עטיפת טלית בברכת המזון בליל שבת
עטיפת טלית בערב שבת
מרן הרב הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א הביא על כך מקורות בשו"ת עולת יצחק חלק א' סימן נ"ב, ואלו הם:
איתא בגמ' שבת דף כה: מנהגו של ר' יהודה בר' אלעאי ערב שבת מביאין לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות וכו'. עוד שם דף קיט. ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה וכו'. ר' ינאי לביש מאניה ואמר בואו ונצא לקראת שבת כלה.
ובמאסף לכל המחנות סי' י"ח סקי"ז הביא, שבילקוט הגרשוני על ש"ע או"ח סי' י"ח כתב, שעכשיו בימינו נתפשט המנהג בין הרבנים והצדיקים, להתעטף בערבי שבתות וי"ט בתפילת ערבית, ולא ידע על מה סמכו נגד דברי מהר"י גיקאטיליא, והעיר על זה שכן היה מנהג בעל מנחת אלעזר (ובהקפות על השולחן היה עליו הטלית לא על ראשו אלא על כתיפו) וגם אביו בעל דרכי תשובה זצ"ל, ועוד אבותיו הקדושים מלפניו, וכן נהגו כל חסידי מהרצ"ה מזידטשוב ואסור להרהר אחריהם (1). ובשו"ת שם משמעון (למהר"ש פולאק) סי' א' האריך בזה והביא שיש סיוע למנהגם מתלמוד בבלי וירושלמי, ומסיים האיי מאן דבעי למהוי חסידא, יתעטף בציצית כד עייל שבתא.
ומנהגינו שלא רק בהקבלת שבת ובתפילת ערבית, מתעטפים ומכסים הראש בטלית, אלא אפילו בלכתינו לבית הכנסת (וכ"כ בארבעה קניינים) ובחזרתינו עושים כן, והוא דרך מורא ולכבוד שבת מלכתא, לבלי הסיח הדעת לפנות כה וכה. ובפרט נמצא סמך לעטיפה בחזרה, ממש"כ מהרי"ץ בעץ חיים (ח"א דף קי"א) בשם החמ"י וז"ל, אחר צאתו מבית הכנסת ליל שבת. אל יסיח דעתו מקדושת היום אפי' רגע קטן. והחכם עיניו בראשו לידע במעמד הקדוש אשר בעת ההיא מלאכי עליון משני צדדיו והשכינה למעלה מהן וכו' ע"ש.
ואין להקשות מהא דקיימא לן דלילה לאו זמן ציצית, דהכוונה היא שפטור, אבל אין איסור ללבוש אז ציצית, וגם ליכא בהכי משום נראה כמוסיף, אפילו אם לובשו במיוחד כדי לברך ברכת המזון בלילה. ואדרבה כן הוא דרך החכמים כמו בשאר כל התפילות להתפלל עטופים, ובכיוצא בזה יעשה כל אדם עצמו תלמיד חכם. והטעם כדי לעמוד לפני ממ"ה ברוך הוא, בכובד ראש והכנעה, ולא יפן לכאן ולכאן.
עטיפת טלית בקידוש דליל שבת
בעל מאסף לכל המחנות עצמו הביא מקור מהפסיקתא דרב כהנא (פרשה כ"ג עשרת הדברות סימן ו) זכור את יום השבת, קידשו בעטיפה. ולשון עטיפה לא מצינו על בגדים, אלא שייך על טלית של מצוה, ויהיה מכאן סמך להצדיקים הקדושים שהיו מתעטפים גם בשעת הקידוש, כי מפסוק זה זכור את יום השבת ילפי' (בגמ' פרק ערבי פסחים) קידוש על הכוס, וגם דרשינן עטיפה, על כן מקיים שניהם יחד יעו"ש עוד.
והמדקדקים נוהגין, שלא להסיר הטלית גדול אחר הקידוש מהאיי טעמא, כמש"כ הראח"נ בענף חיים שם דף י"א אות ח', ושכן נהג זקינו מהר"י בדיחי (בעל שו"ת חן טוב, ולחם תודה על שערי קדושה).
וכבר הזהיר על זה בספר גדי מקולס שכן ראוי לנהוג בכל ליל שבת, שלא יסיר הבגד העליון שלבש כדי לילך לביהכ"נ לערבית, עד אחר שיגמור הקידוש ע"ש.
עטיפת טלית בסעודה דליל שבת
עוד הוסיף הראנ"ח מה ששמע שהראשונים קדמונינו, היו נוהגים להיות מעוטפים בטלית לבן כל זמן הסעודה, ויושבים באימה ויראה כמלאכי אלד'ים, ויש שורש ויסוד למנהג זה ג"כ בספר ענייני שבת (2) וכו' ע"ש.
וכן רבים נוהגים במשך כל סדר לילי פסחים, להיות עטופים בטלית. וז"ל מהר"ח פלאגי בהגדה של פסח חיים לראש דף כ"ה ע"ב, יתן דעתו שלא יסיר הבגד העליון, כי אם אחר שיגמור הסדר.
לבישת כובע וחליפה בעת ברכת המזון
ובמסכת ברכות דף נ"א ע"א איתא, א"ר זירא א"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועיטוף וכו'. ופירשה הגמרא, עיטוף רב פפא מעטף [בטליתו. רש"י] ויתיב, רב אסי פריס סודרא על רישיה ע"כ. וכן פסקו כלשון הגמרא הרי"ף דף ל"ח ע"א, והטור בסימן קפ"ג.
וזה לשון המשנה ברורה (סי' קפג ס"ק יא), וז"ל: כתב המ"א בשם הב"ח, ירא שמים לא יברך במצנפת (כיפה), רק ישים הכובע על ראשו, ויש נוהגין ג"כ להתעטף בבגד עליון דכל זה בכלל 'עיטוף' וכו', וכן נהגו כהיום בישראל בעת ברהמ"ז שמשימין הכובע על ראשיהן אפילו כשהוא מברך ביחיד בלא כוס (3).
והוסיף בפסקי תשובות (אות ז) וז"ל: כי דימו ברכת המזון לתפלת שמונה עשרה (אלא שזה בישיבה וזה בעמידה), ולכן צריך לשבת באימה וביראת שמים ולעורר הכוונה, ויהיו הכובע שעל ראשו והמעיל העליון (חליפה, וכדו׳) מסודרים ונקיים כעומד לפני המלך, ויש שהקפידו ג"כ לחגור עצמם באבנט, כעין עומדם בתפילה.
ומכאן תוכחת מגולה לאלו אשר בשאט נפש אוכלים ומברכין ברהמ"ז בחוף הים, וכיוצא באלו המקומות, ללא כיסוי גופם כהוגן וכדין המבואר הכא בפוסקים, והרי גם זה בכלל דבריו החמורים של הט"ז (לקמן סי' קצ"א סק"א) שלא יהיו המצוות אצלינו על צד המקרה וההזדמנות בעלמא, שהוא בכלל ואם תלכו עמי בקרי וכו' (בדברי התוכחה בפ' בחוקתי).
וגם בשאר ברכות, ובפרט ברכת מעין שלוש, ראוי להקפיד על לבוש נאה, וגם כובע על ראשו, אבל בברכת המזון הוא חיוב מדינא.
ועוד פסק בשלחן ערוך המקוצר (סי' לב, ו) וז"ל: לא יברך מֵעוֹמֵד, ולא מהלך, אלא מִיּוֹשֵׁב. ואפילו היה הולך בתוך ביתו כשאכל, או שהיה עומד או מיסב, צריך הוא לישב בזמן ברכת־המזון כדי לכוון דעתו ביותר. וגם לא יהא מיסב, שהוא דרך גאוה, אלא ישב באימה. אבל אם היה מהלך בדרך ואוכל, א"צ לישב, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. וראוי לירא־שמים ללבוש אז מלבוש העליון, וגם יניח הכובָע בראשו כדי שיהא מורא שמים עליו, ויעורר הכוונה. ואין להתעסק בשום דבר בשעה שהוא מברך, אפילו לפנות דברים מהשולחן, או להחזיק תינוק על ברכיו אז.
וכן הביא בילקוט יוסף (ח''ג עמ' ערב), וז"ל: אף שמעיקר הדין אין חיוב לחבוש כובע ומעיל (חליפה) בעת שמברך ברכת המזון, מכל מקום טוב ונכון לנהוג כן.
עטיפת טלית בברכת המזון בליל שבת
ונסיים בדבריו הנלהבים בחיזוק המנהג, של הרה"ג רבי שלמה שירוי זצ"ל (ציטוט מהקלטה), וז"ל: היום לצערינו השתנה המצב אצלינו התימנים, השתנה המצב לגמרי לגמרי לגמרי! ואף אחד לא יכול להגיד, לא נכון! היום לצערינו אנחנו לא הולכים בדרכי אבותינו! לא!, אפילו דתיים ואפילו שיהיה מה שיהיה, סוטים לדרך אשכנזי, לדרך ספרדי, לדרך הודי, לדרך אמריקאי, זה דרך זה, זה ישיבה זו, זה ישיבה זו, אנחנו צריכים לקיים דבר אחד! "מעשה אבותינו בידינו", אבל לצערינו, אין!, היום אתה תראה רק 'אחדים' 'אחדים' 'אחדים' שהולכים בליל שבת עם הטלית, למרות שכל התימנים, תשאל תימנים מסוף התימן ועד סופו, לא הולך תימני בלי הטלית! לא ביום ולא בלילה ולא בבוקר ולא בערב ולא בשוק ולא ברחובות, הולכים עם הטלית תמיד תמיד, בעבודות, בהכל, היו הולכים רק עם הטלית. היום אתה תגיד לו, "הוא ידחק עליך", אתם יודעים מה זה "ידחק" עליך?, יצחק עליך! זאת אומרת אם אתה מתעטף בטלית והולך ביום השבת ממקום למקום, הוא עושה ממך צחוק. בתימן היינו מקדשים, אני מאמין שבכל ערי ה'תימן', מקדשים בליל שבת עם הטלית. נכנסים בליל שבת ואומרים 'שלום עליכם' ו'אשת חיל', 'מזמור לדוד' ואומרים הכל עם הטלית, עד שגומר לקדש מעביר הטלית.
ב"ברכת המזון" אחרי הסעודה, מתעטף בטלית, הוא לא יברך ברכת המזון והוא ככה... אלא מתעטף בטלית, ע"כ:
מעשה נפלא סיפר הר"ר שלום אפרים הכהן זלה"ה באחד מבני משפחת קארה שנהג באופן קבוע לברך ברכת המזון על הכוס אפילו כשהוא יחידי.
לימים ירד היהודי מנכסיו, ופעם אחת קנה ענבים בהקפה מאחד הגוים באמצעות סרסור יהודי. והכין מהם יין. מפני מצבו הדחוק נתעכב בפרעון חובו ולא פרע את כספו לגוי בזמנו. הלה כעס ופנה לסרסור היהודי בדרישה שימציא לו את כספו. השיב לו הסרסור בוא עמי לבית הקונה. הלכו שניהם ומצאוהו מברך ברכת המזון על כוס ייןכשהוא עטוף בטלית ואחוז שרעפים. פנה היהודי לגוי ואמר לו תראה היהודי מברך כעת את כרמיך. הגוי שהתפעל מאוד ממראה עיניו נרגע, ומחל על חובו. (הובא בזית רענן על שת"ז סימן קפב סק"ד).
העולה מכל האמור: שראוי להחזיר עטרה ליושנה, ובכל לילי שבתות וימים טובים לברך ברכת המזון עם טלית גדולה המצוייצת [ועל כל פנים יתעטף בו אותו אחד המברך בקול רם, כמנהגינו שמכבדים את הגדול שבחכמה בין המסובין לברך ברכת־המזון], ובודאי שיוסיף למברך להתרכז בברכות, ואף ישפיע לסובבים אותו, מעלת וחשיבות ברכת המזון.
______________________
(1). נראה שגם מנהגם זה נתייסד עפ"י הרה"ק חמדת ימים בעניין שבת פ"ו אות פ"ה שכתב, ואחר כך יכנס לביתו ויתעטף בטליתו, ויקיף השולחן סביב לה ויאמר וכו' עכ"ל. וע"ע שהזכיר זאת לעיל מינה פ"ד אות ט"ו, ואף שהוכיח את המתרשלים ומזלזלים בזה. וע"ע לקמן מש"כ בשם הראנ"ח. אלמוג.
(2). ברור שהכוונה לסה"ק חמדת ימים, שכן דבריו לקוחים כמעט מילה במילה, מדברי החמ"י בעניין שבת פ"ז אות ה' ובפ"ח אות י'. ונראה שהסתיר את שמו מיראת המלעיזים, כיעויין למהר"י מנזילי זלה"ה בהקיצו ורננו פרק פ"ט מאות ט' ולהלן, ובשו"ת עולת יצחק ח"ב סימן ר"ס ובמקוא"ה בס"ד. אלמוג.
(3). וקרוב לזה פסק גם השתילי זתים שם סק"כ בשם השל"ה, והו"ד בשערי שלמה עמוד תקמ"ח הערה 62. ואף עד"ה יש בזה עניינים גבוהים, כיעויין למהר"ש הקרחי בספר סגולות פרק ה' [אות י"א, במהדורת הרב אלמוג שלמה אכלופי].
