ויתור - פרק ז'

 

ויתור - אחת מאבני היסוד בעבודת המדות היא - לוותר לחבירו, שהוא מלשון 'להותיר' את כעסיו ואנוכיותו בצד, ולא מבליט את רצונותיו בכל ענין. בכלל מדה זו נכלל הענין שלא יקום ולא יטור, ועוד רבים מהמדות המוטבעות באדם, כמו מדת הענוה, ויתר הדברים שמכבדים את הזולת אף על פני רצונותיו של האדם.

אף הויתור עיקרו הוא שיכיר האדם באמונה צרופה שהכל מאת הבורא יתברך, ואם יוותר על רצונותיו שלו, יזכה שאף הקב"ה יוותר לו על הדברים שנצרכים לו. 

רבים מהמדות הקלוקלות שנתקל בהן האדם בסדר יומו, מקורן בחוסר ויתור, ועמידה על רצונותיו של האדם - נרגנות.

לכן חשיבות רבה היא להשתלם ולהתחכם במידה זו, שהיא תכלית ההתחברות למדות הטובות כולנה. ובימינו אנו הורונו חכמינו ז"ל, שבדור תפנוקים בו כל אחד מנסה למצא לעצמו עוד מעט במילוי משאלותיו, אם יידע לוותר, בעיקר במחיצת אחרים שעמם הוא חי, יעשיר הוא את ימי חייו אף בעולם הזה.

 

רבי זלמל'ע מוולאז'ין היה מתקשה תדיר בשני מאמרי חז"ל, הנראים כסותרים זה את זה, ולא נמצא יישוב שיבארם בנקל, מחד הרי אמרו חז"ל כי בית המקדש נחרב בשל עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו פעם אחרת אמרו שלא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה, כלומר שלא הלכו זה עם זה במידת הויתור ולפנים משורת הדין.

אולם, אם נתבונן העומק הדבר - השיב רבי זלמל'ע - נווכח כי אין כל סתירה בדבר, שכן ודאי נענשו על שלושת העוונות החמורים שבתורה, אלא שאילו היו ישראל ותרנים, היה גם הקב"ה נוהג עמם במידת הרחמים לפנים משורת הדין, ורק מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נהגו במידת הרחמים זה כלפי זה, נהג כך עמם הקב"ה מידה כנגד מידה. נמצא שאלו ואלו דברי אלקים חיים.

נמצאנו למדים שהסגולה העיקרית להנצל מכל צער ונזק ח"ו, גם בעטיים של עוונות רח"ל, הינה אך ורק בויתור אדם לרעהו ובחיזוק מצות "ואהבת לרעך כמוך", הדאגה לצורכי הזולת והויתור, הינם דרכי נצח להתחזק במצוות שבין אדם לחבירו.

 

מדת הויתור, נדבך מרכזי הוא בעבודת המדות של האדם בדרך גדילתו והשתלמותו בה, בדרך העליה החל מגיל קט בתלמוד תורה, ועד בניית בית ויתר שלבי החיים, תופס הויתור מקום מרכזי בחיי האדם, וככל שירבה בכך, כך יבא על סיפוקו, ויזכה להארה משמים על מעשיו אלו, שכן מי שמוותר בעולמו, אף הקב"ה מוותר לו.

 

פסיקת דין תורה בין החתן החולה לכלה טרם נישואיה

מעשה נפלא אירע לפני זמן מה, יהודי התקשר להג"ר אליהו מן שליט"א נאמן ביתו של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, בבקשה שיסייע לו להכניסו קמי הגר"ח, היות ויש לו שאלה כבדת משקל לשאול, וזקוק להכרעתו בענין. האיש סיפר, שבתו שתחי' באה בקשרי שידוכין עם בן ישיבה חשוב, וכבר קבעו את זמן החתונה לכעוד שלשה שבועות, והנה עומדים עכשיו לשלוח את ההזמנות לשמחת הנישואין, אבל היום שמעו מהורי הבחור שאחרי בדיקות רפואיות מצאו שיש לבחור מחלה ממארת רח"ל, והלך לשאול היום מהאדמו"ר מגור, שהשואל הינו מחסידיו לדעת מה לעשות, האדמו"ר ענה לו 'שאינו יודע מה להגיד, השאלה היא די קשה גם בשבילו', ואחד מגדולי ירושלים שעמו נועץ אמר לו שאין בכוחו לענות לו בענין, וכי יש רק אדם אחד שיכול לענות לו איך לעשות על פי דעת תורה והוא מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א.

הגר"א מן השיב, שאכן היא שאלה רצינית וישתדל לקבוע לו זמן בהקדם האפשרי, ולמחרת בשעה פלונית באו הורי הכלה והכלה, וכן הורי החתן והחתן לביתו של מרן הגר"ח, ורבי אליהו מן הציע השאלה לפני הרב בלשונו - יש לפנינו דין תורה, הבחור החתן טוען כי מאחר ומפני סיבות רפואיות יהיה מוכרח לעבור זמנים קשים מאוד בשנה הבאה הכולל טיפולים כימותרפים, אזי אסור לו להתחתן ולהניח בת ישראל במצב כה קשה, שכן לא כך עושין בשנה ראשונה של החתונה.

מאידך, הכלה טוענת שאין זה כפי כבוד החתן, בחור חשוב בן תורה ותלמיד חכם הצריך לחיזוק כה גדול, שיעבור כל הקשיים שמוכרח לעבור לבד, מבלי עזרה של הכנגדו, ולכן על החתן להסכים להינשא עתה בזמן שקבעו את החתונה.

כששמע הרב את שני הצדדים של ה"דין תורה", פסק בהחלטיות שעליהם להתחתן בזמן שנקבע, ובירך אותם בברכת בנין עדי עד, ושיזכו לבנות בית נאמן בישראל. כל הנוכחים בחדר פרצו בבכיות של שמחה, תוך תפילה שאכן תתקיים החתונה של בני הזוג במועדה.

כשהגיע יום החתונה הציע רבי אליהו מן להגר"ח שאולי עליהם לנסוע לחתונה, כי מצבם הוא כה רגיש, וניאות הרב לכך, ונסעו שניהם לחתונה, כשהגיעו לחתונה עשה הדבר רעש גדול, שכן הוא דבר נדיר בימים אלו. ולאחר כמה דקות שישב הגר"ח עם החתן, נעמד הגר"ח ולקח את החתן לריקוד, ורקדו שניהם כחמש עשרה דקות, השמחה של החתן וכל המזומנים היתה מיוחדת במינה. אחרי הריקוד בירך הגר"ח את החתן ויצא מהאולם בליווי כל בני החתונה כולל החתן והכלה, שליווהו עד שהגיע למכוניתו.

בשובם, שאל רבי אליהו את הגר"ח על פשר הדבר, בפסקו שעליהם לקיים החתונה בזמנו. וענה לו הגר"ח - הלא זה מדרש מפורש בפרשת נח [בראשית רבה לג, א] תהום רבה וכו', ורואים שם מהמדרש, שכאשר יש ויתור מאחד לשני, גילו לנו חז"ל ששניהם המוותרים צריכים להיות מנצחים, ולכן בנדון זה שנוכחתי כיצד שניהם וויתרו לטובת השני, וכל אחד חיפש רק טובת רעהו, הדבר פשוט שהדרך היחידה שיהיה שייך נצחון לשני ה"בעלי דינים" הוא, שיתחתנו ויהיה להם היכולת לבנות בית נאמן בישראל, ולכן ייעצתי להם לעשות כמו שאכן כתוב במדרש.

 

מעלת שתיקתה של רחל הביאה לויתור

ידועים הם דברי המדרש, שכשחרה אפו של הקב"ה, וחיפש זכות להצלתם ולהשיבם מן הגלות, ביקשו כל האבות והאמהות מאת הבורא שיחוס על עמו, ולא נענו - באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה - רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, עבד בשבילי לאבא ז' שנים, וכשהשלימו אותן ז' שנים והגיע זמן נישואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר מאוד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני, לאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי, וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנים שמסרתי לבעלי, כדי שיהיה סבור שהיא רחל, וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה וחרפה, ואתה מלך חי וקיים מפני מה קנאת לעבודת אלילים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם - מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר - בשבילך רחל אני מחזיר ישראל למקומן שכתוב 'כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם'.

הארה מפעימה האיר הגה"צ רבי הלל ויטקינד זצ"ל בספרו [מוסר התורה], שגדלותה של רחל היה בכך שתפסה פלך של שתיקה, ועבדה על עצמה ביגיעה רבה לכך, שכן אם נתבונן מה ניאותה לוותר במעשיה, על היותה אשת יעקב ואם לשנים עשר שבטים, ותחת זאת ליפול בחיקו של עשיו הרשע, נדרשת עבודה פנימית עמוקה בכדי לעמוד בכך, ובמיוחד שזו שויתרו לה אף לא ידעה מכך דבר, כפי המשתמע מהמשך המקראות בענין דודאי ראובן, שאמרה לה המעט קחתך את אישי וכו', ולא ידעה שהיא אשרויתרה לה על אישה, וזאת כיון שעשתה כן בטבעיות שמסרה לה הסימנים, כמבואר בדברי חז"ל בארוכה, ולכן זכתה רחל שמדה זו עליה עמלה בכל כוחה אף עברה בתורשה לילדיה.

בנימין - שהוא זרעה נודע בפלך השתיקה שלא גילה לאביו יעקב שיוסף לא מת, כי ידע שזהו רצונו של הבורא, וקרא לכל בניו בשמות על שם צערו על יוסף, למרות שידע האמת, ונרמז הדבר בשם האבן בחושן הנקראת על שמו - ישפה, שעל אף ש'יש פה' - ידע לשים מחסום לפיו במדה הנצרכת. וכן שאול לאחר שנמשך למלך נאמר עליו שאת דבר המלוכה שנמשח משמואל לא הגיד, ותפס בפלך השתיקה, למרות שיכל לשמח את אביו בכך. וכן אסתר שלא היתה מגדת עמה ומולדתה, ותפסה בפלך השתיקה במסורת אמה, למרות שההגיון הראה לה לומר זאת, כי היתה לה אמונה בכח דודה מרדכי שציוה עליה אשר לא תגיד.

 

איך יותרו על מתיקות הויתור

פעם אמר מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל לאחד ממקורביו בנוגע לאיזה מחלוקת בין שני אנשים חשובים - "עט איז א' שד אז זיי ביידע ווייסין נישט דער זיסקייט פון זיין א' מוותר", [חבל שאין שניהם יודעים את המתיקות של הוויתור]. ובהזדמנות אחרת אמר לאחד מתלמידיו בזה הלשון - בכל החיים שלי הייתי תמיד מוותר להזולת, ותדע לך "האב איך קיין מאל נישט פארלוירין" - [לא הפסדתי אף פעם מכך]. בכדי להמחיש הדבר סיפר מימי עלומיו, שפעם בהיותו בחור בישיבה עמד לפני נישואיו, והזמינו הסבא מסלבודקה זצ"ל לסעודת שבת, ונתנה לפניו הרבנית את ה'קומפוט' - מנה אחרונה של פירות ומרק, וכשטעם לאוכלו ראה שפשוט לא ניתן לאכלו, כי היה בו טעם מאד מר, ושאלו הסבא זצ"ל למה לא אכל את ה"קומפוט", והיסס מרן לענות, והבין האלטער ואמר לאורחו - הבחור אלעזר מנחם - אני אוכל את הקומפוט הזה שאי אפשר לאכלו כבר ארבעים שנה, ואם אתה לא תאכלנו אזי אני יאכל את הקומפוט שלי, ואחר כך אני יאכל גם את הקומפוט שלך, ודע לך שזה קרוי וויתור בחיי האישות...

הנהגה זו אכן ליותה את מרן כל ימיו, לימים, כשחלתה אשתו של מרן הגרא"מ שך, והיתה מאושפזת בבית חולים, אמרה לאחד שבה לבקרה - כשהיינו אני והרב חתן וכלה, עשינו בינינו הסכם, שפעם הוא יוותר לי, ובפעם השניה אני אוותר לו, וכן בפעם השלישית הוא יוותר לי, ובפעם הרביעית אני אוותר לו. אבל אגיד לך את האמת, שאף פעם לא בא התור שלי לוותר לו, תמיד הוא וויתר לי.

 

חסרון הנרגנות

והיפוך מדת ה"מוותר" היא מידת ה"נרגן", ובה הולך כל היום עם קפידות, ואם נבחין באנשים שאלו אורחותיהם נבחין במהרה, שאנשים אלו נלקח מהם כל "טעם החיים", כל החיים שלהם מלאות בקפידות, בכל צעד במשך היום הוא מתקוטט, ומי שלקוי במידה רעה זו, הרי שמאמלל את עצמו, מאמלל את המשפחה שסביבו, ומאמלל את הציבור כולו שסובב את ימי חייו.

ומה נעימים הם דבריו חוצבי הלהבות של רבינו יונה [משלי טו, ח] - נרגן הוא בעל התלונה שמתלונן תמיד על רעיו, ויתפשם בדבריהם ובמעשיהם, וידון בהם, כי נתכוונו לקלונו ולנזקו ומתרעם עליהם, והוא מלשון ותרגנו באהליכם, והנה מתראים כאלו הם נעלבים ונרדפים והלומים, והם ירדו חדרי בטן, דברי תלונת הנרגן נוגעים עד הנפש, כי כאשר יזהר חברו בכל לבו להשמר מנזקו וקלונו, יאשימהו חנם, ויחטאהו בדבר, ופעמים שנתכוון חבירו לטובתו ולכבודו, והוא ידון בהיפך במעשיו ובדבריו, והנה הוא כמשיב רעה תחת טובה.

 

המתנה הייחודית שבנתה את ביתם

ונסיים, במעשה רב שאירע עם הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, שנודע כאיש וותרן ורחום, שלב הכל קדם לליבו שלו, שעוד מימי עלומיו נודעה מדת וותרנותו הייחודית. באחד הימים התבטא על כך בהלצה, כי נמוך קומה הוא, ומגיע לכל אדם העומד מולו - לליבו, וכשרואה את דאגות הלב של העומדים מולו, הואמ יד נרתע לסייע להסיר הדאגה מליבם. ביום נישואיו, בהגיעו לחדר יחוד רצה לשמח את אשתו במתנה ייחודית, אבל כספו הדל לא היה סיפק בידו לרכוש לה דבר מה, וכך אמר לה בעידנא דחדוותא - שבהיות ואין בידו לתת לה מתנה ביום שמחתם, נותן הוא מתנה ייחודית שמבטיח הוא בלא נדר לוותר לה לכל ימי חייו בכל אשר תרצה. רעייתו שהתרגשה כה עמוקות מדבריו השיבה אף היא מיידית - כי היא מבטיחה לוותר לו בכל ימי חייהם - וכך הבית הוקם על אדני הויתור כל ימיהם.