ישמח לב מבקשי ה'

 

הוא נראה כבן ישיבה לכל דבר, מחלצותיו מעידות על תוכו כברו. בישיבה הרמה הסתופף הבה"ח ג. כ. באותן הוויות מקודשות שרוממו את נשמתו התורתית אל על, ועתה לאחר 'זמן חורף' כה ארוך ומתיש, הוא ביקש לפרוק מעליו ולו במעט... להתאורר בלע"ז...

הוא פנה אל המשגיח, והסיח בפניו את הקורה עמו במעמקי הלב, הן חפץ הוא לחוש את טעמה של החירות... דוקא בחודש האביב, בליבו עלה רעיון נועז לצאת עם כמה מחבריו לספסל הלימודים, לנפוש מעט באוירה ייחודית... המשגיח היטיב להשכיל את נתיבי ליבו של תלמידו, הוא ידע שבימים ספורים של 'רדידות', יכול הוא לאבד את כל ה'שטייגען' העצום, אותו רכש בעמל ויזע במשך הזמן כולו, והציע לפני התלמיד הצעה שאיש לא יוכל לסרב לה:

'הן אני שם פעמיי לשיחת חיזוק אצל הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א לקראת חג הפסח, בא הצטרף עמי, לאחר שנשמע את דבריו לבטח נוכל לקהל החלטה משותפת...'. בזמן קצר כבר היו השנים שלובים יחדיו בכולל שעל יד הישיבה, מפלסים דרך לאתר מקום לשבת בו... 

תוך דקות מצא עצמו אותו בחור בעולמות אחרים, דבריו הנוקבים של ראש הישיבה שליט"א חלחלו עמוק בליבו, הם נתנו לו לפתע מושגים אחרים שטרם הכירם למרות שנות העמל הרבות. וכה היו קוצר דבריו המאלפים:

הגמרא בקידושין מאריכה בטעם דין הרציעה בעבד על המשקוף - אמר הקדוש ברוך הוא דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם, רואים אנו שדורשים מן האדם שירגיש שהוא 'עבד', וזהו מלבד מה שנתן הקב"ה תרי"ג מצוות במתן תורה, יש גם כן ענין כללי שהאדם יחוש שהוא עבד, ודבר זה לא היה לבני נח, שאף שהרגישו עבדות להקב"ה, לא נדרשה מהם עבדות ולא נתחייבו להרגיש עבדות, אלא רק לקיים את המצוות.

דבר זה שדורש הקב"ה מכל יהודי שיהא לו את ההרגש של עבדות, נתחדש ביציאת מצרים, וכשעובר על זה, אפילו יהודי פשוט כמו זה שנמכר לעבד, הוא נענש שצריך להתבייש בפני הדלת והמזוזה ולהירצע בפניהן.

וכאן עבר ראש הישיבה למשפטי הנצח שהביאו למהפך המחולל:

- כיון שאנו רואים שנדרש מכל יהודי לחיות עם רגש של עבדות, לא שייך לומר שיש זמנים שהוא עבד, ויש זמנים שאיננו עבד, הרי עבד שקובע לעצמו באלו זמנים ישמש כעבד, ובאלו זמנים אינו עבד, אדונו ידאג להיפטר ממנו בהקדם, היהודי צריך לחיות תחת הרגש של עבדות בכל ימי חייו, כי אם יש זמנים שאיננו עבד, ממילא אינו עבד לגמרי.

ובישיבות ובכל מקומות החינוך נהוג שעושים מעט חופש, אך אל לנו לחשוב שיש זמנים שאז אין עבדות, כי אם חסר אז בעבדות, כבר איננו עבד כלל, אלא היות שמפני הסדרים שיש בחודש זה - אם מפני עזרה לפני פסח או סיבות אחרות, צריך לעשות הפסקה בסדרים, אך במציאות צריך כל אחד להרגיש שאין שום זמן שמשתנה, אלא כל הזמנים הם אותו הדבר, יש "עבדות", אלא שיש מצוות, בפסח יש מצה, ובחג אחר מצוה אחרת, והכל זה חלק בלתי נפרד מהיסוד שהוא ה'עבדות', וחלילה להסיח דעת מזה.

ולכן כאשר עוזבים את מקום הלימוד, עלינו לדעת שלא לחשוב שעוזבים ח"ו את הגמרא - לא עוזבים!! חייבים להיות כל הזמן תחת ההרגשה של עבדות, להיות עובד ה', כל המעשים וכל הפעולות וכל המחשבות, יהיו כרצון ה', עלינו להשתדל להיות במצב של עבדות, ואין חופש לעבדים, אנו תמיד עבדי ה', ולכן גם בבין הזמנים יש לראות כמה שיותר להיות שקוע בתורה, וכל מה שעושים הוא רק מה שמוכרחים לעשות, אבל יהיה לבו ודעתו כל רגע שהוא עבד להקב"ה, ולא יסיח דעתו מזה...'.

 

השיחה עוד התארכה, והדברים שיצאו מנבחי הלב חדרו לליבות השומעים כולם, אך אצל ג. הם גרמו למהפך, 'איזה עבד אני אם אלך בבין הזמנים לאותו מקום שתכננתי... ואם בעבדות עסקינן, הרי טרם סיימתי מלאכת העבדות האמיתית שבה השקעתי מיטב מרצי במשך הזמן כולו. הרי במסגרת תוכנית 'תלמודו' מבית היוצר של דרשו, קבלתי על עצמי לסיים המסכת כולה... ועוד נותרו לי כ18 דף לסיים את כל מסגת קידושין... איזה עבד אהיה אם לא אסיים ניצני העבדות עליהם התחייבתי בחוזה התורתי?? הוא החל ליזכר מי מבין חבריו שוחרי התוכנית של דרשו שטרם סיים את המסכת, הוא קבע עמו חברותא כשהמטרה הוצבה מבעוד מועד בצורה נוקבת וברורה - סיום המסכת כולה!!!

 

אותו עבד, שלח בר"ח אייר את המכתב המרגש לראשי הארגון 'דרשו', כשהמוטיב המרכזי בו ריגש אף את העובדים הותיקים והמיומנים, כשהוא מצהיר נאמנה - "אודות לפעלה האתגרי של דרשו, שהביאה אותי לקבל על עצמי בישיבה את סיום המסכת בזמנים שמחוץ לסדרי הישיבה, וכשמסיימים זה אומר לשלוט בה ללא מיצרים, וכשלא עלה בידי לסיים הכל במשך הזמן, נטלתי על עצמי את מילוי משימתי בבין הזמנים, ובעינים בורקות אני אומר לכם, שלא היה לי בין הזמנים כה מאושר כמו בין הזמנים זה, כשהגעתי לישיבה בר"ח אייר ואמרתי בהתרגשות את תפילת ההלל ברוב עם - קיבלו המילים 'אני עבדך בן אמתיך...' משמעות אחרת, אכן רבש"ע אני עבדך, עבדך הנאמן מבקש ה' שעושה כל המתבקש ממנו ליוותר כעבד נאמן לאדונו, כעיני עבדים - עד שיחנינו... בזמן זה לסיים את המסכת כולה במשך הזמן, כשבין הזמנים יוותר כולו אך לחזרה ושינון...".

 

***

 

אכן, למותר לציין את גודל מעלת הלימוד בימי בין הזמנים, באוירה הייחודית המרוממת שכל אחד קובע לעצמו את המסגרת בהתאם ליכולותיו ורצונותיו, ובין בתרי ה'חיזוק' שהינו קובץ ייחודי מבית היוצר של ממלכת 'דרשו' לחיזוק אורחות התורה ועמלה, נחרטו עלי ספר אורחות משכיל, מעטם הנוצץ של ראשי הישיבות ששופכים אור יקרות על גודל חשיבות הלימוד בימים בהם מצוי רפיון, שכל העושים כן הינם שליחי אמת בעד הדור כולו.

 

הגאון רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', הביא דבר מאלף בענין זה - לפני רבות בשנים אמר לי רופא נאמן שהיה ידיד המשפחה, עצה טובה בדרך הלימוד, והדבר בדוק ומנוסה, כי הנה בדרך כלל כשעסוקים בסוגיא בעמלא של תורה במשך כמה שעות רצופות, מרגישים עייפות במח וצורך מנוחה קצת, ואמר לי הרופא כי לקיים ענין זה אין צריך להפסיק לגמרי מלימוד התורה, אלא די ללמוד סוגיא אחרת.

וביאר הדבר עפ"י חוקי הטבע, כי מוחו של אדם מורכב מרבבי רבבות של תאים מוחיים, וכל סוגיא או ענין שעוסק בו נעשה על ידי תא מסוים בראש, והתא הזה כבר תפוס לענין זה, ולאחר שעות רבות של שימוש בו הוא מתעייף, אבל ישנם עדיין תאים אחרים שלא השתמש בהם כלל, ולכן כשעובר הוא לסוגיא אחרת הרי הוא נותן מנוחה לו, ומשתמש כבר בתא שלא נתעייף כלל, והדבר הזה הוא בדוק ומנוסה בכל עת כי יותר קל ללמוד ענין אחר לאחר כמה שעות, ומרגישים רעננות.

זהו הרי ממש ענין הדמיון ליונה שנחה באחד מכנפיה ופורחת בשניה, כך צריך להיות דרך המנוחה בבין הזמנים, שלא להפסיק ברצף הלימוד, כי בכך הרי הוא יורר ממעלתו וממדרגתו והרי הוא כמת, והרי כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו, ומי הוא אשר יתיר לעצמו לרדת למעלה התחתונה יותר שהיא כבר לו כשאול מטה, אלא ראוי לכל אחד לבחור לו מסכת אחרת לימי בין הזמנים, ובפרט בימים שלפני הפסח שמתקנת חז"ל להיות שואלין ודורשין מענינו של יום, וכן גם אפשר להוסיף עוד מסכת קטנה לסדר שני אשר מעלה נוספת בזה ולשנות הסוגיות הנלמדות פעם בפעם.

 

הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א כתב באחד מקבצי החיזוק, אודות ידיעת ההגדרה הברורה של 'בין הזמנים', צריך לדעת, שחיוב לימוד התורה אינו פוסק, לא יום לפני סוף הזמן, ולא יום אחרי סוף הזמן. וכל ענין בין הזמנים, לא אנו קבענו אותו, אלא הוא דבר הנהוג משנים קדמוניות, בהביאו על כך את דברי הגמרא ברכות, במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזאי קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. שרבא אמר לתלמידיו, שבחודשי ניסן ותשרי לא ישארו וילמדו אצלו, בכדי שלא יהיו טרודים אחר כך במשך כל השנה במזונותיהם.

וכך היה המנהג לפני שנים, שכל תלמיד היה צריך לצבור בבין הזמנים כסף, בכדי שיהיה לו מזון לאכול במשך הזמן. ברם, אין זה שייך בזמנינו, וב"ה, שדבר זה נפסק למעליותא. התלמיד בא לישיבה והישיבה או הוריו דואגים לו, ואם כן אין שום סיבה מיוחדת להבטל מלימוד התורה בימי בין הזמנים.

אני משנן, וחוזר ומשנן, שכל החשיבות של כלל ישראל היא ההתקשרות וההתחברות עם התורה הקדושה. וכדאיתא במדרש - ומביאו בספר אורחות צדיקים (שער התשובה) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה. כשעלה משה לרקיע הראשון, מצא כתות של מלאכים, פתחו לפניו ספר תורה וקראו מעשה יום ראשון, ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תורה. עלה לשני, ומצא חבילות של מלאכים וקורין מעשה יום שני, ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תורה ושל ישראל.

וממדרש נפלא זה אנו למדים כמה דברים - שידוע שסוד מעשה בראשית הוא הסוד הגדול ביותר שיש בתורתנו הקדושה. וכמו שהרמב"ן בפרשת בראשית ביאר המדרש (תנחומא א, א) אמר רב יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו. וביאר הרמב"ן, מדוע לא היה ראוי להתחיל מבראשית, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות ולא יודע על בוריו, אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה. דהיינו, שסוד מעשה בראשית כל כך רחוק מהשגתינו שאפילו אם נלמד ונעמיק הרבה בתורה, גם לא נבין אותו.

כשעלה משה רבינו למרום, והמלאכים עסקו בקריאת מעשה יום ראשון, וספרו בשבח הקב"ה בבריאת העולם, מכל מקום כשראו את משה רבינו פסקו והתחילו לספר בשבחה של תורה. דבר זה מלמדנו ששבחה של תורה גדול במעלה ממעשה בראשית. ומוכח אף במדרש, שפסקו מלספר במעשה בראשית והתחילו לספר בשבחה של תורה, דהיינו, בעמקות התורה, ברוחב התורה, ובנקודה האלקות שבתורה הק'.

והחידוש ביותר הוא, שכאשר עלה משה לרקיע השני ושם קראו במעשה יום שני, הפסיקו וספרו בשבחה של תורה ושל ישראל, לא רק בשבחה הגדול של התורה אלא בשבח גדול מזה, והוא הקשר של התורה הקדושה עם כלל ישראל.

 

הגה"צ רבי מתתיהו סלומון שליט"א משגיח ישיבת לייקווד, הביא במסגרת החיזוק לדרשו, מאמר ייחודי ותובעני, במעלת הלומדים בזמנים אלו, בהביאו את דברי המפרשים שדקדקו על המקרא בפרשת מיתת נדב ואביהוא 'בהקריבם אש זרה לפני ה', וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת', ועמדו המפרשים לדייק בזה למה הוצרכו לומר "בניו הנותרים", הרי לכאורה זה מיותר. ומשמע מזה שיש איזה שהיא חשיבות בזה שהם בני אהרן 'הנותרים', שמתחילה היו ארבעה כהנים הדיוטות ועכשיו נותרו רק שניהם. ובזה דייק המקרא לקרות להם 'בניו הנותרים' שהיא היא מעלתם וחשיבותם, שהם נבחרו לישאר עלי אדמות לשמש בקודש.

אלא שהדבר מוקשה מיניה וביה, שהרי נאמר שם אף 'ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף, ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר', וכאן הרי אין זו מעלה שהיו בניו הנותרים, שהרי קצף עליהם משה, ומדוע קראו בשם בניו הנותרים.

ובהסברו הייחודי הביא את שרגיל היה לומר הרב מפוניבז' זצוק"ל בסוף חורבן אירופה, כשנותרו משארית הפליטה רק מיעוטא דמיעוטא מהבני עליה גדולי התורה, שמפסוקים אלו ניכר, שלא רק להיות מהנותרים זוהי חשיבות גדולה שערכה רם, אלא היא גם כן אחריות עצומה שמוטלת על הנותרים, שמצד אחד נתרוממו ונתעלו בני אהרן הנותרים בעיני כלל ישראל בדרגת חשיבותם בזה שהיו הנותרים, ומצד אחר קצף עליהם משה רבינו כיון שרק הם 'הנותרים', וממילא אחריותם היא הרבה יותר גדולה, ודקדק עליהם עוד יותר כיון שהם הנותרים, וכל המשך הכהונה בכלל ישראל כעת מוטל עליהם, ולכן כשיצאה תקלה על ידם, דקדק המקרא לקרותם בני אהרן הנותרים, ואדרבה בזה יצא עליהם הקצף עוד יותר שלא הבינו גודל אחריותם.

ובני הישיבות שיחיו העוסקים ושוקדים על תלמודם ביגיעה רבה, ו'נותרים' בתלמודם אף בימי בין הזמנים, אפשר לומר שהם כ'הנותרים', ויש להם חשיבות וערך עצום שערכו לא יסולא בפז, אך מאידך צריכים לדעת גודל אחריותם, ובאמת כשנתבונן בזה נראה שבני הישיבות של דורינו אנו הם הנותרים מאותה תקופה ודור דעה שהיו לפני המלחמה, ורק נשארו בני עליה מועטים, ולכן אנו נושאים באחריות עצומה לחיות בהתאם למסורת הבני עליה מדור העבר להיות סמל ודוגמא לכל, ואם לא כן ח"ו גדול הקצף עלינו שהרי אנו הנותרים המחוייבים בשלימות המסגרת, ואשרי הארגון 'דרשו' שנוטלים שכם אל כתף לסייע בידי אותם נותרים לעמוד בעוז במלאכתם זו.

 

הגאון הגדול רבי רבי יצחק שיינר, ראש ישיבת קמניץ, נתן בדבריו אף עצות מעשיות שיסייעו בידי עמלי התורה לשקוד על תלמודם אף בימי בין הזמנים, לדבריו, חשוב שכל בן תורה אמיתי יאמץ לעצמו הרגלים תורניים, שהמוח יהיה שקוע בלמוד, וצריך לחזור על הרגל זה הלוך וחזור עד שנעשה כטבע, וכמעט אפשר להגיד שאין דבר חשוב לגדול בתורה כמו היכולת להשקיע מוחו בתוך סוגיא עמוקה, וידוע שרבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל רוב הזמן היה שקוע מוחו כל כך בענין שלמד, עד כדי כך שהיה קשה לו לנתק מחשבתו ולהקשיב למי שדיבר עמו.

במיוחד בימים אלו, כשהכלל וגם כל אחד ואחד זקוק לרחמי שמים, ידוע שאין דבר יותר מגין ומציל מזכות התורה, ויש קבלה מגדולי עולם שכשאדם חושב ברציפות "אין עוד מלבדו", זו זכות להגן ולהציל מכל פגע רע, זאת היא עצה טובה לזמן קצר, אבל בעת סכנה לזמן יותר ארוך העצה הכי טובה ללמוד ברציפות ובעיקר שהמוח יהיה שקוע חזק בלימוד התורה.

וצריך כל בן תורה לזכור תמיד מה שמובא בשם הגר"א זצ"ל, שכל אחד מחוייב לא רק ללמוד תורה בכל כוחו, הוא מחוייב גם כן לגדול בתורה עד שנעשה גדול בתורה במדה הכי גדולה האפשרית לפי הכשרונות והסייעתא דשמיא שקבל מהבורא יתברך, כמו שהיה חוזר תמיד רק ברוך בער זצ"ל בדבריו, שכל אחד מחוייב לשאוף לגדלות "אני שאפתי להיות ר' עקיבא איגר, ולא הצלחתי, אבל נהייתי לברוך בערל, אם הייתי שואף להיות ברוך בערל, לא היה נשאר ממני כלום".

ובמיוחד בין הזמנים של חג הפסח שיש כל כך הרבה הלכות למעשה אשר על כל אחד ואחד חוב קדוש לדעת איך לעבוד את אלוקינו, פשוט אין הזמן מספיק ללמוד כל ההלכות המוטלות על כל אחד ללמוד על בוריין, ויש לנו חוב והזדמנות ללמוד ולחזור על חלקי התורה הק', שהיו חסרים לנו עד עכשיו במידת הבקיאות הראויה לבן תורה.

 

הגאון רבי רבי דוד כהן שליט"א ראש ישיבת חברון, דיבר גדולות ונצורות על המפעל הייחודי מבית היוצר של 'דרשו', לדבריו זה רב טוב צפון בו משני בחינות, האחד הוא חיזוק גדול לבני הישיבות לחזור על תלמודם בעיקר בימי בין הזמנים, שכפי שרואים כולנו בני התורה היקרים נמצאים בסכנה גדולה בימי בין הזמנים לאבד את כל מה שרכשו במשך הזמן, וכמאמר חז"ל 'אם תעזבני יום יומים אעזבך', ובפרט שעלולים להגרר לכל מיני בילויים המחזקים כוחו של היצר הרע, ומרחיקים את בני התורה משקיעות הלימוד ומתשוקת ההתעלות בתורה. ומעלה נוספת יש במפעל זה שיש בזה חזוק גדול שיוכלו על ידה בני התורה שיחזרו המסכת לקנות את המסכת ולקיימה בידם וכמאמרם [ערובין נד, א] מאי דכתיב הון מהכל ימעט וקובץ על יד ירבה, אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות מתמעט, ואם לאו קובץ על ידי ירבה, אם כן נחמן בר יצחק אנא עבדתיה ואייקים בודאי, ופירש רש"י שם אנא עבדתיה וקימתיה לקבוץ על יד וחזרתי עליה עד שהחזקתי בה, ואחר כך חזרתי ושמעתי אחרת, והרי מבואר שדרך קנינה של תורה לקיים תורתו ולקנותה הוא לחזור ולהחזיק כל מה שלמד כבר קודש שבא ללמוד שמעתתא חדשה, והרי בודאי שזה עיקר ענינו ומטרתו של בין הזמנים לחזור ולהחזיק במסכת שלמדו בישיבה, כדי שיוכלו אחר כך להיות קובץ על יד, ולהתחיל בזמן לאחר מכן המסכת החדשה שתהיה בכלי קיבול גדול להכיל כולה כראוי.

 

הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי ראש ישיבת עטרת ישראל, פתח אור נרחב לעומק ה'רצף' של הלימוד בין שני הזמנים... הרי שנינו [יהושע ה יג-יד] 'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו, ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי", אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, אמר לו על איזה מהן באת, אמר לו עתה באתי, מיד נאמר [יהושע ח, יג] 'וילן יהושע בלילה הוא בתוך העמק, אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה, [מגילה ג, א].

ויש להבין, מדוע בכל זאת הזכיר שר צבא השם גם את ה'אמש בטלתם תמיד של בין הערבים', הלא כשנשאל על איזה מהן באת, החזיר 'עתה באתי' כלומר על ביטול תורה. מדוע איפוא הזכיד גם על התמיד של בין הערביים שביטלו אמש, כנראה משום שבשניהם ישנה משמעות מיוחדת ל'תמיד' ל'רצף'.

גם בקרבן התמיד וגם בתלמוד תורה קיים דגש מיוחד על 'תמיד', רצף של קרבן תמיד של 'לא ימיש' לתמידות של יומם ולילה ל'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך', כל מושג של התמדה הוא מלשון 'תמיד', היינו לעשות את ה'תמיד', יש התמדה בזמן, ויש התמדה בהשתקעות, ויש התמדה בלינה בעומקה של הלכה.

ואמרו [משלי ו, לב] 'נואף אשה חסר לב', אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים, בעיית הלימוד לפרקים אינה מתבטאת רק באותן הפסקות בהן אינו לומד, כשקיימת הפסקה ברציפות הלימוד, הרי זה גם כשחוזר לתלמודו אין זה אלא לימוד לפרקים, ואין לך לפרקים חמור מזה של בין הזמנים, שכן כאילו הכרזה היא על 'לפרקים', על 'הפסקה', ואלו מתלוות הנה חס וחלילה, גם לאחר שיחזור לתלמודו.

זו החובה שיש להזהר מאד מן ההפסקות, כי כאמור לא רק על ההפסקות עצמן אנו דואבים, אלא אף על שעות הלימוד שלאחריהם.

 

וכ"ק האדמו"ר מסקווירא שליט"א הוסיף על כך בהמחשה על העולם הזה של הלומדים, על המקרא 'כי הוא חייך ואורך ימיך', שעל האדם להתבונן ולראות שאף יום אחד לא יעבור עליו בלי לימוד התורה.

פעמים יחשוב האדם ויאמר לעצמו: היום אני לא מיושב, אשאיר את הלימוד ליום אחר ואז אספיק יותר. אך אדם חייב לדעת ש"היום הזה" כבר לא יהיה כמותו אף פעם. והוא על פי המובא בספרים הקדושים, כי כל יום ויום שולטת בו בחינה אחרת, אין לך יום ששווה לחבירו, ולכן צריך לדעת ש"היום הזה" שהוא חי בתוכו, כבר לא יהיה כדוגמתו לעולמי עולמים. על כן יתבונן וישתדל לנצל כל יום במילואו ללימוד התורה, שלא ילך היום הזה לאיבוד ח"ו.

וביארו בזה מאמר הכתוב וידעת 'היום', שתדע גודל ערכו וחשיבותו של היום, ואז 'והשבות אל לבבך', תתבונן ותשים ללבך לתקן את היום בלימוד התורה ולא להעביר את היום באפס מעש.

דבר נוסף שצריך לקחת בחשבון, הוא משאחז"ל (ירושלמי, סוף ברכות) אם בטלת יום יומיים בטלת. לא יחשוב האדם שהיום הוא מתרשל בתלמודו אך למחר יתחזק ולא יתרשל עוד, כי בסופו של דבר היום הזה יגרום לו ביטול תורה של יומיים.

הוא סיפר כי פעם אמר לו כ"ק האדמו"ר זי"ע, שכאשר לומדים תחילה גמרא עם הראשונים, ואח"כ לומדים על זה טור ובית יוסף, אזי כשבאים אח"כ ללמוד את השולחן ערוך, אין לך "עולם-הזה" גדול מזה..! זהו לא עולם הבא, אלא העולם הזה הכי גדול!

והסביר טעם הדבר, כי בשולחן ערוך בדרך-כלל מובאות שיטות שונות, המחבר פוסק כך והרמ"א מציין פסק אחר ומביא גם 'יש אומרים', יש דעת הטורי זהב ודעת המגן אברהם. אם לא לומדים לפני כן את הראשונים, אז לא יודעים בדיוק מה המקור של שיטה זו ומה המקור של שיטה זו, רק צריך להאמין באמונה שקיימת שיטה כזו ושיטה אחרת. אבל אם לומדים את הראשונים, אז מבינים שדעת המחבר היא שיטה זו, וה'יש אומרים' היא שיטה זו, וכן הלאה. "אה! היש עולם הזה גדול מזה?".

 

הגאון רבי יששכר מאיר ראש ישיבת הנגב, הביא בעדותו במסגרת ה'חיזוק', שידוע שגדולי ישראל ניצלו את הזמן של החופשה שלהם לכתוב חידושי תורה ולבירור הלכות, לכן כמה תועלת תהיה לנו אם ננצל את ימי בין הזמנים להמשיך לימוד בעיון על מה שלמדנו, ובמיוחד אפשר לקבוע לימוד בעניני אגדה של פסח וספרי מוסר כדי שנכנס לחג הפסח באוירה מרוממת.

הבין הזמנים הגדול ביותר הוא בין הזמנים מראש חודש ניסן, חודש שלם יוצאים מהסדר הישיבתי של תפילות בזמנם ולימוד המסכתות בעיון, וסדר חזרה וסדר של לימוד בבקיאות, וביום אחד בסיום הזמן הכל משתנה, אין סדרים קבועים לתפילה, כשכל אחד קם משנתו כאשר לבו חפץ, ותופס איזה מנין שרק ימצא, אם יכנס שם באמצע פסוקי דזמרה גם בברכות ק"ש, וכל התפילה בשטיבעל במהירות, שהרי אנשים יוצאים לעבודה וממהרים, והתלמיד ישיבה מרגיש ירידה בעבודת ה' שלו, והכל נעשה תחת איצטלא של ביטולה של תורה זהו קיומה, הוא הרי זקוק למנוחה שכל כך למד בשקידה ומיעט בהשינה, ועכשיו זה הזמן של מנוחה, אלא אם היה יושן בזמן סביר בלילה היה ניתן לומר שבין הזמנים מוסיף מנוחה, אבל האמת הוא כל הוא הולך לישון מאוחר יותר, וכל מיני ענינים עושים בלילות, וכאשר עובר שבוע של בין הזמנים הוא יותר עייף מאשר באמצע הזמן. לכן ראוי לנצל הימים לסדרים קבועים שבהם ינצל כל זמנו לסדר יום מדוקדק בתורה ויראה.

 

והגה"צ רבי דב יפה שליט"א משגיח ישיבת כנסת חזקיהו הביא עצה מעשית מביןת היוצר של מרן הקהילות יעקב זצ"ל, שהיה אומר שבבין הומנים אפשר ללמוד יותר טוב מאשר בתוך הזמן, שהרי בבין הזמנים אין שעבוד למסכת הנלמדת בישיבה, ואין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, עלינו לזכור כי בין הזמנים נועד למנוחה בלבד ולא לפריקת עול ח"ו.

אחד הגדולים אמר שהלימוד בבין הזמנים זה אחד הדברים שבו אדם ניכר. הוא המשיל זאת לרכבת הנוסעת, שבתחילה נוסע הקטר, וכל הקרונות נוסעים יחד, ואולם כשהקרונות מנותקים רואים שבעצם רק לקטר יש כח עצמי והוא בכוחו סוחב את כל הקרונות בכוחו.

יש בחורים הנוסעים בישיבה ע"י שהישיבה מובילה אותם, והם נגררים אחר האוירה הטובה, בבין הזמנים יש מבחן לכל בחור אם יש לו יכולת עצמית לגדול בגפו, וידוע כי ההלכה שכדי לבדוק אם עוף הוא טרפה או לאו, מניחים אותו בנהר שישחה נגד הזרם, וזהו הסימן לחיותו, אולם מה שהוא שוחה עם הזרם אינו סימן לחיותו, כך הוא המבחן לכוחנו האמיתי, הוא אם יש בידינו ללמוד גם בבין הזמנים ובזמני רפיון ולגדול בו ראיה היא כי גדלים אנו בדרך האמת.

 

והגאון רבי בנימין רימר שליט"א מראשי ישיבת קרית מלך, הביא בקבצי החיזוק פנינה נפלאה מהגר"מ שפירא - הרב מלובלין זיע"א לבאר הפסוק 'לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם', ודקדק מהו הלשון 'לכו', והרי היה לומר 'בואו בנים'. וביאר שכשבחור נמצא בישיבה במסגרת שכולה תורה ויראת שמים ועבודת ה', זה לא חידוש שכולם עוסקים בתורה, העיקר הוא לכו בנים כשהולכים מהישיבה שתהיה יראת ה' אלמדכם, שיתעסקו הלאה בתורה, זהו דבר המעיד על גדלותו האמיתית.

ושנינו ביומא [פו, א] אביי אמר כדתניא ואהבת את ד' אלוקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו וכו', אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו וכו'.

זהו יסוד שכל אחד צריך לשים ללבו בעת שמגיע ימי בין הזמנים אם הוא לומד ועוסק בתורה ומצוות ומתפלל בזמן, עליו נאמר אשרי אביו וכו', ואם ח"ו אינו מתנהג כשורה עליו הבריות אומרות אוי להם וכו', וזהו לכו בנים שמעו לי, כשיוצאים מהישיבה אז יראת די אלמדכם, שיראו את היראת שמים על פניכם.

 

הגאון רבי שאול אלתר שליט"א ראש ישיבת שפת אמת, כתב בחיזוק אודות מעלת ימי בין הזמנים כמנוף לגדול דוקא לבני הניעורים, שהתורה היא הסיבה שבעבורה נברא העולם, והיא המקשרת אותנו לעולמות העליונים, אך אין בזה די כאשר מתעורר הקטרוג, והעולם נצרך לזכות מיוחדת שתחזיק אותו כאשר השטן מקטרג עליו ומביא לפני השי"ת את חטאיהם של הבריות.

מי הוא זה שבזכותו עומד העולם, ודאי עולה בדעתנו יהודי בעל הדרת פנים שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו, או שמא אדם המתענה בכל שני וחמישי, אך למעשה כל אחד ואחד יכול לזכות לזה, כמו שאמרו חז"ל (חולין פט.) אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה כאשר שנים רבים זה עם זה ואחד בולם עצמו ומתאפק מלענות לחבירו ומקיים את העולם, נדמה לו שאף אחד אינו רואה ואינו יודע, אך יש לזכור שהקב"ה מביט ויודע, כאשר האדם בולם עצמו הרי הוא עושה נחת רוח לבוראו, הדבר גדול יותר מתעניות וסיגופים, מיום שחרב בית המקדש אין לנו מזבח וקרבן, ואם היו נותנים לנו להקריב קרבן להשי"ת פעם אחת ויחידה כמה היינו מוכנים לשלם על זה, וכאן ניתנת לאדם הזכות להקריב קרבן לפני השי"ת, כביכול חזר נחת רוח לפני הקב"ה בעולם הגשמי שיש בו תערובת טוב ורע ונעשים בו גם חטאים, אך כאשר אדם בולם עצמו אין נחת רוח גדולה מזו, ומעלה רצון לפני השי"ת להעביר על מידותיו ולעורר רחמיו ולקיים את העולם לפנים משורת הדין.

כל אחד ואחד יכול לזכות לזה, אלא שהנסיון קשה, צריך לשלוט במעשיו ולהזכר בדיוק ברגע הנכון ובזמן המתאים, ובפרט בני הנעורים שהיצר מרתיח את דמם ומגדיל בפניהם את הנסיון, סתם אנשים מן השוק אינם יכולים בדרך כלל לעמוד בנסיון, אבל בחור המתרגל לשלוט במעשיו ולבלום עצמו בשעת מריבה מועיל לו הדבר אף בשאר נסיונות, כאשר הוא יוצא לרחוב בבין הזמנים וכדומה, אדם אינו יודע עד כמה גדולים מעשיו ועד היכן מגיעה השפעתם, אבל עליו לצייר מול עיניו כאילו תלוי העולם על חוטים רבים, הלא המה כל אלו שברוך ה' בולמים את עצמם, והנה בא אחד ומבקש לחתוך חוט, וכל הרואה גוער בו על הנזק שגורם לעולם, וכך הוא ממש אם אינו מתאפק בשעת מריבה, ועליו לחשוב שמא עתה העולם שקול מחצה על מחצה ובמעשיו יכול הוא להכריעו לזכות, בשעת הנסיון אף אחד אינו רואה, אך על כל אחד לזכור ברגע הקושי כי הקב"ה מביט בו ברגע זה ורואה את מעשיו, ויש לו את הזכות להקריב לפניו קרבן ולעשות לו נחת רוח אם יעצור עצמו, בין שלא לענות בשעת מריבה ובין בשאר נסיונות.

 

הגה"צ רבי אורי וייסבלום משגיח ישיבת נחלת הלווים, הביא מהגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל שדקדק,ף מדוע מְצַוָה התורה "ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשבכך ובקומך", דוקא במצות תלמוד תורה, הרי ציווי זה היה יכול להאמר בכל המצוות התמידיות, כמו "את ה' אלקיך תירא" [דברים ו, יג], שהיא מצוה תמידית, ומדוע פירטה התורה את חילופי המצבים דוקא במצות תלמוד תורה.

וביאר שהמושג ה"תמידיות" ביחס לכל המצוות, חלוק הוא בהחלט ממושג ה"תמידיות" ביחס לתורה, והמשיל זאת, שאם אומרים שפלוני ניגן שעתים בכינור, הרי תיבת "שעתיים" מתייחסת היא אל פעולת הנגינה, שהיא ארכה שעתיים, אבל אם אומרים, שהניגון הוא בן שעתיים, הרי תיבת "שעתיים" איננה מתיחסת לפעולת הנגינה אלא אל הניגון, באופן הראשון יתכן שפלוני ניגן הרבה ניגונים במשך שעתיים, ופעולת הנגינה ארכה שעתיים, אבל באופן השני אנו מדברים על הניגון עצמו, ואנו זקוקים לכמות זמן של שעתיים, כדי שנוכל לנגן את הניגון מתחילתו ועד סופו.

והנמשל, שמושג ה"תמידיות" הא' ביחס למצוות, מובנו, שאין רגע פנוי מבלי אותה מצוה, ממילא נוהגת המצוה תמיד, התמידיות כאן מתייחסת לעסק המצוה, אבל אין שום צירוף בין רגע אחד למשנהו, כעין המשל, שפלוני ניגן שעתיים, שיתכן שניגן כל מיני ניגונים בל שיהא שום צירוף ביניהם, וכן כאן, בכל רגע ורגע מקיים הוא מצות עשה נוספת ואין שום צירוף בין מצוה למצוה, למרות שהיא אותה מצות עשה.

מהן שאין כן ב"תמידיות" האמורה בתלמוד תורה, מובנה, שהניגון הוא בן - תמידיות, התמידיות מתייחסת לחפצא של תלמוד תורה, התמידיות קובעת את מדת גודלה של החפצא הזו הקרוי' תלמוד תורה. "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", אין הפירוש כמות הזמן שאדם חייב לעסוק בתורה, אלא גודל התורה!

***

יצאנו לשוח בשדה, להכיר את עולמם של עמלי התורה בני הישיבות בימי ניסן שרפויים במעט באבק הספרים, וליבינו נשבה בקסמה של שומרת המשמר, המפיחה רוח חיים בחיזוקם של עמלי התורה, אלו שנצרכים להורדת עולו הכבד של היצר, שיוכלו לילך בעצת היצר הטוב להחכים עיתותיהם באותן גוילין פורחין באויר, שאודות ל'דרשו' נרכשים קנין נצח בראשי הלומדים כולם.

 

איך ניתן לבזבז שליש מהחיים...

אחת מספינות הדגל מבית היוצר של מפעליה התורתיים של 'דרשו' הוא הלימוד בערבי שבתות ושבתות. מאות רבות של לומדים קיבלו על עצמם להשקיע מרבית עיתות אלו אך ללימוד התורה, בעידודם הגדול של מרנן ורבנו גדולי התורה בראשותם של הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטינמן שליט"א והגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל שליט"א. וכפי שהעיד אחד המשגיחים בישיבה מרכזית – 'אני מקנא בזכויות של ראשי דרשו שהצליחו להפוך את הסדר קודם כניסת השבת בבית מדרשינו, מורתח יותר בהוויות תורתיות מבין סדרי הבוקר בכל יום.

הגאון הגדול רבי מיכל יהודה לפקוביץ שליט"א אמר בשיחת התעוררות ש"ימי שישי ושבת, הרי הם שליש מהחיים, וכיצד אפשר לבזבז ח"ו שליש מהחיים בלא יגיעה ועמל, והרי אנו רואים שכאשר אדם חולה ומוטל על ערש דוי, ואפשר להציל אותו שיחיה עוד כמה שעות, כמה מאמצים עושים כדי להציל, והרי כל רגע מהחיים זה אושר נצחי ללא סוף, ואם כן, כיצד אפשר להפקיר שליש מהחיים לבטלה?!"

ומרן הגרא"מ שך זצוק"ל נהג אף הוא להתריע על ביטול תורה בימי שישי ושבת, והביא שאמר הגרי"ס שביטול תורה בשבת גרוע יותר מבחול, כי האדם נמדד לפי מידת הנסיון שלו, ובשבת קודש אין לו נסיון של טרחה במלאכתו ובענייני חולין, וכל זמנו פנוי בידו ללימוד התורה, ולכך דווקא אז חייב להקדיש יותר לתורה. והוסיף מרן שגם ביום שישי, אף שצריך להתכונן לשבת, הלא ניתן לרכז זעת בשעה אחת, ומהו ההיתר להפוך יום עש"ק ליום שהוא כביכול "מופקע" מלימוד תורה. הלא הלב נקרע, זעק פעם מרן, לבטל לימוד בימי שישי ושבת, הרי משמעות הדבר לבטל שליש מהשבוע, ובסך הכל - שליש מהחיים.

ובאחד מימי השישי נכנסו למרן הגרא"מ שך זצוק"ל מספר בחורים לדבר בלימוד בסוגיות הנלמדות בישיבה. לאחר מכן דבר אמם על חשיבות ניצול הזמן בימי שישי ושבת. והוסיף, כי בימים אלו אפשר ללמוד ולחזור את שלשת הבבות ב"ק, ב"מ וב"ב. - "כדאי לכם! שלש מסכתות בלבד, ותיקראו "גאונים" - "הרי בזמננו" - המשיך ואמר - "מי שיודע ג' בבות נקרא גאון, ראו נא, אני ניגש לחופה ושומע 'יעמוד רשכבה"ג' ועוד כל מיני גוזמאות שכאלה", ולא עזבם עד שקבלו על עצמם ללמוד בימים אלו את כל הבבות ולחזור עליהם.