שיחה במעונו של הגאון הגדול רבי אבגדר נבנצל שליט"א רבה של ירושלים העתיקה

המראה הנשקף מחלון הבית קסום ביופיו, אך בעין מעמיקה המביטה למרחק, לפתע מתגלה לנגד עינינו חורבן הבית כולו... מבין חרקי החומה, מאחורי כתלי הבית הגדול - שבעבר עיני כל ישראל היו נשואות אליו כל העת - הפך המקום את קרבו באחת - 'זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה, כל מחמדיה אשר היו מימי קדם, בנפל עמה ביד צר ואין עוזר לה, ראוה צרים שחקו על משבתה', כפשוטו, שכינתא בגלותא...

בתוככי החדר, על שולחן עמוס ספרים לעייפה, רוכן הגאון רבי אבגדר נבנצל שליט"א רבה של ירושלים העתיקה, תוך שהוא עמל על כתיבת תשובה תורתית בענין שהזמן גרמא. נכנסנו בקודש פנימה, ובקשנו לקבל ממנו אורחות משכיל על ירושלים בתפארתה, ומאוחר יותר על ירושלים באבילותה, וכיצד היא הדרך להתאבל על צער השכינה בימינו. בינות למילים, חושף בפנינו הגאון רבות מהוראותיו של מורו ורבו מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוייערבאך זצ"ל, עמו היה קשור כל ימיו בעבותות אהבה, ואף מתאר בפנינו ממקורות חז"ל, וממעשים מאלפים המוכיחים את הקורה עמנו השתא בירושלים העתיקה, ובסיומו מקבץ הלכות מצויות השייכות בדינים אלו, שפסקיו מובאים בזאת לראשונה.

 

צער החורבן לכלל ולדרים בקירבתה

בפתחה של השיחה, מבקשים אנו לשאול קמי הרב, כיצד ניתן לדור סמוך ונראה למול הר הבית, במקום שהשכינה לא זזה הימנו לעולם, ולהביט בצרינו המטמאים בה כל העת, ולישאר עם רוח איתנה.

בארשת פניו המלבבת מתאר הגר"א נבנצל שליט"א בפנינו את אשר אירע לפני שנים רבות. היה זה בעת העלותו של הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל בעל האדר"ת, לכהן כרבה של ירושלים העתיקה, כשהמוני בני ירושלים חפצו לראותו מכהן על ממלכתו שנים רבות, כשבכך יוכל אף למלא את מקומו של רבה המיתולוגי של ירושלים מרן הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, שהיה זקן וחלוש באותם ימים, וכעבור ארבע שנים בלבד בשנת תרכ"ו נלקח רבי אליהו דוד בסערה השמימה לקול בכיות עדת מרעיתו, והמוני בני ירושלים, כשראש המספידים באותם ימים היה מרן הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, שאת מקומו התעתד לישא ברמה, ובקול בוכים תיאר שליבו הרגיש של האדר"ת שהביט כל שעות היום למול גלות השכינה בהר הבית, ובירושלים הדוויה הנטמאת על ידי זרים בראש כל חוצות, לא עמד לו, והוא נדם לפתע...

מסיים הגר"א נבנצל בנימה אישית - 'לו היה לי את ליבו של בעל האדר"ת, מסופקני אם הייתי יכול לעמוד בכך שנים רבות...'.  

 

בקשתינו שטוחה לפני הרב, שיורה לנו כיצד אכן ניתן בימינו אנו לחוש את האבילות, את החורבן וצער השכינה.

מורי ורבי וש"ב הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל היה אומר תדיר, שכל מצב שנמשך על פני זמן מרובה, מתרגלים אליו במהרה, לו היה מצב של אדם גוסס שיכול ליוותר בגסיסתו זמן רב, היו מתרגלים אף למצב זה ולא היו יראים שיום המיתה קרב ובא. זו הסיבה העיקרית לכך שאלפיים שנה אנו בגלות, והתרגלנו לחיות עם המצב הנורא, שאכן חסרים אנו כל כלי תפארתה, ואם חפצים לדעת מהו הדרך לחוש ולהרגיש את ההעדר והחורבן, יש ללמוד ולהכיר היטב את מהלך ימי הזוהר שהיה בהיות הבית שוכן על משכנו, מהם סוגי הקרבנות ומעלתן, מהו סדר עבודת הכהנים בזוהרם הייחודי, ואף שירת הלויים הנודעת, ואלו ניסים התרחשו בה בקביעות תמידין כסדרם, וככל שיעמיקו ויכירו יותר את מעלותיו ויתרונותיו של משכנו של השכינה, כך יכירו מהו ההפסד שאנו נוחלים מידי יום ביומו, ויגבר הבכי אודות נעדרותו, והכמיהה לבנייתו תהיה עצומה ונשגבה.   

 

הכל מעלין לירושלים האם אף מיתר העיר ירושלים

לפני שנים רבות הגיעו בני זוג בשאלה לפני מורי ורבי מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוייערבאך זצ"ל, הבעל חפץ היה לישאר לדור בירושלים בסמוך למקום לימודיו בו יוכל לשקוד על תלמודו, ואילו האשה חפצה להעתיק מגוריה למקום מרוחק יותר מהעיר ירושלים, ואמר הגרש"ז שיש לבעל כח לתבוע שידורו בירושלים, שהרי שנינו שהכל מעלין לירושלים. ושאלתי את מו"ר האם יש לבעל המתגורר באחת משכונות ירושלים הישנה, זכות תביעה שחפץ הוא לדור בעיר העתיקה שהוא הידור בקיום הכל מעלין לירושלים. והשיב לי מו"ר בחיוב שיש הכל מעלין לירושלים העתיקה שבין החומות.

לסבר את האוזן פורט בפנינו הגר"א, שאכן ישנם דינים מיוחדים הנוהגים במיוחד בירושלים שבין החומות, כמו הדין שלא ניתן לחלל מעשר שני בעיר העתיקה, אלא אם כן מטמאין זאת קודם, וישנה דעה הסוברת שנטילת ארבעה מינים בתוך החומות הינה מן התורה, וכך מידי שנה מקפיד מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ליטול ארבעה מינים בכותל המערבי, אך ברור הוא שהדין הכל מעלין לירושלים אינו אלא הידור בלבד.

 

מעלת ירושלים וגודל מתאבליה

ביקשנו לדלות מעט מן המקורות, לידע על מעלתה של ירושלים בימים אלו שהכל מתאבלין על חורבנה, והגר"א נבנצל שליט"א בבקיאותו המפעימה שולף בפנינו את אחת מאמרותיו של הזוהר הק', המתאר את הויכוח שהיה בין בני בבל לבני ארץ ישראל, שאמרו בני בבל לעמתיהם מישראל, שהם ביושבם במרחק צריכים יותר להתאבל על החורבן הנורא שכה רחוק מחייהם, אך בני ישראל השיבו להם, שאתם המתאבלים על עצמכם בהיותכם במרחק, לכן חושבים אתם שאבילותכם גדולה יותר, ואילו אנו שרואים השכינה מקירבה, ודרים אנו ליד מקום שלא זזה הימנו שכינה, ואנו מביטים בדמע על שכיתא בגלותא, אבילותינו גדולה וחזקה יותר.

דוקא אנו, בהיותינו דרים בקירבת מקום למקום השכינה, בהביטינו בצער וביגון על החורבן בשממתו, עלינו החובה היותר גדולה להתאבל ולהצטער על צער השכינה. אם נחשוב מעט, הרי העולם כולו גדול הוא למאד, 527 מליון ק"מ קיימים על פני הגלובוס כולו, והק"מ הכי נחשב והכי נחשק הוא הק"מ שבין החומות אליו כולנו מייחלים לבניית בית המקדש בב"א. 

אומרים אנו במגילת איכה [ב, יח] 'צעק לבם אל אדני חומת בת ציון, הורידי כנחל דמעה יומם ולילה אל תתני פוגת לך אל תדם בת עינך', הן הכותל המערבי, מוריד הוא דמעות שליש בתשעה באב ביום בו כולנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, ומי אשר רואה את הכותל מוריד דמעות, ואינו בוכה עמו...

מורי ורבי מרן הגרש"ז אוייערבאך, היה מקפיד מידי חג וחג לעלות למקום גבוה בעיר העתיקה ולהביט על ריצפת העזרה, לקיים זכר למה שנאמר במקרא שלש פעמים בשנה יראה וכו'.

ובדברי רבותינו האריכו בדבר מעלת התפילה בכותל המערבי, והמקור לכך שמעולם לא זזה השכינה מן הכותל המערבי, הוא במדרש שיר השירים רבה (פ"ב פס' ט'). ובמדרש רבה (שמות ב, ב) שנינו, על הפסוק "ומשה היה רועה" הה"ד (חבקוק ב) "וה' בהיכל קדשו", א"ר שמואל בר נחמן עד שלא חרב בית המקדש  היתה שכינה שורה בתוכו, שנאמר (תהלים יא) "ה' בהיכל קדשו", ומשחרב בית המקדש נסתלקה השכינה לשמים שנאמר (שם, קג) "ה' בשמים הכין כסאו". ר"א אומר לא זזה השכינה מתוך ההיכל שנאמר (ד"ה ב, ז) והיו עיני ולבי שם וגו', וכן הוא אומר (תהלים ג) "קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה", אע"פ שהוא חרב הרי הוא בקדושתו, בא וראה מה כורש אומר (עזרא א) "אל האלקים אשר בירושלים", אמר להן אע"פ שהוא חרב האלקים אינו זז משם, א"ר אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר (שיר השירים, ב) "הנה זה עומד אחר כתלנו".

וכן שנינו בזוהר דאמר רב יהודה מעולם לא זזה שכינה מכותלא דמערבא דבי מקדשא דכתיב הנה זה עמד אחר כתלנו. וסימן טוב הוא בפסוק (דברים ז, כא) "כי ה' אלוקיך בקרבך אל גדול ונורא", בגימטריא 'כותל המערבי', לרמז דלעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי. והוסיף הגר"א נבנצל שהיות ושם הוא מקום השכינה - הלב יותר פתוח בתפילה ומתקבלת היא בשמיא. ואף ששנינו (ברכות ו, א) שכל יהודי שיושב ולומד שכינה כנגדו. מ"מ הכותל זהו 'מקום' השכינה, ומקום שהשכינה בו היא מעלה מיוחדת. ולא מסתבר לומר שהחילוק הוא בזמן, שבכותל המערבי השכינה שורה כבר אלפי שנים, משא"כ אצל הלומד שרק כשמתחיל ללמוד השכינה שורה כנגדו.  

ראוי להדגיש, שיש שהקפידו שלא להגיע יותר מדי לכותל המערבי, למען לא יהפכו כותלי הקודש אצלו ככותלי ביתו, ואף אני מקפיד שלא יהיה הכותל המערבי משכן תפילתי הקבוע, בכדי שנחוש בייחודיותו של מקום מקודש זה שלא זזה הימנו שכינה מעולם.  

יצויין, שריבוי המנינים בכותל המערבי הוא דבר שמעולם לא היתה דעתי נוחה מכך, אם אין בדבר סרך של לא תתגודדו, ועדיף היה שיעשו מנין אחד גדול לכולם יחדיו. וכשבא הדבר לפני מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א אכן אמר, שכיון דפסקינן אי בעי כמר עביד וכו' [ברכות כז, א] אין כאן לא תתגודדו בזה.

 

שיקום וייסוד ירושלים העתיקה

ידוע הדבר, שהרמב"ן זיע"א, היה הנחשול שהעלה את ירושלים על ראש שמחתו, וחפץ היה בכל מאודו להשיב את מעמדה הרם לאיתנו, היה זה לאחר שעלה מגולת ספרד, והגיע להתיישב בירושלים העתיקה, וכפי שהוא תיאר באותם ימים, דרו בה בירושלים רק שני יהודים צבעים, ולא היה אפילו ספר תורה להתפלל בו, ועמל הרמב"ן ללקט יהודים שיבואו להקים את משכנם בירושלים העתיקה, ובכך החל לחדש את הישוב היהודי בעיר העתיקה, שמיני אז הלך והתעצם, ולמעט הימים קודם המלחמה, השתדלו כל הימים יהודים רבים לשבת בה וליהנות מאיכותו של המקום. ועל שמו הוקם בית כנסת הרמב"ן, שיש המייחסים זאת לבית מדרשו, בו מכהן הגר"א נבנצל שליט"א כרבה של העיר העתיקה ובית המדרש, כשלאחרונה מינה לצידו בברכת גדולי ישראל את בנו ממלא מקומו הג"ר חזקיהו שליט"א שיעמוד לצידו בהנהגתו.

ואכן רבים הם אלו שבאים להקים את ביתם בירושלים שבין החומות, והדבר מרנין את הלב לחזות בצדיקים גדולים שבאים לעתים תכופות, להתפלל במקום שלא זזה הימנו שכינה מעולם, ולהתאבל על חורבנה השומם, כך זכורני שמו"ר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל היה מגיע מידי ערב שבת קודש לכולת המערבי והיה מתפלל בצקון לחשו על צער השכינה, ועל בעיות הכלל והפרט, וש"ב הגאון רבי בנימין ביינוש פינקל זצ"ל היה מגיע שנים רבות מידי בוקר בבוקרו לתפילת ותיקין בכותל המערבי.

וידוע הדבר מקדמונינו שהאבות הקד' מגיעים מידי ערב שבת קודש בתפילת המנחה, וזו הסיבה שרבים רבים באים לקבל את השבת בכותל המערבי, בזמן שהוא עת רצון מיוחד.

היום עובדים רבים על שיקום החורבה, ויש צורך לעמול שייעשו הדברים על פי ההלכה בכל הנצרך, בסיועו של הגאון רבי שמחה קוק שליט"א שהצטרף לכך. וכששאלנו אודות שיפוצים הנצרכים באבני הכותל עצמם, האם עדיף שייעשו ע"י יהודי או ע"י גוי, השיב לנו הגר"א - בין אם הכותל הוא חלק מהעזרה, ובין אם הוא חלק מהר הבית, היה עדיף לכאורה שיהודי יעסוק בתיקונו. אך צריך לשקול מה לעשות בקשר לזה שאנו טמאי מתים. וכל זמן שאין פתרון לזה - עדיף שייעשה ע"י גוי.

 

מקום סכנה והדין ליזהר

ידוע הוא לכל, שהלכה היא שעשיו שונא ליעקב, וקיימת סכנה מיוחדת של הגויים כלפי ישראל, ולכך יש לנקוט במשנה זהירות בהליכה במקומות הסמוכים לכותל המערבי, הגר"א נבנצל מספר באוזנינו שבשנת תשל"ג ביקש אביו הר"ר ד"ר יצחק נבנצל ז"ל לקבוע את מקום משכנו בעיר העתיקה, ואני בעצת רבותיי עברתי להתגורר ברובע היהודי, כשבתחילה היה נדמה כעיר רפאים, אך עד מהרה הגיעו רבים וטובים להשתכן בה ולזכות בקדושתה.

ידוע הוא הדבר שהאיזור הדרומי במעיין השילוח ובקירבתו הוא יותר מוסמך כמקום שהיה מוקף חומה מימות יהושע, ושם אכן קיימת מצוה לדור, אך יש ליזהר רבות מפני הסכנה שם.

 

מיני אז במשך שנים רבות מכהן הגר"א נבנצל שליט"א כרבה האהוב והנערץ של העיר העתיקה, על פיו ישק כל דבר הנעשה בין תחומה, ורבים רבים נוהרים לפתחו לבקש ממנו הלכה ועצה, באחד הימים - סיפר לנו הרב - הגיע אחד מתושבי הרובע היהודי ועמו עובד ערבי שעבד אצלו בסבלות, והיה זה יום חם, הוא הגיע כולו מתנשף אלי בשאלה שמבקש הוא לשאול את דעתי, אותו מוסלמי סיפר כי בשל צום הרמאדאן הוא צם ולא הכניס דבר לפיו במשך היום כולו, ובשל החום המעיק והעבודה הרבה שעבד אצל היהודי, חש הוא כי חייב הוא להרטיב במשהו את פיו לרוויה, וביקש את הרב אם יוכל להורות לו שניתן לשתות בשל כך למרות צום הראמאדן. השבתי לו באומרי, שמוזמן הוא לפנות אל הקאדי, שלבטח רגיל בשאלות מעין אלו, ולבטח יוכל להשיב לו תשובה ראויה...

 

מקרה מענין נוסף, אירע באחת השבתות כשהיתה שאלה של הפקעת בעלות על בית של יהודים ברובע, והיה חשש שימסר בידי גויים, ונוצר מצב שהסכים הבעלים לתת שטר מכירה אם יכתב הדבר מיידית, והיה זה בשבת קודש, ולהלכה פסק הרמ"א שבשל הענין שגוי רוצה להפקיע ביתו של יהודי בארץ ישראל, מותר לכתוב על ידי גוי בשינוי במלאכה שאינה דאורייתא, ואילו הבית יוסף מתיר לגוי אף לכתוב כפשוטו שטר מכירה בשבת לבל יפקיעו את הבית מהיהודי, ואכן כשהגיעה השאלה לשולחני ביקשתי מאותו יהודי בן אשכנז שיבקש מאחד בן עדות המזרח שנוהג להלכה כמרן הבית יוסף, שיאמר לגוי שיכתוב כרגיל את השטר ללא חשש, ובכך יקיים את ההלכה כראוי.

 

'אין ספק' משנן באוזנינו הגר"א נבנצל, 'חייבים לדעת שהדרכים המובילות אל כותל המערבי לא אחת אירעו בהם מקרי סכנה, ויש לנהוג בהם משנה זהירות, ולא ליכנס להרפתקאות שיש בהם סיכון מחמת שמירת הענין של ונשמרתם לנפשותיכם. זכורני שבאחד הימים שאל יהודי את מו"ר מרן הגרש"ז אוייערבאך זצ"ל אם בנסיעתו לכותל המערבי כשחולף הוא במקומות שדרים בהם הישמעאלים, אם צריך לברך תפילת הדרך, ואמר לו הרב - שיכול הוא לברך ללא שם ומלכות מפני הסכנה, אך לא היתה דעתו נוחה מכך שמאוחר יותר פירסם כאילו הרב מורה שיש לומר בכל פעם שנוסעים למקום זה תפילת הדרך ללא אמירת שם ומלכות, ומשום שיש בזה משום 'ולא ימס את לבב אחיו'.

 

הלכות המצויות לבאים בשערי ירושלם העתיקה ובכותל המערבי

ידועה היא ההלכה שכל מי שלא ראה במשך שלושים יום את ירושלים קורע קריעה בבגדיו בעת שמגיע לכותל המערבי ולקירבתו, ולכתחילה צריך לקרוע מיד כשרואה מקום המקדש, אך אם לא קרע מיד יכול לקרוע כל אותו יום. וכששאלתי את מו"ר הגרש"ז אוייערבאך לגדר הדבר, מי חייב בכך ואימתי אמר לי, שהיות והובא בפוסקים שנהגו הדרים בירושלים שלא לקרוע, גדר הדבר הוא שכל מי שהיה יכול במשך אותם שלושים יום לראות את המקום, גם אם בפועל לא ראה זאת אין הוא מחוייב בקריעה אף אם לא היה במקום במשך זמן זה, ולפי זה אדם המאושפז למשך תקופה או שאינו בנמצא בקירבת מקום נצרך הוא לקרוע קריעה אם הגיע למקום זה לאחר שלושים יום שלא היה במקום. ונימק טעם הדבר, שאחד כזה מה שלא בא לכותל במשך ל' יום, הראה שהצער שלו על החורבן אינו גדול כ"כ, וקריעה צריכה להיות בשעת חימום וצער דוקא, ודין זה תלוי באמת אם יכל להגיע ללא קושי ולא הגיע, או לא, והכל לפי הענין.

שאלנו את הרב - הנוהגים לקחת בגד ישן כדי שלא יצטרכו לקרוע בגד חדש - האם נאה הדבר.

זה מותר גם במת אביו רח"ל, ולכן אין בעיה בזה. וכשסיפרנו שמרן הגרי"ש אלישיב שליט"א כשנסע פעם לכותל, ביקשוהו להחליף החליפה החדשה לישנה, ואמר שרוצה לקיים המצוה דוקא בחליפה החדשה. ואמר ע"ז הגר"א, שמעשה זה עונה לו על ספק שיש לו שנים רבות: כשבערב פסח אחד יש לו שני לחמים, אחד טרי וטוב, ואחד ישן ולא טעים, ורוצה לאכול אחד ולשרוף אחד, מה יאכל ומה ישרוף? ולפי המעשה הנ"ל מוכח שמצוה צריך לקיים בדבר החביב, ולכן ישרוף הלחם הטרי והטוב).

שאלנו את הרב, האם מותר להתקרב לאבני הכותל.

והגר"א השיב: י"א לחשוש ולהתרחק לכל הפחות כמה עשרות ס"מ מקיר הכותל המערבי. ואני מתרחק כמה ס"מ בלבד. ושמעתי ממחותני הגר"מ מן שליט"א שסיפר בשם אביו, שמקובל הדבר מהחזו"א שלא התקרב עד לאבני הכותל, אמנם הגר"מ מן זצ"ל סיפר שהיה עם מרן החזו"א בכותל המערבי, וראה את החזו"א מניח ראשו על ידיו שהיו שעונות על הכותל ומתפלל. והדבר שנוי במחלוקת אם מותר ליגע באבני הכותל, ועדיף להחמיר, ואני משתדל שלא ליגע באבני הכותל ממש.

האם מותר להניח נר על אבני הכותל, או בסמוך להם, שאלנו.

והגר"א השיב, כי להניח על האבנים עצמם - אסור, כי אין להשתמש בכותל. ואם מניחם לידו על הריצפה - מותר, ואם העשן משחיר את האבנים, פשיטא שאסור, וכי הוא רוצה להיות שותף של טיטוס ח"ו? אך צריך להיזהר שאנשים לא יוכלו לישרף מכך, כי ודאי אין מצוה לשרוף יהודים זכר לחורבן. ומסופר, שפעם נשרף ביכנ"ס באחת העיירות בגולה, וכל המבוגרים מיהרו לכבות את השריפה. ופתאום ראו איזו זקינה אחת שהיא ממהרת, וכששאלוה לאן פניה מועדות, אמרה: "אם לא זכיתי לחזות בחורבן בית המקדש, לפחות אחזה בחורבן בית הכנסת" רח"ל...

אדם שעבר ולקח אבן קטנה מאבני הכותל, מה יעשה עימה - האם ישאירנה אצלו, או יחזירנה למקומה.         

והגר"א השיב, לא מועיל להחזירה למקומה, ונראה שאם לקח מאבני הכותל המקוריות, יש להניחה בגניזה, ולא ישאירנה אצלו. ואם לקח אבן מזמנים מאוחרים יותר, יכול לחללה על שוה פרוטה, ויאמר הרי אבן זו מחוללת על שוה פרוטה זה, ויתרום השוה פרוטה לצרכי בית הכנסת, ואת האבן יכול להשאיר אצלו.

יש נוהגים להטמין פתק עם בקשותיהם בין אבני הכותל – האם יש בזה ענין מסוים.

אין שום ענין בזה, הקב"ה אינו "קורא" תפילה, אלא "שומע" תפילה. בנוהג שבעולם אדם כותב לחבירו פתק באחת מג' סיבות, או שיש שנאה ביניהם, והם אינם מדברים אחד עם השני, או שאי אפשר להשיגו, או שהחבר ישכח בלי שיותיר בידיו פתק לזכרון, והרי אצל הקב"ה אין את הסיבות הללו, אז מדוע לשלוח לו פתקים?

האם הקורא פתק כזה, עובר על חרם דרבינו גרשום, האוסר לקרוא מכתב של השני ללא רשות (עי' כלבו סי' קט"ז).

איני יודע אם בדואר להקב"ה יש חדר"ג, אבל זה לא הגון לעשות כך. ומספרים מעשה ביהודי ששלח מכתב בדואר, ובו ביקש מהקב"ה שהוא נצרך בדחיפות למאתיים רובל, ובדואר החליטו לשלוח את המכתב להברון רוטשילד, הלה ריחם על היהודי ושלח לכתובתו מאה רובל, לאחר שבוע מקבל רוטשילד מכתב נוסף ובו כתוב: רבש"ע, תודה ששלחת לי מאה רובל, עוד פעם אל תשלח דרך רוטשילד - הוא גנב חצי מהסכום...

כתוב בגמרא (שבת לא, א) שאחת הסיבות שעמי הארץ מתים – כיון שקוראים לארון הקודש "ארנא" (ארון סתם). ונסתפקתי דאולי לפי"ז יהיה אסור לקרוא לכותל המערבי "כותל" סתם.

יש לעיין בזה, דהיום הרי גם נוהגים לומר "פתיחת הארון" ולא ארון "הקודש".

כתב השו"ע (סי' צ' ס"ה) וז"ל: "לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה שאין בו מחיצות, מפני שכשהוא במקום צניעות, חלה עליו אימת מלך וליבו נשבר", עכ"ל. ויל"ע לפי"ז איך מותר להתפלל בכותל, הרי נראה כמקום פרוץ.

על מקום זה נאמר 'וזה שער השמים', וכן יש מחיצה מלפנים והיא מספיקה לכך. ובכלל – הכותל לא נראה מקום פרוץ, אלא מקום שמלאכי אלוקים מתפללים בו (עי' פסחים פח, א), ומי שרק רוצה – מקבל בכותל אימת מלך. אמנם מי שלא רוצה – לא מקבל זאת, טיטוס הרשע, אע"פ שראה את הכותל – עמד ברשעו.

היושב ואומר תהילים בכותל, האם צריך לענות לכל קדושה או קדיש ששומע אף שזה תדיר מאד.

לכאורה כן, ואף כששומע קדיש יענה אמן יהא שמיה רבה, שהרי קדיש חמור יותר מקדושה, ויש לענות לו תחילה, (עי' מ"ב סי' נ"ו סק"ו. ובאורח ישראל (ב, ח) הביא הגר"י גרוסמן כן, באדם שנמצא ע"י כותל המערבי שיש הרבה מניינים בבת אחת, ואם יתקרב למנין זה ישמע קדושה, ואם יתקרב למנין שני ישמע קדיש, לאיזה מנין יתקרב ויצטרף, האם עדיף קדושה או קדיש. והשיב, שלמנין שישמע קדיש יתקרב ויענה אמן יהא שמיה רבה, אף על פי שעל ידי זה יפסיד מלשמוע ולומר קדושה, כי אמן יהא שמיה רבה עדיף, והמקור לזה הוא מהמג"א (סימן נ"ו ס"ק א) וז"ל יש לכוין בעניית קדיש, כתב ב"ש מדאיבעיא להו בגמ' מהו שיפסיק לאמן יהא שמיה רבא, ואלו למודים ולקדושה פשיטא להו דלא מפסיק, "שמע מינה דיש מצוה טפי בענית אמן יהא שמיה רבה יותר מקדושה ומודים", וכן כתב מוה"ר יונה סימן ט' עכ"ל, הרי שעדיף שישמע קדיש ויענה אמן יהא שמי' רבה יותר מקדושה. 

הבא באוטובוס בערב שבת כדי להתפלל בכותל בליל שבת - האם יש עיצה שיוכל להחזיר הכרטיסיה לביתו בשבת.

יכתוב עליה דברי תורה שצריך להם. שיוכל לקרוא בהם בשבת, וההלכה היא (עי' מ"ב סי' ש"ח סק"כ) שכלי שמלאכתו לאיסור - מותר לטלטלו אם יש בו צורך להיתר - כמו במקרה הזה, (ודוקא דבר שאם לא ירשום – לא יזכור). אמנם לכאורה יש קצת לחשוש אם אין בזה משום עשיית התורה קרדום לחפור בה ח"ו. ואם אכן הדבר מותר – יכול גם לקחת הכרטיסיה מביתו כשהולך לכותל בשבת. ורוצה לחזור במוצ"ש - כשרשם עליה ד"ת הצריכים לו. ובהיות ואין הדבר ברור, ראוי לעשות שאלת חכם בדבר.

האם הכותל המערבי נחשב רשות הרבים, לענין איסור טלטול בשבת.

יכול להיות, מו"ר הגרש"ז אוייערבאך זצ"ל אמר לי פעם שאין זה רשות הרבים, אך כנראה שבכל זאת הסתפק בזה. והספק הוא - האם הכותל נחשב "פלטיא" או לא, ואם נחשב "פלטיא" - גם "צורת הפתח" לא מועילה לעשותו רשות היחיד. דאפילו אם מוקף חומה – אסור לטלטל בו אם הוא פלטיא. ושורש הספק הוא שמצד אחד נכנסים בכותל אנשים כל היום, ומצד שני זה לא עשוי לקביעות של מעמד אנשים שזה בא להגיד לתהילים וזה בא להתפלל, וההגדרה של פלטיא זה מקום שעומדות בו חנויות ואנשים נכנסים לקנות בהם. והספק הוא מה גדר הכותל בזה (עי' שבת ו, א ברד"ה פלטיא, ואכמ"ל). 

האם מותר לרקוד בכותל בקידוש לבנה, או שלא מתאים לעשותו במקום זה.

נהגו העולם שמותר. אמנם אני נוהג שלא לרקוד בקידוש לבנה, כי מו"ר אמר שלא לרקוד כלל בכותל, כי זה כמו מתו מוטל לפניו, ואיך אפשר לרקוד בכזה מצב. וכששאלנו כיצד הוא הדין לרקוד לכבוד יו"ט (במוצאי יו"ט), או לשמחת פורים, השיב הגר"א, שאנשים עושים את זה, אך אני לא חושב שמו"ר היה עושה זאת, וכי הרב אמר את דבריו שלא לרקוד - על יום רגיל? הרי ודאי שדיבר על כאילו זמנים! אמנם בשמחת תורה יש לרקוד לכבוד התורה.

מדוע דוקא הכותל המערבי נקרא "שריד בית מקדשינו", הרי יש גם כותל דרומי ומזרחי.

בקינות לתשעה באב בקינת 'זכור אשר עשה צר בפנים' כתוב בזה"ל: "על פתח הר הבית החל לבוא, ביד ארבעה ראשי טפסריו להחריבו, על צד מערבי לזכר השריד בו, וצג אחר כותלינו לא רב ריבו", עכ"ל, ומבואר שרק הכותל המערבי הוא הנקרא שריד לבית המקדש. וכן חז"ל אמרו במדרש (איכה א, לא) שאת שלושת הכתלים הנוספים הצליחו להחריב חוץ מהכותל המערבי, ושאר הכתלים שיש כיום - אולי אינם מהמקדש.

תפילתינו מלפני היושב במרומים היא, שיחיש גאולתינו, ויבנה מהרה בית מקדשינו, וישיב סדר העבודה בה במהרה בימינו, אמן.