שיש כבר הרבה צאן במצרים והם אינם צריכים להביא משלהם למצרים. ובזה היה נותן פרעה שבח לאלהותו. אמנם האחים כן טרחו והביאו את צאנם כי היה חביב עליהם על שבא להם מיגיע כפם. ואף הפליגו לדבר כנגד דעתו של פרעה ואמרו "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית מז, ג) כלומר "הצאן שיש לנו לא הגיע אלא ביגיעה שלנו ושל אבותינו, ואין זה מן 'המזל' להיות בא מעצמו בלי יגיעת כפים" ('שתי ידות' פרשת ויגש דף לג טור א ד"ה אמנם קשה לי).
יוסף אמר לאחיו לומר לפני פרעה "וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו, לד), כלומר לימדם להגיד שהם רועי צאן כי במצרים היו מחשיבים מאוד את רועי הצאן כמו העבודה זרה שלהם בעצמה הנקראת בשם 'תועבה' (זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"א ד"ה 'אמר יוסף'. כך נקראות גם שאר עבודות האלילים במקרא ראה שפתי חכמים על רש"י בראשית מו, לד). ופרעה חשב שמה שאמרו שהם 'רועים' הכוונה שהם כמו כוֹמרים לעבודה זרה אשר יכולים לפקח על כל צאנו, לכן נתן להם ארץ משלהם לגור בה שנאמר "בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ" (בראשית מז, ו) ('אור החמה' על זוהר פרשת פנחס דף רנ ע"ב מהרמ"ק) והיא היתה הארץ שבה הוא היה רועה את צאנו כלומר את העבודה זרה שלו (זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"א ד"ה אמר יוסף). אך למעשה כוונתו של יוסף הצדיק היתה שאֶחָיו יהיו רועי צאן במצרים ממש וכך יכניעו את העבודה זרה שלהם הנקראת 'תועבה' תחת ידם ויִרְדוּ אותה במקל, ועל ידי כן גם יהיה כפוף תחת ידם השׂר של מצרים ('אור החמה' על זוהר פרשת פנחס דף רנ ע"ב מהרמ"ק).
אופן העבודה של 'מזל טלה' במצרים היתה על ידי שכיבדו וטיפחו את הטלה הגשמי בארץ ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי מלכים א' סוף ד"ה ויאמר אליהו, והיו מקטרים בְּרֵיחוֹת טובים ורוקדים לפניו, ונמנעים מלאכול את בשרו ומשתחווים לפניו ('צרור המור' על התורה לר' אברהם סבע פרשת בא יב, א – ב ד"ה וראשית כל דבר). וזו היתה העבודה זרה העיקרית של מצרים ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי מלכים א' סוף ד"ה ויאמר אליהו. ראה 'האלשיך הקדוש' פרשת בא על הפסוק 'ויאמר ה' אל משה' ד"ה אך הנה לבא אל). הם גם היו לוחשים באוזן הטלה עד שהיה יוצא שֵׁד מתוך האוזן ומגיד עתידות ('ילקוט ראובני' פרשת בא ד"ה 'המצרים' בשם ספר חסידים). והיו עובדים גם טלה קטן וגם שׂה גדול לפי שמזל טלה בשמים נראה בתחילה קטן ואחר כך הולך וְגָדֵל (זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"ב ד"ה אמר רבי יהודה). וכדמיונו למעלה כן הוא בארץ, כי 'טלה' 'שה' ו'אַיִל' הם שלשה שמות לאותו בעל חי הנקרא בשם 'כֶּבֶשׂ', כאשר שמו משתנה בהתאם לגילו. שכשהוא עדיין יוֹנק הוא נקרא 'טלה', ועד גיל שנה הוא נקרא 'שׂה', ומגיל שנה או שלש עשרה חודש ומעלה הוא נקרא 'אַיִל' (ראה רש"י במדבר טו, יא).
כאשר ירד השׂר של מצרים ממעלתו אז נשמעה צעקת ישראל
במהלך שהותו של עם ישראל בארץ מצרים, הצליחו המצריים לקשור ולכפוף את עם ישראל בכשפים על מנת שיהיו תחת ידי השר הרוחני של מצרים ('בעלי ברית אברם' תחילת פרשת וארא ד"ה ולכן אמר). והוא זה שעיכב את עם ישראל במצרים ('שפתי כהן על התורה' פרשת שמות ד"ה אלוקי העברים) על ידי השׂררה שניתנה לו על ישראל, שמנעה כי תישמע צעקתם (זוהר פרשת שמות דף יט ע"ב ד"ה אמר רבי יהודה). לכן הקב"ה היה צריך להפיל את השר של מצרים ממעלתו וגאותו, וירידה זו היא הנקראת 'מיתה' שנאמר "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, כג), "וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם" – הכוונה היא לשׂר הרוחני של האומה המצרית (זוהר פרשת שמות דף יט ע"א ד"ה ויהי בימים וד"ה אמר רבי יהודה) שנכנע ונשפל (ספר 'הגירושין' להרמ"ק פרק ה ד"ה עוד הוספתי בזה) ונפל ממעלתו ('אור החמה' על זוהר שמות דף יט ע"ב ד"ה 'א"ר יהודה' ממהרח"ו). אז התקיים בישראל "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים" (שמות ב, כג), לפי שעד אותה שעה לא נענו בתפילתם (זוהר פרשת שמות דף יט ע"א ד"ה אמר רבי יהודה) כי השר של מצרים היווה 'מחיצת ברזל' שלא תעלה תפילתם ('אור החמה' על זוהר שמות דף יט ע"ב ד"ה 'ויאנחו בני ישראל' ממהרח"ו). 
וכמו שמלך בשר ודם הרוצה לעשות דין באדם אינו הורגו מיד אלא מקדים לתופסו על מנת לשמוע את טענותיו, כך היה גם עם השר של מצרים, ה' יתברך היה צריך 'לתפוס' אותו כדי לעשות בו דין ואחר כך להסיר את כוחו. לכן ה' ציוה את ישראל לתפוס את השׂה הגשמי לכרעי המטה ביום שבת הנקרא שבת הגדול – ובזה נרמז כי נתפס גם השר הגדול שהוא טלה שׂרו של מצרים למעלה ('זכר דוד' מאמר ג פרק ך דף פג ד"ה 'ולעד"ן לתרץ עפ"י מה שמצאתי' מהרב המקובל שלמה מלכו) כי השׂה הגשמי היה רומז לשׂר של מצרים ('זכר דוד' מאמר ג פרק כז דף קד ד"ה והנה פת מקום עיון). וכך אכן היה, שבאותה שבת שלפני פסח השר של מצרים נקרא לפני ה', בכדי לשבת בדין ולהסיר את כוחו ('זכר דוד' מאמר ג פרק ך דף פג ד"ה 'ולעד"ן לתרץ עפ"י מה שמצאתי' מהרב המקובל שלמה מלכו) מאותה הממשלה ('זכר דוד' מאמר ג פרק כז דף קד ד"ה והנה פת מקום עיון). אמנם על אף שנפל אז המלאך מהיותו במעלה גבוהה של 'מלך', הוא עדיין המשיך להיות בתפקיד ה'שר של מצרים' ('אור החמה' על זוהר פרשת שמות דף יט ע"ב ד"ה 'א"ר יהודה' מהרמ"ק).
ישראל הצטוו לבזות את העבודה זרה הגשמית של הטלה כדי לבטלה
ישראל הצטוו במצות קרבן פסח כדי לכפור בעבודה זרה של מצרים ('עץ הדעת טוב' מתוך כתב יד לר' חיים ויטאל דף יז אות מא ד"ה לשבת הגדול מהדורת ירושלים תשס"ח). הם הצטוו לשים מדמו של השה על המשקוף והמזוזות בכדי לבזותו, משום שהיו רגילים אז לשים את זיכרון העבודה זרה שלהם מאחורי הדלת והמזוזה. וכן ישראל צווּ להזוֹת באמצעות אגודת אזוֹב שהוא השפל והנבזה שבעצים, בכדי להוסיף ולהראות את שפלות 'הטלה' ('האברבנאל' פרשת בא ד"ה ואומר שכבר). מטעם זה הם גם צווּ "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה'" (שמות יב, יא), "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַֽעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם" – כלומר שיאכלוהו בדרך מקרה ולא אכילת קבע. "וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם" ולא בחרב או רוֹמח, אלא במקל שהוא דרך בזיון כמו שעושים הכפריים. "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" ולא ביישוב ונחת ('צרור המור' פרשת בא ד"ה מתניכם חגורים נעליכם), "פֶּסַח הוּא לה'" – כלומר לשם ה' ולא לשם זולתו מהעליונים ('צרור המור' פרשת בא ד"ה הם מקטרים עליו).
ישראל הצטוו למשוך את השה באוזנו שנאמר "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב, כא) כדי לבזותו כנגד מה שהיו במצרים מלחשים באוזנו להוציא שד ('מרבה לספר' על הגדה של פסח דף מג ע"א ד"ה שנים מי יודע). ובשעה שהיו המצריים שומעים את קול העבודה זרה שלהם תפוּסה בידי ישראל ולא יכלו להצילו (זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"א ד"ה ובשעתא דמצראי וד"ה לבתר דיינין וד"ה ותו רישיה) היה להם צער גדול על שככה עושים לאלוהיהם. ונעשה נס שהם לא פצו את פיהם והיו הולכים להם בצער ('מרבה לספר' על הגדה של פסח לר' ידידיה טאיה ווייל דף יט ע"ב על התיבות 'אילו עשה בהם שפטים') ובוכים כאילו הם עצמם נמסרו להריגה. וההתעללות באלוהי מצרים היתה קשה להם אף יותר מכל המכות שהיו במצרים. אחר כך ישראל עשו את הכבשׂ צלי, כדין עבודה זרה שיש לבער שנאמר "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דברים ז, כה), והיה השׂה מקופל בראשו וכפוף לברכיו, ומוּרד לאש בעוד ראשו כלפי מטה בביזיון, וריחו הצלוי היה נודף (זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"א ד"ה ובשעתא דמצראי וד"ה לבתר דיינין וד"ה ותו רישיה).
ונאסר על ישראל לאכול את העצמות של השׂה אלא הצטווּ לזרוק את העצמות לשׁוּק בדרך בזיון כדי לבזות את העבודה זרה בעיני מצרים (זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"א ד"ה ותו עצם לא תשברו). מטעם זה נאסר גם לשבור את העצמות שנאמר "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב, מו) כדי שעל ידי שלימות העצמות יהיה ניכר שזה שׂה, וממילא תגדל שפלותו ופחיתותו בשעה שהכלבים יהיו גוררים את עצמותיו (שמות יב, מו) ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה אות רכו) ואחר כך שוברים אותם (זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה 'מה כתיב' רעיא מהימנא). והיה קשה מאוד למצריים לראות את זה, לכן הם היו הולכים ואוספים את חתיכות העצמות וטומנים אותן בעפר כדי שהכלבים לא ימצאו אותן. ודבר זה היה נחשב לביטול עבודה זרה מצדם (זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה תו מצראי). וזה בנוסף לביטול שעשו ישראל מצידם על ידי שחיטתו ושריפתו ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי על מזמור תהלים קו ד"ה ויושיעם מיד שונא). ואז התעלה כבוד הקב"ה בעולמו (זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה תו מצראי).
כנגד מה שהמצריים עובדי העבודה זרה לא היו אוכלים ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת בא יב, א – ב ד"ה וראשית כל דבר) את השׂה ('מרבה לספר' על הגדה של פסח דף לד ע"א ד"ה למכה מצרים בבכוריהם), ה' ציוה את ישראל לקחת שׂה ולשחוֹטוֹ ולצלוֹתוֹ ולאכול את בשרו שנאמר "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב, ו – ח). וכנגד מה שהיו מרקדים במצרים לעין כל לפני הטלה, ה' ציווה לתת את דמו במשקוף כדי שיהיה נראה דמו לעין כל ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת בא יב, א – ב ד"ה וראשית כל דבר). וכנגד מה שהמצריים היו מביאים ריחות טובים לפני השׂה, ה' ציוה שיהיה השׂה צלי אש שנאמר "כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (שמות יב, ט). ועל ידי פעולות אלו גם ישראל הרחיקו מעבודתו של השה שהיו מורגלים לה בארץ מצרים, והתקרבו לעבודת הבורא יתברך ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת בא יב, א – ב ד"ה וראשית כל דבר).
כאשר יצאו עם ישראל ממצרים, פרעה רצה להשאיר אצלו את הצאן של ישראל, לפי שכל הצאן שהיה למצרים מת במכות, וזה מה שאמר פרעה "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" (שמות י, כד), "רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג" – כלומר שיישארו במקומם במצרים (רש"י שמות י, כד). אך לעומתו משה רבינו לא רצה להשאיר שום בעל חי במצרים כדי שלא יעשו מהם עבודה זרה ('שפתי כהן על התורה' פרשת בא ד"ה ויקרא פרעה אל משה), והוסיף לדרוש שפרעה בעצמו ייתן להם את הצאן בידיהם כדי שייחשב שהוא ביטל את העבודה זרה ('חוט של חסד' פרשת בא ד"ה ויקרא פרעה), וזה מה שנאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לה' אֱלֹקֵינוּ: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה" (שמות י, כה – כו). וכך אכן היה שיצאו עם ישראל ממצרים עם צאנם ('שפתי כהן על התורה' פרשת בא ד"ה ויקרא פרעה אל משה).
ביזוי ושחיטת השׂה הגשמי בארץ הכניע את מזל טלה שבעליונים
ה' יתברך ציווה לקחת 'שׂה' בראש חודש ניסן שהוא תחילת שלטון 'מזל טלה' ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בא ד"ה סודות קרבן פסח) כדי להכניע אותו בשיא תוקפו ('ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן פרשת אמור דף פו ע"א טור א ד"ה ואפשר שעל כן נתלו), וציוה לקשור אותו (זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"א ד"ה ועל דא) במשך ארבעה ימים מהעשירי עד ארבעה עשר בחודש ניסן (זוהר פרשת פנחס דף רנא ע"א ד"ה ועל דא) בעוד הוא צועק, ואין לאל ידם של המצריים להושיעו ('עץ החיים' לר' יהודה בן חנין על טעמי המצוות מצוה רכג ד"ה טעם המצוה). ואף שישראל יכלו לקחת מהכבשים או מהעזים לקרבן הפסח כפי שנאמר "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה), הרי שהם לקחו רק מהכבשים על מנת להכניע את 'מזל טלה' ('שפתי כהן על התורה' פרשת בא ד"ה מן הכבשים ומן העזים) ולכבוֹשׁ אותו, בכוח קשירת השה לכרעי המיטה ארבעה ימים קודם הריגת הבכורים. ועל כך אומרים בליל הסדר "אילו עשה באלוהיהם ולא הרג בכוריהם דיינו" ('מרבה לספר' על הגדה של פסח לר' ידידיה טאיה ווייל דף יט ע"ב על התיבות 'אילו עשה בהם שפטים'). וכשכל בני הבית נמנו על הקרבן השתרש בהם האמונה האמיתית ('האברבנאל' פרשת בא ד"ה ואומר שכבר) והתבטלה האמונה ב'מזל טלה' מלבם של ישראל ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות טעם מצוה ה' שחיטת הפסח).
ה' ציוה לבזות את העבודה זרה הנקראת 'כבשׂ' כדי שיראו ישראל ומצרים את אפסיוּת כוחו של הטלה הגשמי אותו עבדו עבודה זרה, ועל ידי כן גם יוכנע ויותש כוח המזל של הטלה ('חוט של חסד' פרשת וישלח ד"ה וארבע מאות איש, 'שפתי כהן על התורה' פרשת בא ד"ה דברו אל כל עדת). לכן לקיחת השׂה היתה בדרך של בזיון כפי שאמר משה רבינו "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב, כא) (עפ"י 'ילקוט ראובני' פרשת בא ד"ה מצרים). והיו צריכים שהשׂה יהיה קשור כבר ביום השבת לכרעי המטה, כי פרעה רצה לתת כוח למזל 'טלה זכר' על ידי שיפרשׁוּ ישראל מנשותיהם לכן גזר "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב), וכנגד זה השׂה היה קשור לכרעי המטה דווקא בשבת, לומר שישראל לא פורשׁים מנשותיהם ולא מפחדים. והמצריים העדיפו למות מאשר לראות את הבזיון הזה שעשו לשׂה ('זכר דוד' מאמר ג פרק ך דף פג ד"ה וע"ד 'רמז כתב הר"ב מצת שמורים' בשם בעל מצת שמורים). ואחר כך ישראל נתנו את דמו על המשקוף ועל ידי כן הכניעו את מזל טלה, כי 'דם' הוא בגמטריא 'טלה' ('אמרי נועם' לר' מדז'יקוב פרשת בא אות כח ד"ה או יאמר כי דם).
כאשר שפכו את דמו של השה ידעו כל ישראל כי לא 'מזל טלה' שהוא בדמותו וצלמו של השה למטה הוא זה שמצילם ממצרים ('האברבנאל' על התורה פרשת בא ד"ה ואומר שכבר). לכן כל משפחה בישראל היתה צריכה לשחוט שׂה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות טעם מצוה ה' שחיטת הפסח) אף שהיה מספיק שׂה אחד לכל 'בית אב' הכולל כמה משפחות – וזה על מנת לפרסם את הנס ולהראות שאין צורך בהם ובאלוהיהם (ספר 'שמן הטוב' לר' שלמה אוהב דף כט ע"ב על הפסוק 'ויקרא משה לכל זקני ישראל'). וזה הטעם שה' ציוה כי השחיטה תהיה לעיני כל ובכך יתברר לכולם שיקריות עבודת 'מזל טלה' שנאמר "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות יב, ו) ('האברבנאל' על התורה פרשת בא ד"ה ואומר שכבר). ולזה גם רומז הפיוט "חד גדיא" הנאמר בליל הסדר, כיון שהגדי המוזכר בו הוא כנגד קרבן פסח שנקרב אז במצרים ('זכר דוד' מאמר ג פרק כז דף קה ד"ה דבר צוה ה' בתורתו) שהרי גם מהגדי שהוא ממשפחת העזים היה ניתן להביא קרבן כפי שנאמר "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה) (וכנלע"ד), ונכפל שמו פעמיים "חד גדיא חד גדיא"  כנגד שני 'הטלה' שעבדו המצריים – אחד גשמי למטה ואחד רוחני למעלה (עפ"י 'זכר דוד' מאמר ג פרק כז דף קה ד"ה דבר צוה ה' בתורתו).
כאשר נשחט השׂה לקרבן פסח זה רָמַז על הסרת כוח 'מזל הטלה' למעלה ('זכר דוד' מאמר ג פרק ך דף פג ד"ה 'ולעד"ן לתרץ עפ"י מה שמצאתי' מהרב המקובל שלמה מלכו). והרמז לקרבן פסח הוא בתוך התיבה 'טלה', לפי שאותיות 'טלה' במילוי הן 'טי"ת למ"ד ה"א' ועם עוד אחד כנגד 'הכולל' יוצא בגמטריא התיבות 'קרבן פסח' ('זכר דוד' מאמר ג פרק כד דף צה ד"ה 'ובקיום מצות המילה' בשם ר' נתן שפירא מחבר 'מאורות נתן'). וזה גם הטעם שקרבן פסח המשיך הלאה בכל שנה ושנה, על מנת להכניע עוד את מזל טלה ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת חקת ד"ה 'כשאיזה קרבן בא' בשם מפרשים). וכן לעתיד לבוא אחרי שישראל יעשו בערב פסח את ביעור 'חמץ' שהוא סילוק היצר הרע יחד עם שבעים אומות העולם, אז 'ישחט' סופית גם מזל טלה יחד עם שאר המזלות של אומות העולם שעליהם נאמר "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" (דברים ד, יט) ('עץ הדעת טוב' מכתב יד לר' חיים ויטאל הוצאת ירושלים תשס"ח דף רעז טור ב ד"ה ואחר כך ידבר).
ישראל הצטוו לעשות את עבודת השה בט"ו לחודש ניסן כאשר הירח במילויו, שאז היה תוקף השמחה וההקרבה למזל טלה הממונה עליהם, ודווקא אז נצטוו לשוחטו ולצלותו ולשרוף הנותר ממנו שנאמר "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" (שמות יב, י). והצטוו לתפוס את השה כבר בעשירי לחודש ניסן כפי שנאמר "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב, ג) וזה כי המצריים היו מתחילים לעבוד את עבודת הטלה בעשירי לחודש ניסן, והיו קוראים דרור לכל עבד ולכל מלאכה כל הימים ההם עד סוף החודש, שכולו היה ימי ששון להקריב לטלה ולהשתחוות לצורתו. והיו סומכים את ידיהם על הטלה ונושקים אותם והאנשים אחריהם היו נושקים את ידי הסומכים. והבכורות שהיו הנכבדים ביותר מהם, היו עובדים את הטלה ככהנים. לכן כל האנשים והנשים היו נושקים גם את ידיהם של הבכורות. מטעם זה ה' רצה להשפילם ולהכניעם דווקא בעת ההיא של החודש ('צרור המור' שמות יב, א  - ב  ד"ה ואולי שעל זאת וד"ה ולכן בעת ההיא).
תחילתו של 'מזל טלה' לא קבוע ובדרך כלל חל לפני ט"ו בניסן ולפעמים אף אחרי ט"ו בניסן. דבר זה תלוי בחשבון תחילת 'התקופה' של האביב ('זכר דוד' מאמר ג תחילת פרק לז דף קכו ד"ה יעשו הפסח ויאכלו) שהוא אחד מארבע 'תקופות' שבהם מחולקת השנה, כאשר כל תקופה מונה כתשעים ואחד יום ושבע שעות ומחצה. לכן אם חכמים ראו שפסח נופל בתקופת השנה הקודמת המסיימת את החורף, כלומר שתחילת 'מזל טלה' השייך לחודש ניסן שחל בתחילת 'תקופת האביב' יהיה רק אחרי יום ט"ו בניסן – אז הם היו מְעַבְּרִים את השנה ומוסיפים עוד חודש אדר כך שיום ט"ו בניסן יחול אחרי כניסת 'התקופה' החדשה של האביב שבו מתחיל מזל טלה. וזה מה שציוה ה' "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים טז, א) (ראה גמ' ראש השנה דף כא ע"א) (ספר 'הכוזרי' מאמר רביעי אות כט ד"ה אמר החבר כבר העירותיך על ידיעתם).
ובאותה השנה בה יצאו ישראל ממצרים, תחילת מזל טלה היה ביום ט"ו בחודש ניסן בדיוק וסופו היה חודש אחר כך ביום י"ד באייר. מהטעם הזה הצטווּ ישראל לקיים את חג הפסח הראשון ביום ט"ו לחודש ניסן ואילו את פסח שני ביום י"ד באייר, כי שניהם שקולים זה לזה ומורים שניהם בשווה על ביטול 'מזל טלה', שהרי פסח ראשון שבתחילת מזל טלה ופסח שני שבסוף מזל טלה מכניעים אותו בתחילתו ובסופו, כי נעוץ ראשו בסופו וסופו בראשו. וזה מה שרמזה התורה כשאמרה "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות יג, ד), שהתיבה "הַיּוֹם" לכאורה מיותרת בפסוק ובאה רק לרמוז ש"הַיּוֹם" ההוא גרם היות שאז התחיל 'מזל טלה' לצמוח ולהיות 'חודש האביב', וכך הוכנע מזל זה כבר בתחילת צמיחתו. ולכן גם פסח שני הנקרא 'פסח קטן' נקבע לדורות כי הכל הולך אחרי השוֹרש, כלומר כפי שהיה בעת היציאה ממצרים שאז פסח שני חל בסוף 'מזל טלה' ושם הסתיימה השפלת אותו המזל. ואם כן גם בזמן הזה אף שאין בית מקדש להביא בו קרבן בפסח שני למי שלא הביא בפסח ראשון, עדיין ראוי לשמוח בפסח שני על מפלתו של 'מזל טלה' כי כל מה שאירע לאבותינו חוזר וניעוֹר לטובה מידי שנה בשנה ('זכר דוד' מאמר ג תחילת פרק לז דף קכו ד"ה יעשו הפסח ויאכלו וד"ה ואחרי הודיע ה' לנו את כל).
במכה העשירית מכת בכורות נפרע הקב"ה מהשׂר של מצרים 
הקב"ה נפרע מהאומה המצרית במכות מצרים בעוד השׂר שלהם היה עדיין קיים ('ערבי נחל' פרשת בלק דרוש ג' ד"ה ויובן). וזה היה נחשב בשמים להתעללות בשׂר של מצרים שהיה חשוב בין שׂרי מעלה. וזה מה שנאמר "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י, ב), "בְּמִצְרַיִם" – הוא השר של מצרים ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת בא פרק ב פסוק ג ד"ה את אשר התעללתי). אמנם כאשר פרעה הרשע ראה שהשר של מצרים היה עדיין קיים גם בזמן שקיבל את כל המכות במצרים – אז הוא התחזק מזה להמשיך בדרכו ('דבש לפי' להחיד"א מערכת י, לד). אך למעשה בכל עשרת המכות הלך ונכבשׁ שׂרו של מצרים, וזה נרמז בסימנים של עשרת המכות 'דצ"ך עד"ש באח"ב' שסופי התיבות יוצא 'כָּבַשׁ' ללמד שנכבשׁ השר של מעלה, כי לולא כן לא היו יכולים ישראל כנגדו ('מרבה לספר' על הגדה של פסח לר' ידידיה טאיה ווייל דף יז ע"א ד"ה ועל פי רמז יש לפרש). ולזה רמז בעל ההגדה של פסח כאשר אמר "אֵלוּ עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים" לפי שהתיבה 'במצרים' המיותרת מכוונת כנגד השר של מצרים שהוכה למעלה ('שמחת הרגל' על הגדה של פסח להחיד"א בביאור התיבות 'אלו עשר מכות').
ובמכת בכורות האחרונה מעשרת המכות ה' היכה את מזל טלה הבכור ('עץ הדעת טוב' כתב יד לר' חיים ויטאל דף רפה אות תפט ד"ה לשבת הגדול מהדורת ירושלם תשס"ח, והפיל את השר של מצרים ('צרור המור' פרשת בא ד"ה ואולי לזה רמזו). ועל כך נאמר "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שמות יב, כט), ונאמר "וה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" בכדי לרמוז על השׂר הרוחני של מצרים ('צרור המור' פרשת בא ד"ה ואולי לזה רמזו). והוא מה שאמר ה' "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות יב, יב), "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" – הוא השר הרוחני של המצרים ('ברית הלוי' פרק תשיעי ד"ה והכלל כי). והוא כפי שאמר ה' בתחילה שהוא עתיד להיפרע מהשר של מצרים שנאמר "וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (שמות ג, כ) ('שפתי כהן על התורה' פרשת שמות ד"ה אלוקי העברים). ולזה נאמר בתהלים "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם" (תהלים קלו, י) ולא נאמר 'למכה בכורי מצרים', לפי שהכוונה בתיבה "בִּבְכוֹרֵיהֶם" הוא לשר של מצרים ולמזל של מצרים שהוא טלה, ששניהם נקראו 'בכור' ('מרבה לספר' על הגדה של פסח לר' ידידיה טאיה ווייל דף יז ע"א ד"ה ועל פי רמז יש לפרש).
המצריים היו בטוחים שישראל לא יוכלו לצאת מהעבדוּת במצרים, ושאין כוח בשום אלהוּת או מזל להוציאם מתחת ידו של 'מזל טלה' שהוא הבכור במזלות השולט בחודש ניסן ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש כט לשבת הגדול דף קמט ע"ב) ראש החודשים ('אלשיך הקדוש' שמות יג, כב ד"ה ונבא אל הביאור). והם האמינו שמזל זה הוא שנותן כוח לכל הבכורות בעולם, בין אדם ובין בהמה. מטעם זה המכה האחרונה במצרים היתה 'מכת בכורות' על מנת להכות את הבחינה של מזל טלה הבכור. וכך ה' הראה את ידו הגדולה והרמה במכה זו והכה "כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" שנאמר "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שמות יא, ה). לכן עיקר מה שציוה ה' לזכור ממצרים הוא את 'היציאה' שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם" (שמות יב, יז), לפי שעיקר הניסים בעת היציאה היה על מכת בכוֹרוֹת שבו הראה ה' שהוא אלוֹה על כל 'אלהים אחרים' ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש כט לשבת הגדול דף קמט ע"ב).
הבכורים המצריים היו 'קליפה' (פירוש 'מטה אהרן' שבספר 'חלוקא דרבנן' על הגדה של פסח דף עב ע"ב ד"ה 'אלו עשה שפטים') מצד הסטרא אחרא (זוהר פרשת בא דף מא ע"ב רעיא מהימנא ד"ה אי קדשא בריך הוא) ומחוברים למזל טלה 'הבכור' העליון (פירוש 'מטה אהרן' שבספר 'חלוקא דרבנן' על הגדה של פסח דף עב ע"ב ד"ה 'אלו עשה שפטים') ומיוחדים לאלוהי מצרים ('זכר דוד' מאמר ג תחילת פרק קיא דף שנ ד"ה 'והיה לבא"ר על פי מ"ש הרב יוסף בן גיקטיליא ז"ל' בשם ר' יוסף בן גיקטיליא). לכן המצריים שהיו עובדים את הבכור שבמזלות, הקדישו את בכוריהם ככומרים לעבוד לפני העבודה זרה (ספר 'שמן הטוב' לר' שלמה אוהב דף כט ע"ב על הפסוק "ויאמר משה כה אמר ה'"). וה' הרג את אותם בכורים (זוהר פרשת בא דף מא ע"ב רעיא מהימנא ד"ה אי קדשא בריך הוא) בשעה שהעביר את קדושתו יתברך בחצות לילה במצרים שאז מכוחה התפנתה משם כל הסטרא אחרא. והיה זה על דרך שנאמר "הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו" (ישעיה יט, א), וכן על דרך שנאמר "וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן" (שמואל א' ה, ד). מטעם זה נאמר "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יא, ה) ולא נאמר "והכתי כל בכוֹר", כיון שמיתתם נמשכה ממילא כאשר באה השכינה למצרים (ספר 'שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'שמן הטוב' לר' שלמה אוהב דף כט ע"ב על הפסוק "ויאמר משה כה אמר ה'").
בעקבות 'מכת הבכורות' במצרים היה לס"מ משׂטמה עִם ישראל בעניין הַבְּכוֹרִים. לכן ישראל צריכים עד היום לפדות את בניהם הבכוֹרים שנאמר "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות יג, יג), והם נפדים בחמשה סלעים כנגד מכת בכורות שבה נענשו המצריים על ידו של הקב"ה שיש בה חמש אצבעות. ואז על ידי הפדיון הזה פודה האדם את בנו ממוות ממש ('זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף פט ד"ה 'והנה הר"ב זהרי' בשם זהרי חמה). ואף שהבן הבכור נפדה שלשים יום אחרי לידתו וכך יוצא מרשות המקטרג, הרי שבכל שנה בהתקרב ליל חג הפסח שׂרו של 'מזל טלה' שהוא בכור כמו שמזל טלה הוא בכור המזלות, חוזר ומעורר את חניתוֹ על הבכורים בישראל כנגד מה שנהרגו הבכורים במצרים, ואז בכורי ישראל נמצאים בסכנה. לכן מקדימים הבכורים לענות בצוֹם נפשם בערב פסח (ראה שו"ע אורח חיים סימן תע, א - ב). וכדי שילדי בני ישראל הבכורים שלא מתענים עדיין מחמת גילם הצעיר לא יהיו נתונים בידי אותו השׂר הלוחם מֵחָדָשׁ נגד הבכורים בזמן הזה, לכן אביהם מתענה במקומם ומצילם ('זכר דוד' מאמר ג פרק כב דף פט ד"ה 'נמצאנו למדים') (להרחבה על פדיון הבן ראה מאמרינו לפרשת בא – 'מצות פדיון הבן').
השר של מצרים הגיע לסופו בעת המרדף אחרי ישראל בים סוף
ה' יתברך הכניע והפיל את השׂר של מצרים ('ברית הלוי' פרק תשיעי ד"ה והכלל כי להכניע) במכת בכורות. לכן מכה זו נקראת בלשון רבים, כי היא כנגד הבכורים בארץ וכנגד הבכור בין שרי אומות העולם במרומים שהוא השר של מצרים ('מרבה לספר' על הגדה של פסח דף יח ע"א ד"ה מכת בכורות). אך אחר כך הוא חזר והקימו על מנת להתכבד בו ובעובדיו על הים ('ברית הלוי' פרק תשיעי ד"ה והכלל כי להכניע) מדה כנגד מדה על מה שגזרו "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב) כדי להמית את מושיען של ישראל ('חומת אנך' להחיד"א שמות יד על הפסוק 'לא תוסיפו לראותם' אות ו). ומכיון שהשׂר של מצרים כבר ירד מִדַּרְגָּתוֹ ולא היה יותר 'מלך מצרים', על כן הוא נקרא אז רק בשם "מִצְרַיִם" כפי שנאמר עליו בעת המרדף אחרי בני ישראל "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם" (שמות יד, י) (זוהר פרשת שמות דף יט ע"ב ד"ה אמר רבי יהודה כתיב והנה מצרים). ואכן בעת שהגיעו המצריים לים סוף והיו מאחורי בני ישראל, הקב"ה ניער שׁם את השׂר של מצרים ('שמות רבה' כא, ה) שנאמר "וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" (שמות יד, כד) ('רבינו אפרים על התורה' פרשת בשלח יד, כד) (להרחבה על מרדפו של שר מצרים אחרי ישראל ראה מאמרינו לפרשת בשלח – 'המרדף של שר מצרים').
ה' אמר לישראל "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג) לפי שפִרְעוֹנוֹ של שר מצרים יחד עם אומתו יהיה בים סוף ('חומת אנך' להחיד"א שמות יד על הפסוק 'לא תוסיפו לראותם' אות ו), ואכן עם ישראל ראו אז את השֹר של מצרים "מֵת" על שפת הים שנאמר "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" (שמות יד, ל) ('ספר הליקוטים' להאר"י פרשת כי תצא על פסוק 'עוד כי תצא למלחמה על אויבך'). והכוונה שהוא נפל ממעלתו אך לא ש'מת' ממש לפי שאין מיתה בין המלאכים ('אור החמה' על זוהר שמות דף יט ע"ב ד"ה 'א"ר יהודה' ממהרח"ו). והוא ירד אז משלטונו על ידי שהועבר בנהר אש הנקרא 'נהר דינוּר' (זוהר פרשת בשלח דף נב ע"ב ד"ה ויושע) וניטלה ממנו השׂררה על מצרים וניתנה למלאך הנקרא 'רהב' ('ברית הלוי' לר' שלמה אלקבץ פרק תשיעי ד"ה והכלל כי להכניע), ואילו השׂר של מצרים הפך להיות שׂרו של גהנום הדן את נפשות הרשעים, ויש אומרים שהתמנה על המתים (זוהר פרשת שמות דף יח ע"א אמר רבי יודאי, 'אור החמה' על זוהר פרשת שמות דף נב ע"ב מהרמ"ק) לדוּנם ('מרבה לספר' על הגדה של פסח דף כט ע"א ד"ה לא המתים יהללו). ודבר זה היה ירידה פחוּתה מאוד עבורו, על שהפך משׂר של אוּמה לשוטר בגהינום או לממונה על המתים בקברות ('אור החמה' על זוהר פרשת שמות דף ח ע"א מהרמ"ק).
על הצלת ישראל ממצרים אמר יתרו "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה" (שמות יח, י), "אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם" – הוא השׂר של מצרים שנקרא "מִצְרַיִם". "וּמִיַּד פַּרְעֹה" – זה פרעה מלך מצרים ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת יתרו י אות ז ד"ה ברוך). וה' יתברך גם שידד אז את המערכה שבה היו ישראל בשליטת 'מזל טלה' ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק ח דף נז ד"ה וכבר נודע) והוציא אותם מתחת ידו, דווקא בעת שליטתו בחודש ניסן ('גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן חלק ב' דרוש ה דף קכח ע"א טור א ד"ה בכל אלה הדברים). ומאז התייחדו ישראל לחלקו של ה' שנאמר "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (בראשית כה, נה) ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק ח דף נז ד"ה וכבר נודע). וכך ה' נפרע מהטלה הגשמי שהיה העבודה זרה בארץ, ממזל טלה שבמערכת השמים ומהשר של מצרים, והכה את כולם מכות גדולות והשפילם שנאמר "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות יב, יב), שהוא לשון רבים לפי שנפרע מכולם ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בא ד"ה וכן איסור). כן יאבדו כל אויבך ה', אמן.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד