מדת הזריזות - עצלות - פרק י'

 

זריזות - מקור כל הקושי בדרך העליה התורתית, במיוחד בעבודת האדם היא - מדת העצלות, שמביאה על האדם את העצב, ועמו היאוש והדכדוך, שהוא מקור כל הרע, שלא נותנת לאדם להתגבר על תעתועי יצרו.

רבים וטובים חושבים, כי מדת הזריזות היא אך למבקש, ואינה עיקר חשוב שיש לכל אחד להשתלם בו, אולם הורונו חכמינו שאין הדברים כך, וכפי שכתב הרמח"ל [מסלת ישרים, ו] בבאור מדת הזריזות שענינו של הזריזות מבואר שהוא ההקדמה למצות ולהשלמת ענינם, וכלשון הזה אמרו ז"ל 'זריזים מקדימים למצות', והוא מה שאמר התנא באבות 'הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים', שאם יעשה האדם מעשיו בזריזות יגיע לעשיית רצון קונו.

וככל שהאדם יזדרז לעשות רצון קונו, כך יהיה סיפק בידו להתעלות באותם דברים, ולהגיע לדרך הרצויה בעבודתו התמידית. לכן חשיבות רבה היא להשתלם ולהתחכם במידה זו, שהיא סיוע וחוזק להשגת המדות הטובות כולנה. 

רבים מהמדות הקלוקלות שנתקל בהן האדם בסדר יומו, מקורן בעצלות, שכן אם יידע האדם לילך בזריזות לכל דבר וענין, הספקו יהיה רב יותר, והסיפוק יקדם את עלייתו התורתית.

 

בביתו של מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל התגלו המלצות רבות שכתב במשך שנים לאישים שונים, והיה הדבר לפלא מדוע נותרו המכתבים בביתו ולא ניתנו לייעדם, כששאלוהו לדבר השיב בפשטות אופיינית, שסיפרו תדיר על רבי יוסף יוזל הורביץ הסבא מנובהרדוק, שכאשר הגיע לעיר אדם גדול ונתעורר ספק אם ללכת לקבל את פניו או לאו, נהג רבי יוזל קודם כל ללבוש את מעיל הפרווה, ולצאת מן הבית אפילו ביום מושלג וקר ולהגיע עד אותו מקום, ושב להחליט אם לקבל את פני אותו נכבד.

הדבר נבע מכך, שאם היה שוקל את הדבר בביתו, היה מצטרף צד חזק למערכת השיקולים אודות הקושי והעצלות לצאת ביום זה במצבו, ולכן החליט תחילה לצאת לאותו מקום, שמערכת השיקולים תהיה נקיה מכל עצלות.

אף אני - סיים רבי איסר זלמן - החלטתי ללכת בעקבותיו, וכשמבקשים ממני לכתוב המלצה לדבר מה, תחילה אני כותב את ההמלצה, בכדי שלא תכנס למערכת השיקולים שלי העצלות שלא לכתובו לטרוח בדבר, ולאחר שאני כותץב ואני נקי מעצלות זו, אני שוקל אם ראוי לתת את ההמלצה או לאו.

 

מדת הזריזות הייחודית של הגרי"ח

פעם ביקש אדם מרבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים: כשיפגוש את הראב"ד רבי מרדכי ליב רובין, יואיל לדבר עמו שיבוא לעזרתו בענין מסוים. אותו מבקש וכן הראב"ד גרו בשכונת "ימין משה".

באותו לילה ירד שלג כבד. למחרת בבוקר עמד אותו יהודי ליד חלון ביתו והסתכל על השלג המכסה את כל הסביבה. לפתע קפא במקומו למראה רבי יוסף חיים זוננפלד המשרך רגליו ומבוסס בשלג. מרוב צער על שגרם לרב להטריח עצמו במזג אויר כזה, רץ לקראתו בבכי וביקש את סליחתו, בהסבירו שלא התכוון להטריחו לבוא במיוחד, ואפילו במזג אויר נאה, כל-שכן בשלג סוער.

תמה רבי יוסף חיים: היתכן שליהודי זקן אסור לטרוח במעשי חסד? והרי קיימא לן 'מצוה באה לידך אל תחמיצנה', כלל זה נאמר גם ביום שלג!

ואכן, כשהחליט רבי יוסף חיים זוננפלד לבצע פעולה, לא עבר זמן בין ההחלטה לבין ביצועה, קם ועשה! והכל בזריזות מופתית שצעירים לא יכלו להדביקו.

כידוע מייסד בית החולים שערי צדק ד"ר משה וואלך, היה מחסידיו הנאמנים של הרב. עצתו וחוות דעתו של רבי יוסף חיים היו לו כאורים ותומים שאין לסטות מהם כמלוא הנימה. דרך בית החולים ביצע הרב חסדים ללא מספר. כשפנו אל הרב שישתדל אצל ד"ר וואלך, לא דחה למחר, ואפילו אם בין כה וכה היה הרב מוזמן למחר למול בבית החולים, לא חשב איך לחסוך טירחה ודרך. ועל אחת כמה וכמה שלא שלח לקרוא אליו את הד"ר, אלא קם בזריזות ויצא רגלי מביתו בעיר העתיקה במזרח העיר, עד לבית החולים במערב ירושלים.

זאת ועוד, הוא נזהר לא לכתוב המלצה אלא ללכת ולבקש בפיו. כששאלוהו למה לו לטרוח בעצמו, בו בזמן שאפשר להסתפק במכתב, השיב: 'מי אנכי שאצוה אחרים? מה שאין כן, כשאני הולך בעצמי הריני מסביר את המצב, והרשות בידו לציית או לסרב, ואף להסביר סיבת סרובו שלפעמים היא מוצדקת'.

 

הדרך להגיע לזריזות מושלמת

בספר "תולדות אדם" מובאים דברי רבי שלמה זלמן מוילנא, תלמיד הגר"א, אודות העצלות. וכך מסופר שם: פעם אחת העיר הצדיק משנתו את נערו העומד לפניו לשרתו, כדי ללמוד עמו את שיעורו הקבוע. כאשר ראה שהנער מתעצל לקום, הביא לפניו מים ואת בגדיו, והחל להוכיח אותו בדברים רכים המושכים לב בני אדם בעבותות האהבה לאביהם שבשמים.

וכה דיבר: העצלה והרפיון במעשה המצוות עוון גדול הוא. אם היה אדם ישן תשוש על מיטתו בליל סגריר ואופל מתחת השמיכה החמה, ולפתע היו מודיעים לו שאי שם מונח מטמון של זהב ובאפשרותו להגיע לשם ולקחתו לעצמו, אין ספק שהאיש יקום בזריזות מופלאה ויסלק עצלותו מעליו. במהירות רבה ילבש את בגדיו מבלי לשים לב לסדר הנכון, וירוץ כצבי מבלי להרגיש באבני נגף ומכשולים העומדים בדרכו. כל מחשבתו בשעה זו תהא נתונה להגשמת שאיפתו להגיע ראשון למקום המטמון לבל יקדימנו אחר.

כל זה מדובר בחפצי העולם הזה, אשר על כגון דא נאמר: "כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו", כל שכן שעל האדם לרוץ כצבי בלא עצלות לעשות רצון אביו שבשמים. החלש יאמר גיבור אני, כי טוב סחרה מכל סחורה, ערך כל הענינים הרוחניים יקר מזהב ומפז, וכל חפצים לא ישוו להם. ומי שמוצאם מצא חיים בעולם הזה, והלך לפניו צדקו בעולם הבא.

 

בכל גיל התרחק מהעצלות

ואכן, מידת העצלות היא מהגרועות המקשות על תפקודו והתקדמותו התורתי של האדם. המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין היה עוקר את העצלות לחלוטין. אף בסוף ימיו בהיותו בן קרוב לתשעים, כשההליכה קשתה עליו, כשהיה נצרך לעיין בספר, קם ממקומו והלך לארון הספרים להביא את הספר הנדרש, למרות שלפעמים היה צריך להתכופף כדי להוציאו. לא היה קיים אצלו המושג: "אם קשה, יהיה בלי זה", חלילה מלהתעצל. אם למען התועלת יש בו צורך היה משתדל לעשות זאת בעצמו ולא להטריח אחרים שיעשו עבורו.

וכן בכל שאר ענייניו לא נתן למידת העצלות להשאיר בו אפילו רושם. כל ימי חייו עמד במצב הכן כחייל בקרב, ללא הסח דעת מהמלחמה. הוא נהג כל ימיו לא להשען על משענת הכסא. תמיד ישב בלי להשעין את גבו, מפני שבירת היצר, אולי כדי להתרחק מעצלות, ואולי כדי להיות באימה ויראה. גם בימיו האחרונים בעת שכוחותיו תשו מאד, לא הסכים לוותר על מנהגו זה. וכן, גם בעת שנסע באוטובוס או במונית ישב בלי להשעין את גבו.

 

קנין נצח בזריזות

אחת מדרכי העבודה הראויים לרכוש קנין נצח במדת הזריזות, מבאר המסילת ישרים בפרקו זה, שהחיצוניות תעורר את הפנימיות, וככל שהאדם יזדרז אפילו כלפי חוץ בעשיית מעשיו בזריזות ללא החמצה של רגע בקיום הדבר, כך יצליח במעלת הזריזות כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות. אולם עבודה זו מותרת רק אם באמת משתמש האדם בחיצוניות 'כאמצעי' לבוא אל הפנימיות, אבל אם הוא מסתפק רק בחיצוניות כחיפוי על הפנימיות, הרי זו פנימיות מזויפת, וזוהי עבודה קשה כשמשתמשים בחיצוניות גם כשהיא מדרגה יותר גבוהה מהפנימיות, ויש להזהר להשתמש בזה רק כאמצעי ולחתור בכל הכוחות אל הפנימיות ליזדרז באמת לכל דבר מצוה וטובה.

יתרה על כך ראוי להביט במכתבו של מרן הגר"ח מואלאזין זצ"ל לנכדו אודות חיזוק בתלמוד תורה, 'ומחמת כי תלמוד תורה הוא מהדברים הצריכים חזוק, לא מנעתי מלחזוק אותך ולזרז למזורז שתזדרז ללמוד בזריזות ובחשק גדול, כי מה שלומדים בעצלות כל היום יכולים ללמוד בזריזות בכמה שעות', ואין הכוונה לאלו שבטלים מלמודם, אלא אף הלומדים כל הזמן, מ"מ יתכן שלמודם נעשה בעצלות ולא בזריזות, וטוב לראות במסילת ישרים בענין מעלת הזריזות, וצריך לימוד כדי לרכוש מעלה זו, ומן ההתלהטות החיצונית תבוא הפנימית, ולכן אלו הלומדים ברפיון ונשענים על העמוד, ודאי שאין תלמודם נעשה בזריזות ומשו"ה לא יספיקו בתלמודם ובודאי בעת שהעצלות ניכרת אף בשמירת הסדרים ומאחרים לשבת על שולחנם מתוך שיחה בטילה, בודאי שהזריזים יספיקו ביום אחד מה שיספיקו העצלים בכמה שבועות.

 

הזריזות כדוגמא אישית

מרן החפץ חיים נהג במשך כל ימי חייו בדרך של זריזות מופתית, כל פעולה טובה שעלתה במחשבתו היה מבצעה מיד, מבלי להחמיצה אף לרגע. סיפר הרב מפונביז' - רבי יוסף שלמה כהנמן, שפעם היה נוכח בעת שרבי ישראל מאיר ביקש את חתנו רבי צבי למצוא מתרגם לספרו "גדר עולם" לשפת האידיש. היה זה בשעת הצהרים. בערב שאל רבי ישראל מאיר את ר' צבי, אם כבר מסרו למי שהוא לתרגם. למחרת בבקר כשנוכח שבקשתו טרם בוצעה, עמד הוא בעצמו ותרגמו.

לעת זקנתו לאחר שאפסו כוחותיו ולא היתה לו יכולת לעשות את הכל בעצמו. היה משתמש באמצעי לחץ שונים על מקורביו כדי שיזדרזו לבצע את הדברים מיד.

סיפר הרב מפונביז' שביקר פעם בביתו של רבי ישראל מאיר בזמן שכבר עבר את גיל התשעים. באותה שעה נכנסו לביתו נכדו ומזכיר הישיבה וסיפרו לו שהגיע מכתב מהג'וינט שהם מפסיקים את תמיכתם לישיבה. רבי ישראל מאיר ביקש אותם לכתוב מיד מכתב תודה לג'וינט על פעולתם עד לאותה תקופה, כי יש בזה משום חובת הכרת טובה. הם הבטיחו לו למלא את בקשתו.

לאחר חצי שעה שאל אם כבר הכינו את המכתב. לאחר זמן מה שאל שוב, וכשראה שלא מזדרזים בכך, הודיע שלא יאכל למחרת ארוחת בקר לפני שיחתום על המכתב המבוקש.

 

הקבלה לכל החיים על עצלות קטנה

ואכן, בכל דבר ודבר ראוי לו לאדם לתפוס את מדת הזריזות, כי היא הערובה להצליח ולהספיק את הנצרך ממנו בעולמו, ובהבטה לשולי גלימתם של גאוני הדורות, עולה תמונה בהירה שאכן הם הקפידו על עצמם לעשות כל מלאכתם בזריזות ללא עצלות, והדבר מלמד בבירור, שגדלות כרוכה היטב במדת הזריזות, ומי שעושה כל מעשיו בזריזות קרוב הוא לגדולה במסילה העולה בית ה'.

סיפור מדהים בענין זה, שטרם נודע לרבים, סיפר אחד ממקורבי מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זיע"א שהיה עד למעשה, והוא עצמו שנודע בקירבתו לראש הישיבה, הביע התפעלות כיצד ראש הישיבה הסתיר עובדה זאת מכל סובביו במשך כל חייו.

היה זה באחד מלילות השבת, בשארית ימיו של ראש הישיבה, ראש הישיבה ביקש שיקחוהו למיטתו לנום קימעא, ואכן הוא עלה על יצועיו לנום מעט לשנת הלילה הקצרה.

כעבור זמן מה נכנס אותו מקורב לחדרו של ראש הישיבה, והוא הבחין כי שינתו אינה נוחה, שכן הכרית עליה הניח ראש הישיבה את ראשו, היתה מונחת בתחתית הראש ובמעלה הגב, וכך היה ראשו שמוט מעט לאחור, וזה גרם לו להרים ולהוריד את ראשו וכך לא היתה שינתו עמוקה דיה, אותו מקורב חשב כי לטובת ראש הישיבה יסיט מעט את הכרית למעלה ראשו להיטיב שנתו, וכך עשה.

אלא שלהפתעתו, ראש הישיבה הבחין בכך והתעורר מהענין, והשיב חזרה את הכרית לאותו מקום שהיה קודם לכן, המקורב שחש שלא בנח, אמר לראש הישיבה, כי חפץ הוא שיוכל הראש ישיבה לישון טוב יותר ולכך העלה במעט את הכרית, ראש הישיבה השיב לו:

"וכי חפץ אתה להכשיל אותי?"...

אותו מקורב לא הבין למה נתכוין ראש הישיבה, מדוע מכשיל אותו בכך שמעלה במעט את הכרית למראשותיו, הוא ביקש את סליחת ראש הישיבה, וקולו היה שבור.

משהבחין בכך ראש הישיבה, נטל את ידיו התיישב והחל לספר לאותו מקורב:

'דע לך, כי בהיותי עלם צעיר עוד בטרם הגעתי למצוות, הקדפתי הקפדה יתירה על זמן קריאת שמע, לבל אפסיד חס ושלום מצות קריאת שמע בזמנה, כדעת המגן אברהם.

באחד הלילות, שבתי עייף מאד לביתי, בחוץ היה קור רוסי עז המתאים לוובוילניק בעת החורף, ואמי הצדקת העירה אותי בבוקר מוקדם, לבל אאחר זמן קריאת שמע, עייפותי היתה כה גדולה שלא הבחנתי והמשכתי לישון עוד מעט, ולאחר זמן מה כשקמתי נדהמתי לראות כי הפסדתי את זמן קריאת שמע של המגן אברהם...

צער רב תקפני, על כי נכשלתי במדת הזריזות, ומאותו לילה, קיבלתי על עצמי בקבלה גמורה, שלא אשן בצורה שהכרית תהיה למרגלות ראשי בצורה נוחה שבה אשן שינה חזקה, ובכך אני עלול להפסיד בשנית זמן קריאת שמע זה, ולזאת קבלתי על עצמי, שהכרית תהיה בתחתית הראש, ובהיות וראשי יהיה שמוט מעט, לא אוכל כך לנום שינה עמוקה, וכך לא אוכל להפסיד לעולם זמן קריאת שמע.

ב"ה עד עתה לא חרגתי מקבלה זו, וכי רוצה אתה להפיסדיני שלא אעמוד בקיום קבלה זו כל חיי??'.

אותו מקורב עמד נפעם למשמע אוזניו. מילותיו נעתקו. ראש הישיבה לא ייחס ענין בדבר, קם והחל בתלמודו כשיגרת יומו.