יהודי תימן

עם בוא האסלאם לדרום ערב הפכו היהודים לבני חסות ("דימי") והוחלו עליהם איסורים וחוקים שונים. חלקם משפילים. חרף מצב זה שמרו היהודים על דתם ועל עצמאות פנימית מסוימת. הקהילה היהודית הגדולה, אשר השפיעה על כל תימן חייתה בצנעא – עיר הבירה, אך רוב היהודים חיו בכפרים מפוזרים בכל רחבי הארץ. היהודים בכפרים נהנו משכנות טובה יותר עם סביבתם המוסלמית מאשר יהודים בערים. יהודי תימן נבדלו במראה החיצוני שלהם מיתר האוכלוסייה. בכפרים ההבדלים היו בפרטים קטנים, בערים במראה הכללי. לגברים יהודים היו פאות, והם הלכו בטלית ובכיסוי ראש צנוע. נשים יהודיות בצנעא לבשו לבוש אופייני, שונה מאוד מזה של המוסלמיות, לדוגמא: הן חבשו כובע ("קרקוש") שכיסה את כל השיער. 

היהודים גרו תמיד במרוכז, ובצנעא אפילו ברובע נפרד לגמרי מן המוסלמים. הם הקפידו לא להתבלט יתר על המידה במראה חיצוני מהודר ובבתים מפוארים, אלא לשמור על מראה צנוע. רוב יהודי תימן עסקו במלאכות מקצועיות שמוסלמים עסקו בהן פחות, ולכן הם היוו גורם משלים ונדרש בכלכלת הארץ. הם הצטיינו במיוחד בצורפות וברקמה, תחומים בהם הגיעו להישגים מרשימים ביותר. יהודים רבים עסקו גם באריגה, קדרות, קליעה, זגגות ובנייה. 

עלייתם הגדולה של יהודי תימן לישראל הייתה אחרי קום המדינה (ב- 1949-50). בשנים האחרונות עלתה השארית האחרונה של יהדות תימן, ורק כמה מאות יהודים חיים בתימן היום. 

בקיאותם הרבה בידע התנ"ך, והגיל הצעיר בו החלו ילדים ללמוד, ידועה לכל. השפעתם בתחום האומנויות בארץ ניכרת במיוחד בצורפות, מוסיקה ומחול.