מדת הזריזות / עצלות - פרק ט'

 

זריזות - מקור כל הקושי בדרך העליה התורתית, במיוחד בעבודת האדם היא - מדת העצלות, שמביאה על האדם את העצב, ועמו היאוש והדכדוך, שהוא מקור כל הרע, שלא נותנת לאדם להתגבר על תעתועי יצרו.

רבים וטובים חושבים, כי מדת הזריזות היא אך למבקש, ואינה עיקר חשוב שיש לכל אחד להשתלם בו, אולם הורונו חכמינו שאין הדברים כך, וכפי שכתב הרמח"ל [מסלת ישרים, ו] בבאור מדת הזריזות שענינו של הזריזות מבואר שהוא ההקדמה למצות ולהשלמת ענינם, וכלשון הזה אמרו ז"ל 'זריזים מקדימים למצות', והוא מה שאמר התנא באבות 'הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים', שאם יעשה האדם מעשיו בזריזות יגיע לעשיית רצון קונו.

וככל שהאדם יזדרז לעשות רצון קונו, כך יהיה סיפק בידו להתעלות באותם דברים, ולהגיע לדרך הרצויה בעבודתו התמידית. לכן חשיבות רבה היא להשתלם ולהתחכם במידה זו, שהיא סיוע וחוזק להשגת המדות הטובות כולנה. 

 

התנא באבות יעץ לחתור מסילה בדרך העולה בעבודת האדם בחיי חיותו - אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. אכן מדת הזריזות היא נדבך מרכזי בעבודת האדם, ובייחוד בעבודת המדות, שבה נדרשת יגיעה רבה בדברים שאדם דוחקם לקרן זוית לעתים מזומנות. וככל שהאדם מרחיק זמנו להתעסק בכך, כך הם מתרחקים ממנו, ואינו מגיע לתכלית השלימות הנדרשת בעבודתו.

ובכלל ענין זה אינו רק הזריזות לעשה טוב, אלא לידע להספיק ולעשות כל המוטל עליו בזריזות, ולא לחבל בחלק מעבודת האדם בשל חולי העצלות שלא סיפק בידו לעשות כל הנצרך ממנו.

השרף מקאצק היה מספר תדיר, שבאחד הפעמים שאל למדן אחד שהתפאר כל העת שהוא יודע לתרץ את כל קושיות הראשונים, ועסק בלימודיו לא אחת על חשבון התפילה - כלום ידעת גם לתרץ את קושית "רב החובל"... נדהם הלה ולא ידע למה הוא מתכוון.

הרעים עליו הרבי, הרי היא קושית רב החובל ששאל את יונה הנביא "מה לך נרדם קום קרא לאלוקיך"... אל תתעצל להפקיר חלק מתפקידך בעולמך וקרא לאלוקיך...

 

העצלות שהביאה את השוני הגדול לדורות

תיאור מרגש ונפעם סיפר הגאון רבי שמעון שוואב, שבהיותו בחור צעיר ביקר אצל מרן בעל החפץ חיים זיע"א, ובעמדו לפניו שאלו החפץ חיים האם הוא כהן או ישראל, השיב לו רבי שמעון - ישראל.

אמר לו החפץ חיים - אני כהן.

חזר בעל החפץ חיים ושאלו 'היודע אתה מה הנפקא מינה בזה שאני כהן ואתה ישראל. ומיד השיב בעצמו 'לכשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, יעלו כולם לירושלים, וכל אחד מישראל יחפוץ להכנס לעזרה ולהקריב קרבנות, ולעבוד את עבודות בית המקדש, כולנו נרוץ אל שערי בית המקדש, וכשנגיע עד השער יעמדו שם שוערים ויבדקו את כל הרוצים להכנס, ואז יפרידו בין שנינו, לי יתנו להכנס פנימה, ואילו אתה תדרש להשאר בחוץ, קנאת הנשארים בחוץ תהיה גדולה עד מאוד, שהנה הכהנים יזכו לדבר הנכסף לעבוד את עבודת הקודש, ולישראלים לא תנתן רשות לעבודה'.

המשיך החפץ חיים ושאל 'היודע אתה מהו הגורם למצב זה, הבה ואספר לך, לפני כשלושת אלפי שנה עמד משה במדבר וקרא 'מי לה' אלי', אבות אבותי נזדרזו לשמע הקריאה והתיצבו לפני משה רבינו, אבות אבותיך לא נענו לקריאה זו, וכשכר על היענותם לקריאה זכו אבותי במעלת הכהונה.

סיים החפץ חיים את דבריו באומרו - לשם מה אני מספר לך את כל זה, כל איש מישראל יש לו רגעים בימי חייו שבהם הוא שומע קול פנימי המכריז ואומר לו 'מי לה' אלי', כאשר תשמע קריאה זו ביום מן הימים מהדהדת בלבך פנימה, חושה אל תעמוד, אל תחזור על השגיאה של אבותיך אשר הפסידו לנצח דבר נפלא שיכלו להשיגו בקלות, אילו נענו לקריאה היו זוכים אף הם לשרת את בוראם במשכנו הנצחי בבית המקדש, אלא רוץ מיד לקול הקריאה לבל תחמיץ את ההזדמנות...

 

זריזות תחילת כל המצוות היא

מוצאים אנו שוב ושוב את קול ה' המפעם בלבו של כל אחד ואחד בכל עת ובכל שעה, הקורא לקרבת האדם אל ה', אך מדת העצלות היא אשר בעוכרינו שאנו דוחים כל דבר לזמן אחר, וזאת עלינו לתקן, שהרי יסוד היסודות ושורש השורשים לכל דבר שבקדושה היא מדת הזריזות, שהרי התורה נמשלה לאש שנאמר [ירמיה] 'הלא כה דברי כאש נאם ה", ונאמר 'כי ימינך אש דת למו', ואמרו בחגיגה [כז, א] 'ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן, וקל וחומר מסלמנדרא שהיה חיה הנבראת מן האור כשמבעירין אש במקום אחד שבע שנים בלי הפסק, ומה סלמנדרא שתולדת אש היא הסך מדמה אין אור שולטת בו, ת"ח שכל גופן אש דכתיב 'הלא כה דברי כאש נאם ה", על אחת כמה וכמה, ומה יצירה שצריכה לאש להיווצרותה נעשית אך ורק בזריזות, כדי שלא יאבד מחומה של אש, כן עשיית המצות שהיא אש, צריכות להעשות בזריזות ללא כל שהות.

 

האם טוב עשה שלא בירך ברכת המזון?

מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל סיפר בשם אביו על דבר שאירע בישיבת וואלוז'ין בימיו של הגר"ח זצ"ל, פעם אחת באמצע הסעודה בישיבה שאלו שאלה את הבקי הגדול ביותר בישיבה, והדבר שנשאל היה דבר מפורש בתוספות, ומכל מקום לא ידע הבקי זאת. מרוב צערו קם מהשלחן, לא גמר את סעודתו ואף לא ברך ברכת המזון, וברח למקום סתר שם ישב שבע שנים ולמד בהתמדה עצומה, ונעשה לאחד מגדולי ישראל.

לאחר שנים רבות שאלו את הגר"ח זצ"ל אם טוב עשה שעזב כך את שולחנו ופנה ללימוד שכזה ללא שהות.

ענה הגאון, שמצד אחד בודאי שלא כדין עשה, שהרי אסור לקום מהסעודה בלא ברכת המזון, אך מאידך אילו היה עושה כדין ומברך ברכת המזון, בודאי שלא היה בורח למקום סתר, ולא היה עוסק בתורה שבע שנים בהתמדה עצומה.

 

אם מעיקרי התורה היא

טעות מושרשת אצל רבים וטובים, כי מדת הזריזות היא אך למבקש, ואינה עיקר חשוב שיש לכל אחד להשתלם בו, אולם הורונו חכמינו שאין הדברים כך כלל ועיקר, שאין זו מדת חסידות בלבד, אלא דין הוא שחייב אדם לנהוג כן כמו הנאמר 'איש כי ידר נדר וגו' לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה', ופירש הרשב"ם 'לא יחל דברו מוסב על הנדר כלומר, לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים כמו שציום הקב"ה, שכך פי 'לא יחל' כמו 'ויחל עד בוש', ימתין ויחכה לו, והמפרש לשון חילול לפי הפשט טעות היא בידו, והדבר נלמד מדברי המדרש תנחומא [וישלח].

 

מקור הזריזות היא השמחה

הבן איש חי לימד אותנו יסוד גדול במדת הזריזות, שכן אמר הכתוב 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו', ואמרו רז"ל נרמזו באן שני דברים בעשיית צרכי שבת ביום הששי, האחד הוא שיעשה צרכי שבת בשמחה, שדרשו שאין 'והיה' אלא לשון שמחה, השני שצריכים לעשותו בזריזות להשכים בבוקר ולהכין צרכי שבת שנאמר 'והיה ביום הששי והכינו', ואין 'והיה' אלא מיד שנאמר 'והיה כי קם הפלישתי'.

והמתבאר שלכל דבר יש שורש ויסוד ומקור, והנה המקור והשורש של הזריזות היא מידת השמחה, שיהיה לאדם בתורה ובמצוות, כי כן מחייב הטבע של הנבראים, שכל דבר שהאדם שמח בו עושהו בזריזות, ואם אינו שמח, וכל שכן אם יהיה עצב בו יעשנו בעצלות מחמת הכרח, נמצא אם כן שמידת השמחה היא האם של מדת הזריזות, והיא לידתה, לכן הם אחודים וקשורים זה בזה, ושניהם כאחד טובים. ובזה מובנים שני מאמרי חז"ל שדרשו בתיבת 'והיה' מהם אמרו שאין 'והיה' אלא לשון שמחה, ואין 'והיה' אלא מיד [ספרי דברים יא, כט] שהיא הזריזות, כי באמת האחד תלוי ברעהו, ולכך שניהם נשמעים בתיבת 'והיה', שעל ידי שניהם יהיה יחוד שם הוי-ה ב"ה שהוא אותיות 'והיה'.

וכפי שחוזים בחיינו הגשמיים שלעתים, שניה אחת עלולה לשנות את חיי האדם, כך יש לידע שבעולם האצילות, ככל שהאדם יתגבר וינצל כל רגע ליזדרז בהתעלות לידבק בקונו, כך יגדל ויתעלה במעלותיו כל הימים.

דוגמא מאלפת סיפר אחד המגידים בעיירות רוסיה, על אב ובנו שיצאו לאחד היערות אל מקום ממנו נשקף נוף מרהיב. האב היה צייר זכוכית בעיסוקו, לכן נהג לצאת לנוף הקסום שמסביב למקום מגוריו ולצייר משהו מתוכו, את בנו היה לוקח עמו כדי שיבקר את ציוריו, הבן היה מביט חליפות בציור ובנוף, והיה מתקן את אביו כל אימת שהיה צורך, כשהציור היה קרב לסיומו היה הבן מתרחק ממנו אט אט כדי לראותו ממרחק, וכך להבחין ביתר בהירות אם הציור אכן מדוייק. באחת הפעמים עם השלמת הציור על הזכוכית היקרה, החל הבן פוסע לאיטו לאחוריו מבלי להביט לאחור, וכולו שקוע בנוף המשתקף ובציורו של אביו ממרחק.

האב הבחין כי בנו הולך וקרב למדרון תלול המוביל לתהום עמוקה, בלא ששת ליבו לכך שהוא עומד להדרדר... האב החל זועק לעברו, אך היה מרחק רב ביניהם, והבן לא שמע כלל את אביו. האב לא ידע את עצמו כיצד יוכל להציל את בנו העומד לפני צניחה לתהום בעוד רגע קט, ואז עלה בליבו רעיון: הוא הרים מקל שהיה לידו וניפץ את הציור לרסיסים. הבן ששמע את הדי ההתפוצצות של התמונה האומנותית נבהל, הוא רץ מיד לעבר אביו לראות מה אירע, ומיד עם הגיעו הסביר לו האב את פשר מעשיו, כי ראה הוא שבתוך רגע הולך הוא אל מותו ללא מודע, ולא היה כל דרך להציל זאת לבד השבירה של התמונה.

 

מדת הזריזות תלויה ביסוד עבודת האדם

רבי יצאל'ה בלאזר בספרו כוכבי אור, מאיר את עינינו בגודל מעלת הזריזות כיסוד לעליית האדם בכל ימי חייו, הוא הביא את דברי המדרש בתנא דבי אליהו, שחייב אדם לומר - מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. ודקדק, מהו לומר, האם זו תחינה בלבד.  

והביא את המקרא במשלי [ב] אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ד', בציירו שבדרך העולם לבקשת הכסף בענינים הגשמיים יש ב' פרטים, א. העמל, יש איש זריז בטבעו שעושה כל מה שבכוחו להרויח ולעשות עסקים ונסיעות, לא ייעף ולא ייגע, ויש עצל בטבעו, שגם בעסק יתעצל אף להרויח. ב. התשוקה לכסף, לא כל האנשים שוים בזה, יש אשר תשוקת הכסף להיות עשיר היא אצלו במידה גדולה, ולכך אף אם הוא בטבעו עצל, בכל זאת התאוה של אהבת הכסף תתגבר על טבע העצלות, ויעשה הכל למען יתעשרותו, וכל שכן אם תצורף להתשוקה מדת הזריזות אז לא ייעף ולא ייגע.

כן הוא הדבר בעבודת ד' יתברך, א. היא התשוקה לעבודת ד', וכמו בכסף האדם רוצה הון עתק יתמיד מחשבותיו, ויצייר בקרבו הציור של העשירים הגדולים, והטוב שהיה לו אם היה אדיר ועשיר גדול כמו פלוני ופלוני, כן הוא בעבודת ד' ית"ש צריך להיות להאדם תשוקה גדולה עד מאד להיות עובד ד' כמו הגדולים שהיו לבני ישראל בכל הדורות. ב. להיות זריז ולא יהיה עצל, כמו שאמר התנא דבי אליהו 'לעולם יהיה האדם כשור לעול וכחמור למשא', והוי עזכנמר וקל כנשר וכו', ודימו עיקר המוסר של המשל לחיות, כי חיות ובהמות יש לחם הכל בטבע, החמור למשא אינו צריך להיות כובש את יצרו לישא המשא, כי הוא בטבעו כך, ואינו יודע אחרת, כן האדם צריך לקנות בטבעו כל המדות.

ובכן בזה אין כל האנשים שוים בשני השלימות הללו, יש איש אשר במעשה העבודה הוא במדרגה קטנה, אבל התשוקה שלו לעבודת ד' הוא באופן נעלה להיות במדרגה גדולה מאד, ורק מדות או סיבות חיצוניות מפריעים לו, ויש איש אשר עומד בדרכי העבודה במדרגה ממוצעת, אבל התשוקה לעבודה גבוהה אין לו כלל, אין לו שום רצון וחפץ לעלות במעלות העבודה, והנה האיש שיש לו תשוקת הוא בעל מעלה גדולה, כי התקוה משחקת לפניו ויוכל להיות בהמשך הזמן כי סוף סוף יתגבר על כל המפריעים ויעלה על במתי עב של עבודה גבוהה מאד, אבל מי שאין לו תשוקה הוא נואש מתקוה, כמו שהוא עתה כן ישאר לעולם, ואדרבה האדם בטבעו יורד למטה.

וזהו כוונת המקרא 'אם תבקשנה ככסף' היינו התשוקה לעבודת ד' כבקשת הכסף, 'וכמטמונים תחפשנה' הוא העמל כמו שאיש לא ייעף ולא ייגע לחפש אחר מטמונים, אז תבין יראת ד' להשתלם בה בזריזות ללא כל עצלות.