עין טובה / קנאה - פרק ו'

עין טובה - אחת מאבני היסוד בעבודת המדות היא - לראות בעין טובה את התנהלות חברינו באשר הם, עיקרו הוא בהפנמת האמונה האמיתית כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא הנימה, ואין מלכות נוגעת בחברתה. ענין זה פשה בין רבים וטובים בכל שדרות הציבור התורתי, מגיל קט ועד שיבה, ולכן נדרשת עבודה מייגעת לרכוש מדה ייחודית זו, שתיטיב ותשלים כל עבודת המדות, כשהיא יסוד ושורש לכל המדות כולן.

רבים מהמדות הקלוקלות שנתקל בהן האדם בסדר יומו, מקורן בחוסר עין טובה או פירגון, ולכן כשביקש הלל לומר לשואלו את כל התורה על רגל אחת אמר - מאי דסני עלך לא תעביד לחברך [יומא], כי ממנה המסילה לתורה כולה.

לכן חשיבות רבה היא להשתלם ולהתחכם במידה זו, שהיא תכלית ההתחברות למדות הטובות כולנה. ובימינו אנו הורונו חכמינו ז"ל, שבדור תפנוקים אף במחוזות החינוך, בהם לשים את נשמות צאצאינו, קיימת חשיבות רבה לראות הדברים בעין טובה, ולא להגיע לידי קנאה המכלה את האדם מן העולם כדברי התנא באבות, ולנהוג במידה זו בזהירות יתירה.

 

לו חפצים אנו לצייר לעצמינו את מראה ההדר התורתי ביותר הקיים בעולמינו בזמן שבית המקדש קיים, ללא ספק הוא כפי שאמרו חז"ל 'אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול...', להביט בכהן הגדול לבוש בשמונת בגדיו היחודיים, כשעל לוח ליבו האורים ותומים שעל פיהם ישק כל דבר קטון כגדול.

ובשל מה זכה דוקא אהרן הכהן שיתנוסס האורים ותומים על לוח ליבו, בדור שבו אחיו משה רבינו משרת ה', היה בשמים, ודבר ה' לא פסק מפיו להורות לבני ישראל את הדרך בה ילכו.

את התשובה לכך פירטו חז"ל בדברי הגמרא בשבת [קלט, א] על המקרא 'הלא אהרן אחיך וגו' הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו' - 'בשכר וראך ושמח בלבו, זכה לחושן המשפט על לבו'. ובתנחומא כתב על כך, 'אמר רבי שמעון בן יוחאי הלב ששמח בגדלות אחיו ילבש אורים ותומים'.   

ולהבדיל, כח ההרס של מידת הקנאה עומדים אנו מתוך פרשת קורח לאור דברי המדרש תנחומא המובאים ברש"י בתחילת הפרשה 'ומה ראה קורח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור'...

 

מסירותה של רחל והתנהלות תלמידי אברהם

בעיון בדברי חז"ל מביטים אנו ברחל אמנו שבעטיה חמל הקב"ה על עמו, שהמשפט הייחודי שהביא לכך הוא - 'וגמלתי עמה חסד ולא קנאתי בה', זה שלא קנאה באחותה, מלבד מה שנהגה עמה חסד, זה מה שהביא את הצלת עמה.  אף המשנה מלמדת אותנו כי תלמידי אברהם אבינו ניחונו בעין טובה רוח נמוכה ונפש שפלה. בבית מדרשו של אברהם אבינו ע"ה למדו את ההיפך הגמור ממה שנלמד אצל בלעם - תחת קנאה דברו שם על חסד, ובמקום גאווה ורדיפת כבוד התחנכו שם לענווה, וכנגד התאווה הצטיינו תלמידי אברהם אבינו בכבישת המידות והיצר. על פי משנה זו נחלקים כל יושבי תבל לשתי קבוצות, תלמידי אברהם אבינו ותלמידי בלעם הרשע, כל אדם יכול לבחור לעצמו בית מדרש שאליו הוא חפץ להשתייך, וכאן כדאי לזכור את הסיפא של המשנה באבות 'תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא וכו', אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גהינום ויורדים לבאר שחת'.

 

גדולי הדורות ניחונו בשלימות עין טובה

בהבטה לשולי גלימתם של גאוני הדורות מכל התקופות, מצטיירת התמונה הבהירה, כי גדולי ישראל - לא רק שמעולם לא חשו רגשי קנאה בכאלו שחדרו לתחומי גדלותם, אלא להיפך ראו בעין טובה כל דבר שיש בו להרבות תורה ויראה. ואם נצטוינו 'והיו עיניך רואות פני מוריך' אין ספק כי זו מידה ייחודית שעלינו ליטול מרועינו, להביט כיצד כל דבר וענין מקבל את משמעותו הייחודית בהתאם לרצונו יתברך להרבות חיילים לתורה ויראה.

חסידיו של הרבי הקדוש מבעלזא זצ"ל, מתארים בערגה את אותם ימים בערש הולדתה של העיר תל אביב, שקול היהדות טרם בקע בין חולות בניניה, והרבי קבע את משכנו בה, לרומם קרנה של תורה ויראה בעיר זו. כשסיפרו לו שנפתחה ישיבה של חסידי ויז'ניץ בתל אביב, תמך ראשו בין שתי ידיו והאזין לדברי המספר בתשומת לב רבה, התעניין כמה בחורים לומדים בה, ואיפה הם סועדים, ומה הם תנאי מגוריהם, וכששמע שהפרטים ראויים הם, עיניו הפיקו אור וזוהר, כל אבר מגופו היה מתרונן משמחה וגיל, והתפעלותו גברה והלכה מרגע לרגע, כשלכל מי שנכנס אליו סיפר בשמחה - 'שמעת, יש כבר ישיבה בתל אביב...'. ואף כאשר הגיעו בני הישיבה בשבתות לשולחנו הטהור קירבם וקיבלם בסבר פנים יפות. לדידו, כל עוד מדובר בהרבות כבוד שמים בעיר, הרי שזו מטרה משותפת למטרתו, ועליו לשמוח בה מאד.

כך נודע המאורע עם אחד ממתנגדיו של מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שהתנגד לא אחת לפסקיו, וכנצרך היה להכשיר מקוה בעירו, ביקש רבי משה לקרא לאותו רב שיהיה עמו יחדיו בהחלטה, וכשהעירו לו על היותו מתנגד בעבר לפסקיו... השיב בפשיטות: כבודי אינו נמדד על פי דעת הקהל, אלא על פי ה'. ואם מעמד המקוה יתחזק בהשתתפותו של אותו רב מקמי, זה כבוד ה', וכולנו מצווים לכבודו יתברך.

 

שאלה ניצחת אודות ריבוי החסד למול נזקי השכנים

שאלה ניצחת שאל פעם בעידנא דחדוותא ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א, כיצד יתכן שעולמינו התורתי כה משופע בחסד, אנשים מוכנים בשעת ליל מאוחרת לכתת רגליהם בקושי לאתר משהו דחוף הנצרך לשכנם, אך בד בבד, אם אותו שכן ח"ו יעשה דבר שיפגע במשהו קטן ממש בעסקי שכנותם, המריבה תיהפך חיש מהרה לגלויה וחסרת מעצורים, היתכן?

בעלי המוסר המשילו את הקנאה התאוה והכבוד לשלושה קטרים המושכים בדהרה את האנושות אל עברי פי פחת, ובראש אותה רכבת עוועים - הקנאה, כך פירשו את דברי רבי אליעזר הקפר "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" [אבות ד, כא].

לא לחינם אמר הלל למי שרצה ללמוד כל התורה על רגל אחת - 'מה דסני עליך לא תעביד לחברך', וכבר דקדק המהרש"א שם, מדוע אמרלו הלל בלשון שלילה, ולא אמר לחיוב - ואהבת לרעך כמוך.

התשובה לכך נתבארה בדברי רבותינו בעלי המוסר, הרי רואים אנו שישנם בני אדם רבים העושים חסד מכל הלב, ואף על פי כן קשה להם לראות שתהיה לחברם עדיפות עליהם, הדבר בא לידי ביטוי בכבוד הניתן לזולתם יותר מאשר להם, או בשאר ענינים בגשמיות או ברוחניות, קשה לאדם לסבול מצב שבו הוא יהיה נחות יותר מחברו, לעתים מגיעים הדברים עד כדי כך שרבים נשברים ברוחם כאשר הם רואים את חבריהם עולים עליהם, המציאות היא שחלק גדול מבני האדם סובל מדבר זה - הן בחורים צעירים, והן מבוגרים, ואף זקנים - מצד אחד הם מוכנים להיטיב עם חבריהם ולעשות מעשי חסד, אך לראות את חברם עולה עליהם, הם אינם יכולים לשאת, משמע שזהו חלק העבודה הקשה ביותר בעבודת המדות המשלימה את האדם.

מעתה מובן מדוע נקט הלל דוקא את החלק הזה של "דעלך סני לחברך לא תעביד", כי הוא כולל את העבודה הקשה ביותר, ואילו היה אומר 'ואהבת לרעך כמוך' היה נכלל בכך רק הענין של מעשי חסד והטבה לזולת, שבזה רבים יכולים לעשותו מתוך שמחה, עתה שאמר "דעלך סני" וכו' הורה לו - שכשם שאדם אינו רוצה שההא עין בני אדם צרה בטובתו, כך יש לו לנהוג כלפיהם.

 

מעשה מופלא שהתרחש בישיבה נודעת

משגיח באחת הישיבות הנודעות סיפר, כי בצהרי יום לאחר תפילת מנחה ממתינים לי שניים מטובי הבחורים בישיבה, הבנתי שברצונם לשוחח עמי, קראתי לאחד מהם, וכשהתקרב אלי רמז לי שברצונו להתרחק מעט מחברו כדי שלא ישמע את דבריו. נעניתי לו, ואז החל לומר - חברי ואני לומדים בחברותא בשעות הערב ובין הסדרים, ועוסקים בנושאים שונים, אנו מרבים לעיין בספרי ראשונים ואחרונים, ובספרי שו"ת באוצר הספרים של הישיבה, למעשה - המשיך הבחור ואמר - שנינו מרוצים מאוד מהלימוד המשותף, אבל בעיה קשה מציקה לי באופן קבוע, על אף היותנו חברים קרובים בלב ונפש, הלימוד בחברותא גורם לי לקנאה עזה בחברי, הוא בקי עצום ומתמצא במקורות רבים בכל נושא שבו אנו עוסקים, וידענותו המופלגת אינה נותנת לי מנוחה...

ביקשתי ממנו להמתין עד הערב בנימוק שמדובר כאן בנושא לשיחה ארוכה. ואז רמזתי לבחור השני שעדיין המתין לי לגשת אלי, הלה פתח לפני את סגור לבו, וחזר כמעט במדויק על דברי הראשון, גם הוא נהנה מהלימוד בצוותא, וגם הוא מקנא, אלא שנושא קנאתו העזה היה כושר הניתוח וההבחנה העמוקה שיש לחבירו - אותו הראשון ששוחח עמי.

ביקשתי ממנו להמתין קמעא, שלחתי לקרוא לראשון אשר בינתיים הלך לדרכו, כאשר ניצבו השניים לפני, העמדתי אותם זה מול זה, פניתי בחיבה אל הראשון וביקשתיו לחזור לפניי בפני חבירו על הדברים שהשמיע קודם לכן באזני, תחילה הוא היה נבוך, אך משהתגבר על מבוכתו אמר את דבריו בבושה ובעינים מושפלות. לאחר מכן בקשתי גם מהשני שיחזור על מה שאמר לי קודם לכן, גם הוא גמגם והתבייש, ולבסוף הדברים נאמרו...

קשה לי לתאר את ההתרגשות שאחזה בכולנו נוכח הסייעתא דשמיא המופלאה המתגלית לנגד עינינו, כאשר סיימו השניים את דבריהם שאלתי אותם האם נותרה לכם בעיה כל שהיא בקנאת איש מרעהו, להיפך, כל אחד ינצל את מעלותיו של רעהו ללמוד ולהשתלם בהם יחדיו. שני החברים פרצו בחיוך שובה לב, שביטא שחרור והקלה, וראיתי כיצד גבהה קומתם כאיש אחד ובלב אחד, ומיני אז חבירותם ואף לימודם נסקו לגבהים רמים מאד.

 

ההגדרה לתקן מידה זו של עין טובה

הן, ידוע מה שאמרו, שכאשר יבוא קצב ללשכת הרב לשאול על בהמה אם היא טריפה, אין לו קושי לקבל את הפסק גם כאשר הרב יטריף את הבהמה, אולם כאשר שנים באים לדין תורה בסכסוך שיש ביניהם בענינים שבין אדם לחבירו, אותו שיצא חייב בדין הוא ממורמר ומלא טענות כרימון, והרי הפסקים שוים הם שיצאו מפי דעת תורה. אך פשר ההבדל הוא, שכאשר פסק הדין מורה שהצדק עם הזולת, אין האדם יכול לראות ולהסכים שחבירו טוב ממנו... וכפי שמצאנו כאשר התקבלה מנחתו של הבל, ושל קין לא נתקבלה, קם קין והרג את הבל, מדוע הרגו, אם משום שקרבנו לא התקבל אין זו סיבה להרוג את אחיו, אלא עיקר צערו היה על שמנחתו של הבל התקבלה, בעוד מנחתו שלו לא נתקבלה. ועל כך נדרשת עבודה מיוחדת שבבסיסה תיקון כל המדות.

הגראי"ל שליט"א הגדיר זאת במילותיו המדודות - אם אדם יתחנך מקטנותו להמנע מלמדוד את עצמו ואת הישגיו, על פי מצבם והישגיהם של אחרים, כשם שאין עולה על דעתו של אף אחד מאתנו להצטער מדוע הוא אינו גדול כמשה רבינו, או כהגאון מוילנא זצ"ל, כך עלינו לדעת שכל אחד צריך להיות מה שהוא!! צריך להיות, וכל אחד נברא לשמש את קונו לפי הכוחות שלו, ואם רק יצליח ואפילו במקצת, להחדיר ללבו מחשבה זו, שלא להביט על הצלחת חבירו - דבר זה יצילנו ואז יצליח!!

 

מקורה בידיעת האמונה והדבקות בדרכי הבורא

הדברים אכן מתקבלים על הלב, שכן הם יצוקים בדברי חז"ל בכל האפשרויות והמקומות. אך שאלת השאלות היא - כיצד אכן ניתן להשתלם בכך, איך אוכל להתגבר על הבעיה שהיא קשה מכל, ולראות מעלת חברינו ולא חסרונם, ולא לקנאת במעלות רמות אלו.

התשובה לכך טמונה בביאורו של רבינו הגר"א מוילנא זיע"א, שביאר, שהמידה של קנאה ושנאה מקורה מחוסר אמונה, כי תמיד חושב האדם, שהשני לוקח ממנו את מה שהגיע לו, אבל כשאדם חי מתוך אמונה שהכל מגיע מהבורא עולם כי "אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו כמלוא נימה" [יומא, לח], במקומך יושיבוך משלך יתנו לך. אם היה האדם מכיר כך, איזו אהבה ואיזו אחווה תהיה בין אדם לחבירו, כל אחד יכיר שאחד אינו לוקח מהשני, כל מה שמגיע לך יהיה לך, זוהי עין טובה של השמח בחלקו שהיא תכלית המדות כולנה.

וכששאלו פעם את רבי אליהו ברוך קמאי זצ"ל, שהיה אחד ממיוחדי תלמידיו של מרן הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זיע"א, והתאבל רבות על הסתלקותו של הרועה הגדול, כשהוא נוהג לספר אליו סיפורי גדולה רבים, ואחד המיוחד שבהם היה אודות תלמידו חביבו, יעקב, שנקרא להתגייס לצבא הרוסי, ועתידו הרוחני היה מוטל על כף המאזניים, והוא השתדל רבות לבטל גיוסו לצבא, והמאמצים נשאו פרי וגיוסו בוטל.

שישה תלמידים ומקורבים נכנסו קמי רבם לבשר את הבשורה המשמחת לרבם, ואמר רבי אליהו ברוך בהתרגשות - להביט בכל פעם מחדש כיצד רבי יצחק אלחנן מקבלם באהבה כאילו זה עתה שמע זאת לראשונה, בהודאה וברכה על שמע הבשורה הטובה שתזכהו לשנים ארוכות וטובות... זה היה מחזה מרהיב שאין בדומה לו...

וכשאלתיו פעם כיצד הצליח בכך, השיב בפשיטות, חשבתי לעצמי כל אימת שנכנס המבשר לבשר, הן כל תפקידנו בעולמינו להתדבק בקונינו, נדמיין לעצמי מה היה מתרחש בהורמנא דמלכא במתיבתא דרקיעא במקרה דומה, והשתדלתי להידמות בכל כוחי לדרכיו יתברך.

זו העצה הטובה ביותר לאדם השלם המבקש להשתלם במידה חיונית זו של 'עין טובה', לדעת באמונה צרופה ואמיתית - שהכל מאתו יתברך, ולידבק בהליכותיו, ובכך להיטיב דרכינו בעין טובה, שתיטיב עינינו וכל פעלינו, לתיקון עבודת המדות עדי שלימותם.