מעביר על מדותיו / כעס - פרק ה'

 

מעביר על מדותיו - אחת מאבני היסוד בעבודת המדות היא - להעביר על המדות, והיא יסוד ושורש לכל המדות כולן. רבים מהמדות הקלוקלות שנתקל בהן האדם בסדר יומו, מקורן בכך שאינו מעביר על מדותיו, לכך הוא בא לידי כעס, או שנאה, פעולת גמול, או אפילו מעשה נלוז של פגיעה בזולת וכדומה.

מאידך, האדם המעביר על מדותיו, ועובד על כך, זוכה לדבר שלא מצינו כמותו בכל המדות - מוחלין לו על כל פשעיו, שכן אף הקב"ה מתנהג עמו במדה כנגד מדה, ומעביר לו על מדותיו, ומוחל לו על פשעיו.

לכן חשיבות רבה היא להשתלם ולהתחכם במידה זו, שהיא תכלית ההתחברות למדות הטובות כולנה. ובימינו אנו הורונו חכמינו ז"ל, שבדור תפנוקים אף במחוזות החינוך, בהם לשים את נשמות צאצאינו, קיימת חשיבות רבה להעביר על מדותיו, ולנהוג במידה זו בזהירות יתירה.

 

קושיא קשה נתקשה המהר"ל במה ששנו חז"ל  שהמעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, מדוע דוקא מי שמעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, דבר שלא מצינו כמותו במידה או מצוה אחרת, תהא חשובה ככל שתהיה.

די אם נביא בחיי היום יום, בהתרחשויות הקורות עמנו תמידין כסדרם, נווכח בעליל כמה נתקלים אנו בדברים אלו, לדוגמא! א. אדם נפגע קשות מדברי עלבון שהוטחו בפניו והוא רוצה על פי טבעו להשיב לפוגע, ואף על פי כן הוא בולם עצמו וסוגר פיו ומעביר על מידת הכעס שלו ואינו משיב. ודאי שהמאמץ קשה אך גם השכר רב בהתאם. ב. אדם נדרש להיטיב עם אדם שהרע לו מאוד והוא אינו מזכיר לפניו את חטאיו אלא עושה עמו חסד. ג. אדם קמצן, החוסך פרוטה לפורטה, ונותן מעשר כראוי לצדקה למרות הקושי הרב עבורו.

כל התגברות של קושי מצד מדותיו וטבעו - הוא בגדר של מעביר על מדותיו. מעלת האדם שאינו כועס כשהיתה לו הזדמנות לכעוס או לדבר לשון הרע וכו', והוא מתגבר ומעביר על מדותיו היא זכותו ומעלתו העיקרית ובעבורה ימחלו לו על כל פשעיו.

והמהר"ל הוסיף לבאר בגודל מעלת הדבר, א. זו מדה כנגד מדה. שבמדה שאדם מודד מודדין לו - הוא מחל, מעביר, סולח, מוותר, גם כשקשה לו - גם הקב"ה יעביר וימחל ויסלח לו. הוא מוכן לדון חברו לכף זכות ואינו עומד על הדין, גם עמו ינהגו כן וישמעו את מלאכי הזכות שיסנגרו עליו בדין. ב. המעביר על מדותיו "אין דבקים בו העונות כמו שהם דבקים במי שאינו מעביר על מדותיו... מי שהוא עובר על מדותיו, כיון שאין מתחקה ואין דבק לגמרי מה שנעשה כן אין מתחקים ואין דבקין בו חטאיו", כלומר אדם שחטאו כנגדו והוא יכול להשיב ואף על פי כן מעביר על מדותיו וסובל עלבונו, אין העלבון שעלבו בו נדבק בו והוא מוכן למחוק ולמחול, לכן גם חטאיו אינם דבקים בו ואם אינם דבקים בו הרי שקל להסירם!

הנהגת הקב"ה עם עם ישראל היא של חסד ורחמים, כפי שביארו בי"ג מדות רחמים שכאשר הן נאמרות בצבור, ברית כרותה להן שאינן שבות ריקם.

ומבאר רבי משה קורדובירו בספרו תומר דבורה, שהאדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה, צלם ודמות, שהרי עיקר הצלם והדמות הן פעולותיו". וכך מסביר הרמ"ק את כל י"ג מדות הרחמים שבהם מתגלה הנהגת הבורא ואת ההנהגה שילמד מהם האדם המתדבק במדותיו יתברך.

בספר "מח ולב" על מסכת חייו של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מסופר, כי במלחמת ששת הימים הצטופפה הישיבה כולה ועמהם שכנים מהסביבה כולה במקלט הישיבה, הארטילריה הירדנית שטפה בברד של מתכת את ירושלים, ובבנין נבאו פרצות מפגיעות ישירות של פגזים... אמות הסיפים נעו, ובמקלט זעקו "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים", וכל אחד חשש לגורלו.

היושבים במקלט צעקו - "רבונו של עולם, אנחנו בידך. עשה משהו", ואמר על כך מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, וכי סבורים אתם שזה מה שהציל אותנו? - לא. אותנו הציל דבר אחר לגמרי - לא הרחק ממני ישבה אשה... היא גרה בשכנות לישיבה... האשה היתה עגונה ... מזה עשרים שנה זנחה בעלה יכולים אתם לתאר לעצמכם מה עלובים היו חייה. והיא הצילה אותנו... "מהמקום שישבתי", סיפר רבי חיים - "שמעתי אותה צועקת: רבונו של עולם אני מוחלת לכולם!!! ותאמינו לי - היה לה על מה למחול! כששמעתי את זה ידעתי שנצלנו - מה היא אמרה, חושבים אתם רבותי? היא אמרה: "רבונו של עולם ראה למה אני מסוגלת! עשה גם אתה משהו!"

ידע רבי חיים זצ"ל ולימד לתלמידיו עד כמה גדול שכר המעביר על מדותיו. רק בכח מחילתה של האשה על בדידותה ועלבונה במשך עשרים שנה ניצלו חייהם של יושבי המקלט.

את עיקר שכרו יקבל האדם על מדות "הקשות לו" והוא צריך להתגבר עליהן ולא על מעשים גדולים יותר, שבאו מצד טבעו בנקל.

 

מעשה מופלא ממרן החזו"א זצ"ל סיפר לימים הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א. פעם, ניגש פרופסור אל החזון איש ואמר לו שיש מקור בירושלמי שכהן מותר לשאת גרושה לאחר שעברו חמש שנים מאז שהאשה התגרשה... והגיב הגר"ח באומרו, כיצד היה מגיב כל אדם למשמע דבר כה אווילי, רבים מאתנו היו מבקשים מהשואל שיואיל בטובו לעזוב את הבית, וגם אם ברוב אדיבותנו לא היינו טורקים עליו את הדלת, אבל בודאי שהיחס אל יהודי כזה לא היה מן המשובח שבמשובחים.

והאמת - הוסיף הגר"ח, שבירושלמי מסכת יבמות יש קטע מסויים שבו אפשר היה לטעות ולהבין כך, אלא שהפרופסור הלז לא ידע כיצד קוראים ירושלמי, ואת ההוה אמינא פירש כמסקנא וכפסק הלכה, בעוד שגם הוה אמינא כזו אינה קיימת שם כלל.

אך החזון איש לא סילקו מהבית, אלא הקדיש מזמנו היקר לספר לו סיפור.

מעשה שהיה - סיפר החזו"א לפרופסור, כאשר מינו את הגאון רבי אלעזר משה הורביץ זצ"ל לרב ומורה הוראה, התקבצו כמה מטובי העיר למסיבה לכבודה של תורה. דעתו של רבי  אלעזר משה היתה טובה עליו, וכיון שראה שאין יין על השולחן, קם ואמר מי שיודע היכי תמצא איך יכול להיות שלכהן יהיה מותר לשאת גרושה, יקום ויאמר, ואם לא יניח בקבוק יין על השלחן. כמובן שעד מהרה התמלא כל השלחן בבקבוקי יין, כיון שאף אחד לא ידע פתרון. גם רבי אלעזר משה עצמו הניח יין על השלחן כיון שגם הוא לא ידע היכי תמצא לדין זה...

"נו, - סיים החזו"א - ואם אותו גאון עולם כמו רבי אלעזר משה אינו יודע היכי תמצא לדין ההוא, האם הינך חושב שיש אפשרות כזו"?

והמופלא מכל הוא, שצדיק יסוד עולם כמו מרן החזו"א, שהינו מתמיד שכל דקותיו היו מדודות, מצא זמן להשיב ליהודי כזה ולהקדיש לו תשומת לב. והעיקר בכדי שלא לפגוע בו.

 

דבר מאלף מצינו בדברי הגמרא [תענית כה, ב] "תנו רבנן, מעשה ולא ירדו גשמים וירד ר' אליעזר לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד ר' עקיבא אחריו ואמר "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו", וירדו גשמים, היו מלחשים התלמידים, כי הלא רבי עקיבא היה תלמידו של רבי אליעזר. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו".

והמשגיח הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל דקדק בדבר, שהרי כיצד יתכן שרבי אליעזר חס ושלום לא העביר על מדותיו. אלא פירושו, שתכלית האדם היא להגיע לתיקון המדות, שלא יהיה נטיה ורצון לרע. ובעבודה זו יש הבדל רב בין בני אדם, ישנם בני אדם הנולדים בטבע טוב, ועל פי הרוב בא זה בירושה מאבותיהם שהיו צדיקים וחסידים, ובניהם אלו קדושים הם מרחם! אבל יש אנשים שנולדים בטבע קשה ומדות מגונות, והם מוכרחים לעמול מתחילה הרבה לכבישת המדות, כלומר שאינם יכולים לבטל מיד את הנטיה שלהם לרע, אלא מתחילה הם מתגברים על יצרם - ושוברים תאוותם, הרבה פעמים בעמל רב ועבודה גדולה - עד שנעשים זכים וטהורים ומגיעים לתיקון המדות, וכל תאוותם ותשוקתם היא לטוב!

והנה רבי אליעזר היה קדוש מבטן ומלידה, נולד לאבותיו ואבות אבותיו קדושים וטהורים, לכן עלה לו בנקל להגיע לתיקון המדות, אבל רבי עקיבא שהיה בן גרים כידוע, והיה מתחילה עם הארץ, אם כן עד שהגיע לתיקון המדות היה צריך לעמול הרבה מעיקרא בכבישת המדות.

ובזה ביאר היטב דברי הגמרא, שהרי אם לא יורדים גשמים ודאי יש עוונות המעכבים זאת, ולא חשוד קוב"ה דעביד דינא בלא דיינא ח"ו, אבל כשירד ר' עקיבא והתפלל, והוא הרי עמל הרבה לכבוש מדותיו והתגבר על יצרו, שכן היה בן גרים עם הארץ עד גיל ארבעים, ואחר שנשא את רחל, בתו של כלבא שבוע לאשה, השפיל עצמו ולא חס על כבודו והלך ללמוד עם תשב"ר, עד שעלה ונתעלה לדרגת גדול הדור המעמיד עשרים וארבעה אלף תלמידים, לכן שילם לו הקב"ה מדה כנגד מדה, שכבש כעסו וריחם על עמו וירדו גשמים! וזה פירוש מה שיצאה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו.

 

רבי משה מקוברין היו לו מתנגדים הרבה כנגדו, והיו הללו דוחקים רגליו ומצערים אותו בכל מיני צער, ורבי משה נעלב ואינו עולב מעביר על מדותיו ומעביר על פשעיהם.

שאלוהו חסידיו - הרי אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. השיב להם רבי משה - אף אני אומר לכם, לכשאעמוד לדין לפני בית דין של מעלה וישאלו אותי מפני מה לא נהגת מדת תלמיד חכם בנקימה ונטירה, יהא לי פתחון פה להצטדק

לא ראיתי עצמי תלמיד חכם... אך אילו אם אהיה נוקם ונוטר כנחש ובית דין של מעלה יעמידוני לדין ויאמרו מפני מה היית נוקם ונוטר כנחש - כלום תלמיד חכם אתה - מה אומר ומה אצטדק.

 

רבים תמהו כיצד זכה רבי יעקב שהיה שמש בבית הכנסת ביאנובה הסמוכה לפינסק, לבן יניק וחכים שלימים נודע כרבי אהרן הגדול מקרלין. מעשה שהיה בליל כל נדרי כשעבר רבי יעקב לפני התיבה בבית הכנסת, והאריך מאד בתפילת שמונה עשרה שבלחש, ובשעה שכל הקהל כבר סיימו תפילתם עדיין הוסיף רבי יעקב לשפוך את צקון לחשו. חרה הדבר לראש הקהל העשיר ונשוא הפנים והוא ניגש לרבי יעקב וסטר לו על לחיו לעיני כל הקהל על "עזותו" להטריח את הציבור זמן רב.

רבי יעקב לא נע ולא זע רק סיים תפילתו בנחת, פסע לאחוריו במתינות, וחזר ופתח בקול ערב "יעלה תחנונינו מערב"... כאילו לא ארע דבר. כעבור יום הכפורים בא אחד מעשירי הקהילה והציע לרבי יעקב עסק, שמוכן הוא לשלם לו סכום הגון, ובלבד שימכור לו את חלקו לעולם הבא, השמור לו עקב הבלגתו בדומיה על הסטירה שספג והעלבון הפומבי.

ברם רבי יעקב החזירו ואמר לו לצערי אין לי מה למכור לך מאומה, שכן עוד בטרם חזרתי על עקבותי שלש פסיעות שפסעתי לאחורי בסיום תפילתי, כבר מחלתי לראש הקהל על עלבוני במחילה גמורה, אלמלא הייתי נוטר לו טינה בלב לא הייתי ממשיך כשליח ציבור בליל יוהכ"פ, ולא היה לי עליו צל של תרעומת, כי הרי הצדק עימו, כי אכן אין הגון הדבר שראש הקהל ימתין על השמש, אמרו תמימותו וצדקותו של רבי יעקב עוררה רעש גדול בשמים בפמליא של מעלה, ונמנו וגמרו לזכותו בבן שישים ליבם של ישראל לאביהם שבשמים – והוא רבי אהרון הגדול מקרלין מגדולי תלמידיו של המגיד הגדול ממזריטש זיע"א.

 

ראוי לסיים בדברי התנא באבות שאמר 'הם אמרו שלשה דברים, רבי אליעזר אומר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך, והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים', והרי למתבונן נאמרו כאן ארבעה דברים שונים, וכיצד הקדים התנא שהמדובר בשלשה דברים.

אלא שאל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך - לאחד נחשבים, כפי שביאר הגר"י סלנטר זצ"ל שבשעת הכעס הולכת הנשמה הקדושה מן האדם, וכעס היא כעין מיתה, לכן צריך האדם לשוב קודם שבא לכלל כעס כמו קודם יום המיתה. וזהו שאמר התנא ואל תהי נוח לכעוס, ואם תרצה לכעוס שוב בתשובה כאלו היה כעת יום אחד לפני מיתתך, ובצדק השתמש התנא במילה 'מיתתך' כלומר טרם שתמית את עצמך על ידי כעס שלך, כי יום המיתה לא נקרא מיתתך, כי למות אינו בידו, כך אשר ושוב יום אחד קודם מיתתך היא עצה להנצל מן הכעס, וזאת יעשה כאשר יעביר על מדותיו, ויידע שהכל נגזר משמיא.