מדת השלום - פרק י"א

 

השלום - מקור כל הברכות היא ממדת השלום שבו נקרא הקב"ה, כפי ששנינו בעוקצין - שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, וזהו הכלי היחיד שמצא לכך, וזאת משום שהיא בונה את כל העליה התורתית, במיוחד בעבודת האדם, שכן כשאדם חי בשלימות עם מעשיו מתאמץ הוא לעשות רצון קונו ולידבק בו יתברך שאף שמו נקרא כך. ואם חלילה אינו משלים עם הדבר, מיד מתחיל לירד במורד המדות הקלוקלות כמדת הכעס, הקנאה, הגאוה ועוד רבים עד שאול תחתיה.

על השלום נאמר 'בקש שלום ורדפהו' שיש לבקש ולרדוף אחריו, ולכן חשובה היא הידיעה כיצד היא הדרך לרכוש בה קנין אמת. וככל שהאדם ייטיב להשלים עם מדת השלום, וידע שהקב"ה ששמו כן, הוא הקובע לו כל אורחותיו, יידע להתייחס אליהם בראוי, ויתחזק להדבק בו לעשות רצון קונו, ובכך להגיע לדרך הרצויה בעבודתו התמידית. לכן חשיבות רבה היא להשתלם ולהתחכם במידה זו, שהיא סיוע וחוזק להשגת המדות הטובות כולנה. 

רבים מהמדות הקלוקלות שנתקל בהן האדם בסדר יומו, מקורן באי השלמה והכרה במדת השלום, שכן אם יידע האדם לילך בדרך זו בכל דבר וענין, הסיפוק וההשלמה המביאה לידי השמחה, תקדם את עלייתו התורתית לפסגת השלימות.

 

שנינו בעוקצין [ג, יב], אמר ר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. מדוע נבחר דוקא השלום ככלי היחיד המחזיק ברכה לישראל.

למתבונן בדברי חז"ל נראה הדבר בבירור, שככל שיתמיד האדם להתעלות ולהשתלם במדת השלום, כך ייטיב את כל אורחותיו באשר הם. כי אם ישלים עם כל מה שנעשה לו שמשמיא הוא, מעולם לא יגיע לידי כעס, תאוה או קנאה, ותמיד יוכל להשכיל אורחותיו בכל הדרך הנדרשת מהאדם בעולמו התורתי.

 

מה עיכב את מלאך המות מלבצע מטלתו?

סיפור מבהיל בגודל השלום, נסוב אודות פטירתו של מרנא האר"י זיע"א, שכידוע לא האריך ימים, וביום ה' מנחם אב של"ב יצאה נשמתו בנשיקה בשנת הל"ח לחייו... וכך נכתב בספר עמק המלך ותולדות האר"י, שכשהביא האר"י זיע"א אצלו את תלמידו מהר"ח ויטל, קיבל עליו בשבועה שלא יכסה דבר ממנו, שלא יגלה לו, פעם אחת שאל מהרח"ו להאר"י לפרש לו התוספתא של הזוהר והוא סוד עמוק, ואמר לו האר"י בחיוך - תניחני שלא אפרש לך זאת התוספתא, אמר לו מוכרח אתה לגלות לי על כל פנים, אמר לו אם אגלה לך סופך להתחרט חרטה גדולה, אבל אני מוכרח לגלות לך מה שתשאלני, על כן אני מזהירך, חזר ואמר אני רוצה שתפרש לי התוספתא, וגלה סודה, ולאחר שגילה אותה אמר להם - נגזר עליו שימות אותה שנה מחמת גלוי הסוד, ואתה גרמת ההיזק, ואיני חש עלי ועל בני ביתי, אבל עליכם אני מצטער איך אני מניח אתכם בלי שלימות תיקונכם.

נתעצבו התלמידים בלבם הרבה, אחר כן אמר להם - כל זמן שיש שלום ביניכם ובין בתיכם ולא יהיה מחלוקת כלל, אז אין מלאך המות שולט עלי, ועשה האר"י הסגר לעשרה חברים ותקן לנשים ולטף חדרים בפני עצמם באותו חדר, והיה רגיל להזהירם שיתרחקו מן הריב והמחלוקות כמטחוי אש, ואך אחדות ושלום ישרור ביניהם, ברם מעשה שטן הצליח לאחר חמשה חודשים נפלה קטטה בין הנשים בערב

שבת, והנשים הגידו לבעליהן עד שהחברים עצמם התקוטטו, ועברו על דברי הרב.

לעת ערב יצא האר"י ז"ל עם החברים לקבל שבת וחזר לבית הכנסת, סר וזעף וישב כל התפילה באנינות, המהרח"ו כשראה אותו כך נבהל מאד כי לא היה כן מנהגו של הרב ז"ל לעשות כן, כאשר שאל אותו לפשר צערו הגדול, השיב לו ראיתי בקבלת שבת את הס"מ ואמר את הפסוק 'גם אתם גם מלככם תספו', מכאן נראה שכבר נחתם גזר הדין בעו"ה, ולא נחתם אלא בעבור קטטה שהיה היום בין החברים, שכל זמן שהיה שלום ביניהם לא היה לו בית כניסה לקטרג.

ביום השישי ער"ש פרשת מטות מסעי שחל בו ר"ח מנחם אב, חלה האר"י במגיפה שפקדה אז, התלמידים וגדולי העיר הרבו בתפילה ותחנונים, וכשנכנסו לבקרו שאל על תלמידו מהרח"ו, אמרו לו שבא והולך מבית הכנסת לבית הכנסת להתפלל על הרב, נענה האר"י ואמר תגידו לו שאינו יכול לבטל את הגזירה, כי היא גזירה שיש עמה שבועה שאי אפשר לבטלה, וציוה לקרוא לו על מנת שיתברך מפיו, באותה שעה הזהירם שוב וציוה להם שיזהרו ביתר שאת שיהא שלום ביניהם מכאן ואילך, ושינהגו כבוד זה בזה.

מכאן למדו תלמידיו, כי אפילו נגזר עליו מיתה מן השמים, אם היה שלום בלא מחלוקת לא היתה מדת הדין יכולה לשלוט בו.

 

אימתי השלום בפמליא של מעלה - כשכך הוא נעשה למטה

בטעם הדבר שנקבעה ברכת השלום כברכה אחרונה בי"ח ברכות הנאמרות ג' פעמים ביום, ביאר הגר"מ מן זצ"ל על פי משל, שאם ינתן לאדם ברכה בכלי נקוב, יילך הדבר ויטפטף חוצה לו, ולאחר זמן מה לא ישאר לו בכלי דבר מכך. אם חפץ האדם שכל הברכות ישתמרו בקרבו, חייב הוא את הכלי השלם ביותר והוא השלום - שהוא מחזיק הברכה לנצח.

אכן, על המקרא 'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' פירש רש"י 'ויהי' הקב"ה, 'בישורון מלך' תמיד עול מלכותו עליהם, 'בהתאסף' בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם ולא כשיש מחלוקתם ביניהם. הרי לנו כמה גדולה מעלת השלום שאין הקב"ה מלך עלינו רק כאשר אנחנו בשלום.

והחיד"א אכן התקשה בדבר, מהי הכוונה שהשלום הוא כלי מחזיק ברכה, הלא השלום בעצמו הוא הברכה ולא רק כלי לברכה. וביאר החיד"א [דבש לפי] על פי מה שאמרו חז"ל שאחר ברכת כהנים חותמים בשלום, שאם אין שלום כל הברכות אינם כלום, וביאור הדבר שהקב"ה דן את האדם על פי מדותיו, כמו שאמר הקב"ה לפמליא של מעלה, הואיל ולא עומד על מדותיו אל תדקדקו אחריו, וא"כ כאשר האדם בשלום עם כולם, גם למעלה אין רשות למקטרגים לקטרג עליו, כי המקטרג הוא גורם לתגר, והסניגור שונא תגר, וכשם שהאדם שונא תגר, כן למעלה אין למקטרג רשות לקטרג ולעשות תגר, וכיון שאין עליו קטגורים למעלה ממילא כל הברכות מתקיימות, ונמצא שהשלום הוא הכלי שמחזיק את הברכה לקיימה.

יתרה מכך אמרו בסנהדרין [צט] שכל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר 'או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי', ותמוה, מה מחלוקת שייך בפמליא של מעלה, וכי קנאה ושנאה ותחרות יש ביניהם שצריך לעשות שלום ביניהם. וביותר יש לתמוה שבפסוק נאמר 'יעשה שלום לי' וכי כביכול צריך שלום להקב"ה, וכי מי יאמר לו מה תעשה, ומה שייך עשיית שלום אצלו...

והביא החיד"א ביאור נפלא מהמאור הגדול רבי נתן מז זצ"ל, שידוע דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, וכבר מודעת זאת בכל הארץ כי יהיה ריב בין אנשים כל אחד בחרונו ישפיל חבירו, ולשונו תמהר, להודיע לבני אדם כל מומין שבחבירו, וירשיע אותו לעין כל, וכן הלאה, ומזה נקח להבדיל שמץ מנהו לפמליא של מעלה, כל אחד מישראל מלא מצוות כרימון, ובכל מצוה קנה לו פרקליט להמליץ לפני כסא כבודו ית', והנה כאשר יש מחלוקת, וכל אחד מתאוה ומצפה להרע לחבירו, ומדבר עליו דברי גנות, כל דיבור עושה רושם, על דרך שאמרו אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, והרי כל אחד מבקש מהקב"ה שיהיה בעזרו וישפיל חבירו, והמלאכים שנבראו ע"י המצוות של כל אחד, הם מליצים לפני בי"ד הגדול בפמליא של מעלה, ומזכיר מצוות שלו ועבירות חבירו, וכן המלאכים של חבירו עושים כן, ונמצא כל כת מזכרת עוונות שכנגדו, ועי"ז ניתן מקום למדת הדין, והם נענשים.

וזוהי כוונת חז"ל שיש מחלוקת בפמליא של מעלה, היינו המלאכים שנבראו מהמצוות של כל אחד מהם, הם מתקוטטים ומקטרגים כל אחד על חבירו, וכאשר מתעוררת מדת הדין לעשות דין ולהעניש, אינה מנחת לרחם, כי זוהי מדתה והוא נגד רצונו יתברך כי רחום הוא והוא בעל הרחמים...

וכן פירש הבן איש חי את הכתוב 'יהי שלום בחלך שלוה בארמנותיך', והרי מה שייך שלום למעלה. אלא כאשר שני צדיקים רבים זה עם זה למטה, גם המלאכים שנבראו מהמצוות שעשו יריבו למעלה, ועל זה מבקשים שישים שלום למטה, ואז ממילא יהיה שלום במלאכים למעלה, וזהו 'יהי שלום בחלך' של מעלה, על ידי שיהיה 'שלוה בארמנותיך' למטה כי המחלוקת טירדה והשלום שלוה לכל העולמות.

 

אימתי שוכבים ללא מטרד

יתרה מכך מצינו במקרא 'ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד', וכתב רש"י - שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל. והכתב סופר אמר על כך בדרך צחות, מטבעו של עולם כאשר יש קנאה ושנאה בין הבריות, שנתם נטרדת, ומנוחתם נטרפת, כלשון הכתוב 'מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון', הקנאה אינה מניחה לו לאדם לישון, ברם כאשר יתקיים 'ונתתי שלום בארץ' - כשישרור השלום בין הבריות - אזי 'ושכבתם ואין מחריד', כך תוכלו לישון במנוחה.

וה'שואל ומשיב' אמר על כך בדרכו שלו, שכאשר התעוררה פעם מחלוקת חריפה בין שתי עדות גדולות וחשובות, הוציאו שני הצדדים כתבי פלסתר, ובהם הובאו מדבריהם של קדמונים כאשר כל צד מתאמץ להוכיח את צדקת דרכו מדברי הקדמונים הנוטים לדבריו. ואמר אז על כך בדרך צחות רבי יוסף שאול נתנזון זיע"א, עכשיו מחוור לי פירושו של הפסוק 'ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד', בשעה שיש שלום בארץ אזי 'ושכבתם ואין מחריד' - שוכבים הצדיקים הנפטרים במנוחה על משכבם, ואין איש מחרידם, לעומת זאת בשעת מחלוקת, אף הצדיקים בקבריהם אין להם מנוחה, כי באים ומכניסים אותם לתוך המחלוקת, כשכל צד נתלה בהם ומנצלם לחיזוק מעמדו...

 

כיצד זכתה אמו לגאון שכזה?

ידוע הוא המקרה שאירע בירושלים לפני שנים לא רבות, אשה אחת תלתה כביסה בחצר הבית, ובימים ההם היה יום מיוחד בשבוע, שהיה נקרא יום כביסה, יום זה היה עובר מתוך מאמך ועבודה מפרכת. לאחר תליית הכביסה עברה בחצר שכנה שלא היתה מרוצה מכך שהכביסה תלויה בחצר, היא הוציאה מספריים, חתכה את החבל וכל הכביסה נפלה ארצה ונתלכלכה.

אותה אשה שהכביסה היתה שלה הבליגה על כאבה ועל עוגמת הנפש שנגרמה לה, במקום לריב ולתבוע את עלבונה, מה שלבטח היה מצית את אש המחלוקת באיזורה, היא החליטה לכבס שנית את כל הכביסה, למרות הטירחה המרובה והעבודה הקשה. לאחר מכן, תלתה את הכביסה בחצר הסמוכה ולא אמרה דבר, למרות הכאב הגרול.

בערב כששב בעלה מבית המדרש חפצה האשה לספר לבעלה את אשר עבר עליה ולשפוך את לבה לפניו, אך לבסוף התגברה על עצמה ולא סיפרה בכדי שלא להגיעל ידי חטא לשון הרע. לפתע דפקה השכנה בדלת וביקשה ממנה סליחה בלב מר. היא אמרה לה: כבר קבלתי את ענשי, בני הקטן קודח מחום, אנא סלחי נא על פשעי, האשה הצדקנית אמרה לה שהיא מוחלת לה בלב שלם, ואף איחלה רפואה שלימה לילד החולה.

אותה אשה צדקנית זכתה להפקד לשנה הבאה בבן, שגדל לימים לתלמיד חכם גדול שהאיר את עיני ישראל בכל העולם, הלא הוא רבינו רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א.

 

מדוע שמר רבי יצחק אלחנן זהותו בסוד?

מרן רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, היה מְעשה ותיק לדברים שבצדקה. פעם אחת יצא בעיר ועמו עסקן מעסקני קובנה לעשות לבעל הבית בן טובים, שירד מנכסיו, אך בשל היותו ידוע ומוכר, החליטו גבאי המקום שלא להזכיר את שמו ומצבו לאדם.  

נכנסו רבי יצחק אלחנן וגבאי הצדקה לבית אחד העשירים בעיר, שמובטחים היו בו, שיתן להם נדבה הגונה. העשיר קבלם בסבר פנים יפות, הכניסם לטרקלין ושאלם לשם מה באו אליו.

'לשם דבר שבצדקה' - ענה רבי יצחק אלחנן.

'מי הוא' - נכנסה בעשיר רוח סקרנות.

'אין אנו יכולים לגלות' - השיב רבי יצחק אלחנן - אדם חשוב שירד מנכסיו ומצוה עלינו להחזיק בו.

העשיר מהרהר שעה קלה, כנמלך ואומר: רבי, הריני נותן עשרים וחמישה רובל לצדקה זו, ובלבד שיאמר לי לשם מי היא ניתנת, וכמובן אשמור על הדבר בסוד מוחלט. העסקן תלה עיניו ברבי יצחק אלחנן באומרו: עשרים וחמישה רובל אינם דבר מועט... אך רבי יצחק אלחנן לא היסס רגע ואמר גמורות: 'אין אני יכול לגלות'. משראה זאת העשיר, אמר לו: רבי, הריני נותן חמשים רובל. אך הוא נותר בסירובו.

- רבי, - אומר העשיר - הריני נותן מאה רובל,    שמע העסקן עד היכן הדברים מגיעים, אמר לרבי יצחק אלחנן: נודיע לו את שמו של פלוני ובתנאי שלא יגלה אותו לשום איש בשום פנים, הרי מאה רובל לפנינו, כמה טרחות נטרח, כמה יגיעות ניגע, על כמה פתחים נחזר, עד שנאסוף סכום מעות אלו...

אך רבי יצחק אלחנן נותר בסירובו ואמר לעשיר: 'אף אם יתן לי את כל הון ביתו לא אגלה לו שמו, כבודו של אדם יקר מכל כסף וזהב שבעולם.

כיון ששמע  העשיר כך, נטל רשות מהעסקן והכניס את רבי יצחק אלחנן לחדר הפנימי. משנתייחדו שניהם שפך העשיר את לבו לפני רבו, באומרו כי השעה דחוקה לו ביותר, הוא הולך ויורד מנכסיו מיום ליום ואינו יודע מאין יבוא עזרו. זה כמה ימים רצה להכנס אל הרב לבקש עצה מפיו, כיצד עליו לנהוג, אלא חושש היה שמא יוודע הדבר לבין הבריות והמחלוקת שתיווצר מכך ביני לבין נושיי תסעיר את העיר כולה ולא אעמוד מבושה זו. עכשיו, שרואה אני עד כמה נזהר הרב בכבודו של אדם, הריני מפיל תחנתי לפניו, שיעמוד לי בשעת דחקו וימציא לי רווחה.

שמח רבי יצחק אלחנן, כיצד סייע בעדו הקב"ה למנוע אש המחלוקת בעירו, בשל כוונה טובה שדאגה לכבודו של אדם באשר הוא אדם.

הגה"צ רבי מאיר חדש היה מבאר תדיר את הלקח שיש ליקח מענין זה, פגם דק במצוה ולו מצוה שבין אדם לחבירו ממעיטה באמונה הטהורה בבורא עולם, וכל כך למה?

כי הסוטר לועו של חבירו כסוטר לועה של שכינה הוא, פגיעה באדם כמוה כפגיעה בשכינה, ולא רק פגיעת מעשה, אלא אף פגיעה בלשון היא פגיעה בשכינה. בא חבקוק והעמידן על אחת, בכך הורה לנו שתורה ומצוות ואמונה היינו הך. ואם פגם באחד ממעיט בשני, ומידה טובה גדולה ממידת פורענות, בה במדה שמתחזקת ההטבה והחסד לזולת, באותה מדה שפע של אורה להכרת ואמונת הבורא יתעלה.

 

בדור כשלנו מה מקום יש למחלוקת

אחד מגאוני היראה בפולין פנה אל האמרי אמת, אודות מחלוקת שהיתה בין קהילות שונות בעירו, האמרי אמת מגור השיב לו על כך במעשה, שהיה פעם יהודי עשיר גדול שחיתן את שתי בנותיו עם חתנין רבנן, וכל אחד מהם היה סמוך על שולחן חותנו ואכלו מפתו, אלא שאחד היה רגיל במאכלי בשר, והשני במאכלי חלב, ולשם כך לא אכלו מעולם יחד, וכל אחד סעד את שולחנו בפינה אחרת לבדו.

לימים אותו חותן ירד מנכסיו ולא היה בידו לספק לחתניו אלא מים ולחם צר, ועדיין נותרו שני החתנים כל אחד בפינתו שלו לאכול את אותו מעט מאכלים שקיבלו.

כשראה זאת החותן פנה אליהם ואמר - מילא בתחילה כשכל אחד אכל מאכלים אחרים שלא היה שייך לאוכלם יחד, הבנתי מדוע כל אחדי ושב בפינתו שלו, וסועד לבדו ללא השני, אבל עתה ששניכם אוכלים את אותו לחם צר מדוע לכל הפחות שלא תשבו יחד ותדברו יחדיו בדברי תורה, ולא ייראה הדבר כאילו אינכם דרים בשלום.

סיים האמרי אמת בשאלתו, בדורות עברו שהיו דורות של עובדי ה' ברום המעלה, היו בעיקר הבדלי גישות וחלוקי דעות בענינים נשגבים בין הקהלות השונות, ולכן היה מתקבל על הדעת שכל קהילה לא התערבה עם חברתה והיתה שוכנת לבדה במנהגיה שלה, למרות שנראה הדבר כפירוד, אבל כיום שברחוב היהודי ישנה ירידה רוחנית גדולה, והמאבק ניטש על יסודות שכולנו מאמינים וחפצים ביקרם, ובזה כולנו שוים, אין שום הבדלי דעות בציבור יראי ה' בין הקהלות השונות, וממילא הפירוד והמחלוקת לשם מה היא קיימת?!

אף בדורינו אנו, אם נתבונן בהבדלי הגישות שישנם בין בני האדם, ניתן להבחין בנקל שהינם מזעריים ממש, ומטרת הכל היא להשתלם אך בדרך וסמילה העולה בית ה', והרבה דרכים למקום ובלבד שיכוונו ליבם לעשות רצון אבינו שבשמים. וזו הערובה החשובה מכל הנותנת אפשרות ייחודית לינצל מכל מחלוקת ולדבוק בשלום. 

והמשגיח רבי שלמה וולבה זללה"ה האיר פעם בשיחה לפני תלמידים מקשיבים, כי השלום הוא מלשון השלמה ושלימות, ואם חפצים להגיע לידי שלימות עלינו להשלים תחילה עם עצמינו ומצבינו, ולנצל את מירב כוחותינו למטרת החיים המוטלת עלינו בעולמינו.

לדבריו, הדרך להגיע לכך היא אם האדם יפנה מעט מסדר יומו לחשוב עם עצמו, מה תפקידו בעולמו, וכיצד עליו לבצע זאת בתכלית השלימות, רק במחשבה אחר מחשבה, בדיקה אחר בדיקה, יוכל האדם להתעלות מעל גלי המחלוקת והמדנים שמתחוללים בינו לבין סביבתו, ואף בינו לבין עצמו, ובכך להגיע לשלימות הראויה.  

 

לעשות אידישקייט על חשבון השלום?

יהודי תלמיד חכם רצה להיכנס לשמש כרב בית הכנסת בעיר פלונית כדי להיפטר מהצבא, בזמן ההוא קשה מאד היה להיפטר מהצבא, ולאלו שכיהנו פאר כרבנים הושג הפטור בנקל.

כשנודע הדבר לרב העיר היו לו תרעומות על הת"ח על כך שבא בגבולו ונכנס לתחומו ללא קבלת רשות, החליט הת"ח לשאול את מרן החזו"א זיע"א מה לעשות, אמר לו החזו"א בריתחא ובאש להבה - בל תדרוך יותר כף רגלך על מפתן בית הכנסת.

הלה טען שהוא עושה פעילות ואידישקייט בבית הכנסת, ולמרות כך הורה לו החזו"א שלא תדרוך רגליו יותר במקום, אל תגיד שאמרתי לא להיכנס שם למעריב, ואילו לשחרית מותר, רגליך לא ידרכו במקום כלל. והוסיף באומרו - הרב צודק רב לא אוהב שנכנסים לתחומו ללא קבלת רשות.

לתשובה חריפה כזו לא ציפה אותו ת"ח, ולאחר כמה ימים נכנס שוב אל מרן החזו"א, ושאלתו בפיו, וכי מה פשעי ומה חטאתי שהגיע לי מנה גדושה כזו, השיבו החזו"א ואמר - אם היית בא ואומר לי שאין לך פרנסה ואתה נכנס שם בשביל פרנסה, נו הייתי מתייחס לזה בכובד ראש, אבל מחלוקת לשם שמים לעשות בשביל אידישקייט!! בכדי שתוכל על ידי כך להיפטר מהצבא, על זה מגיע את המנה הגדולה ביותר, והוסיף אל תדאג לא יקחו אותך לצבא.

סוף דבר היה שכשרב העיר נסע לחו"ל ורצה להפקיד הרבנות לתקופה מסויימת בידיו של רב אחר, הפקידו ביד הת"ח הנ"ל, כי ראה שאדם נאמן הוא, ובזכות זאת כשנפטר רב העיר נכנס הנ"ל לעמוד ולשרת תחתיו כרב העיר, וכך זכה לקבל פטור מהצבא.

ואכן, רבים מוצאים לעצמם כל מיני אמתלאות מדוע רשאים הם ליכנס ולעשות מחלוקת בדבר, בחושבם כי לשם שמים היא, ומניחים לעצמם היתר אפילו אם לדידם יש סרך אידישקייט ואמת בדבר. והאמת, שהאדם לא יוכל תמיד לראות זאת בראשו החשוד לטובתו, וזר שיביט בדבר יראה בנקל, שמיד תמיד חפץ הוא בטובתו שלו וזה בא על חשבון אותה מחלוקת שנעקרה ממנה האיצטלה של 'לשם שמים'.

 

ההלכות הנצרכות לידע בענין השלום

הפלא יועץ [ערך שלום] מתקשה בדבר, כיצד ניתן לעשות שלום, הרי אם תאמר לאיש מריב ומדון, הלא ידעת אם לא שמעת כמה גדול השלום, וכמה שנוי המחלוקת, 'אמור יאמר - ידעתי אבל מי יוכל להתאפק להיות בשלום עם המכעיסים אותי על פני תמיד, וקשה כשאול קנאה. אף אתה אמור לו אם היה דבר נקל לא היה הקב"ה קובע כל כך שכר עבור זה, ולא היה כל כך גדול השלום, אבל לפום צערא אגרא והרי זה דומה למי שאומרים לו מן השמים, אם תהיה בשלום עם פלוני חיה תחיה אלף שנים, ואם תעשה מחלוקת תכף תמות, ובלי ספק הכל יסבול והיה נקל בעיניו להיות בשלום, נגד התועלת הגדולה שלא למות ולחיות אלף שנים, ועל אחת כמה וכמה צריך להתחזק האדם כדי שלא למות מיתת עולם, וכדי לזכות לשכר טוב לעוה"ב, שיפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב, מכל חיי העוה"ז, ועל אחת כמה וכמה לעשות נחת רוח ליוצרו ושלא להכעיס את בוראו, כזאת החי יתן אל ליבו על כל דבר קשה, ואז כל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור...'.

ודבר מחודש מאד כתב בספר 'חרדים' [יח] 'הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום', למדונו חז"ל שילמד מאהרן לפי שהיה לו דבר זה אומנותו, מתבטל מתלמודו והולך לשים שלום במקומו, ורודף שלום למקום אחר. הרי שיש לקבוע כאומנות לטרוח ולהתייגע להביא את השלום המיוחל לכל נצרך.

ואכן, בעיון בפרטי ההלכות, עולות מקרים רבים שבהם יש לידע ההלכה על בוריה בכדי שלא ליכשל בה ח"ו, ובכדי להתחזק במדת השלום, ובכלל האיסור 'לא תהיה אחרי רבים לרעות' הוזהרנו בזה שלא לחזק עוברי עבירה בדברים, ולא להתחבר אל המסכימים אל העול. ואסור להתחבר עם הרשע בעניני העולם ואפילו לדבר מצוה, ק"ו בעניני מחלוקת שלהם ועוד יעבור עי"ז על מצות עשה של ובו תדבק. ובעלי המחלוקת אין לכבדם כדי שלא להחזיק ידיהם במחלוקתם. ומותר לעשות מחלוקת עם הרשעים, אולם יזהר מלהשתמש במדת העזות בה, והעיקר הוא לבער הרע ושלא ימשכו אחרים אחריהם. ויזהר לא לרודפם מפני שאלקים יבקש את הנרדף אפילו צדיק רודף ורשע נרדף. ובכלל זה מותר אף לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, כאשר קיימים הפרטים הנצרכים להתיר לשה"ר לתועלת, כאשר עי"ז יוכל להשקיט את המחלוקת. אך ראוי לאדם חשוב למחול על כבודו כדי שלא להחזיק במחלוקת. ומרוב חשיבות השלום והחשש למחלוקת מצינו במסכת גיטין י"ח תקנות שתקנו מפני תיקון העולם, כמה מהם מפני דרכי שלום. וכתב הרמב"ם שנר ביתו קודם לנר חנוכה או לקידוש היום שהרי השם נמחק (בסוטה) לעשות שלום בין איש לאשתו, וגדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואפילו במקום שאדם עלול להפסיד את המצוה, הצנועים מושכים ידיהם כדי למנוע מחלוקת.

וראוי לדעת, עוד כמה איסורי תורה שעלולים בעלי המחלוקת ליכשל בהם. ביטול עשה של ואהבת לרעך כמוך, ושל והלכת בדרכיו, ושל בצדק תשפוט עמיתך לדון לכף זכות, ושל מדבר שקר תרחק, ושל ודברת בם בביטול תורה. ואיסורי ל"ת של לא תהיה אחרי רבים לרעות, לא תחללו את שם קדשי, לפני עור לא תתן מכשול, כל איסורי לשה"ר ורכילות, לא יוסיף, לא תקלל, לא תגזול, לא תעשוק, לא תלין, ביומו תתן שכרו, בל תשהה, וחי אחיך עמך, לא תחניפו, לא תשא עליו חטא והלבנת פני חבירו, אונאת דברים, לא תקום, לא תטור, ולא תשנא את אחיך בלבבך, ובזיון ת"ח מחמת כי דבר ה' בזה.

 

השלום הוא הפתיח וההמשך לכל המדות

בזמן המחלוקת שהתרחשה עם הרבי מקוצק, היו כאלה שהשתדלו להשכין שלום בין היריבים.

וכשפנו בדבר להרבי מקוצק אמר לחסידיו - יתרו אמר למשה למנות למנהיגים 'אנשי חיל יראי ה' אנשי אמת', למה לא מנה אנשי שלום ביניהם, שזהו הדבר החשוב לדיינים.

והשיב, כי שלום כשלעצמו אינו יתרון ומעלה מיוחדת, וכי לא קל על ידי שקר וחנופה לחיות בשלום עם כל אדם אלא כששני הצדדים הם אנשי אמת ויראי אלקים, כשכל אחד לוחם לאמת שלו, אז או שחילוקי הדעות אינם מסוכנים, או שכל אחד הולך בדרכו שלו, והשלום בא ממילא, שלום במהותו אינו מעלה אלא תוצאה, אם יהיו 'יראי אלקים ואנשי אמת' אז ממילא יהיה העיקר שכל העם על מקומו יבוא בשלום.

אם יידע האדם לנצל את תכלית המדות ועבודת ה' להתעלות במסילה העולה בית ה', אזי מובטח הוא שהשלום יהיה מנת חלקו ובכך יוכל להגיע לשלימות הראויה בפסגת העליה התורתית.