הארבה כמעדן

בני תימן, שידעו שנות בצורת ומכת ארבה תכופות, ידעו להפיק תועלת גם מקללת הארבה. בספר 'הליכות תימן' (ירושלים תשכ"א, עמ' 218-221) פרק לדרכי אוסף הארבה, בישולו ואכילתו, המעקב אחרי תחנות הארבה ואופן ליקוטו היא מלאכה מפרכת ומתוחכמת, שאין להסבירה אלא במחסור ובעוני, שהיו מנת חלקם של בני תימן בגלותם, אלה, שהצליחו ללקט יותר מכדי צרכם, הציעו את העודף לממכר בשוק. ר' יוסף מעיד שלילדי החדר היו מחלקים ארבה ממגדנות, ומוכרי קליות סחרו בו כשאר קליות.

 

במדרש אנו נתקלים במאמרות על אוסף הארבה וטיבו כמזון. כשפרצה מגיפה במחנה אשור בימי חזקיה ניבא ישעיה לישראל שיאספו את שללם כ'אוסף החסיל' (ישעיה לג ד). התלמוד מפרש את משמעות הדימוי, וזה לשונו: 'אמר להם נביא לישראל: אספו שללכם. אמרו לו: כל אחד ואחד לשלל או לחלק? אמר להם: כאוסף החסיל, מה אסיפת החסיל כלאחד ואחד לעצמו, אף שללכם כל אחד ואחד לעצמו (סנהדרין צד ב, ילקוט שמעוני, ח"ב רמז רלה בסופו). הרי שבתקופת המקרא מקובל היה איסוף הארבה לאכילה.

במכת הארבה במצרים דימו המצרים ליהנות מן הארבה, והקב"ה קלקל מחשבתם. וכך כותב המדרש: 'אמר ר' יוחנן: כיון שבא ארבה שמחו המצרים. אמרו: נקבוץ ונמלא מהם חביות, אמר הקב"ה: רשעים, במכה שהבאתי עליכם בה אתם שמחים? מיד ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד (שמות י יט).. מהו 'לא נשאר ארבה אחד' (שם)? אפילו מה שהיו בקדירות ובחביות מלוחות פרחו והלכו להם' (שמות רבה, סוף פרשה יג). דורשי-מזונות ילמדו מכאן, שאכלו את הארבה מבושל וכבוש.

מן המדרש למדים, שהחגבים ערבו לחיך הבריות כבשר ודגים ומעדנים. בפרשת המטעמים, שעשו יעקב ועשו לאביהם יצחק, מסופר במדרש: אמר לו (עשו ליצחק): עיקרו של דבר, מה האכילך? אמר לו: איני יודע. אלא טועם הייתי טעם פת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, כל מעדנים שבעולם (בראשית רבה  סז ב).