תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
ענוה וכיבוד הזולת - פרק ב'
מאת הרב ה. וילנר
דרך ארץ קדמה לתורה
עבודת המדות – תורה היא וללומדה אני צריך
הענוה - תכלית כל המדות היא, שכן אם יידע האדם לרכוש בה קנין אמת, יעריך ויכבד כל אדם, וממילא התנהלותו תהיה במדות הראויות. ומה עוד שהדרך לרכישת הענוה היא ההתבטלות לפני מדת האמת, שרק אם ידע לפני מי הוא עומד, ומה הוא לפני הבורא יתברך, ממילא יתחזקו כל מעשיו עדי שלימותם... לפיכך רכישתה היא חובה לסלילת דרכו של הבן תורה...
מעשה ברבי אברהם אבן עזרא שבאו ואמרו לו: הבריות מספרים בשבחך. ענה להם רבי אברהם אבן עזרא ואמר - תמיהני מה שטות עשיתי שראו לכך...
בהבטה לשולי גלימת אורחותיהם של גדולי הדורות בכל העתות, עולה התמונה הבהירה - שכגודל גדלותן העצומה, כך ניכרה ענוותנותם יותר. וכפי שמצינו באבותינו מנחילי האומה כולה, שאברהם אבינו מדתו מדת ענוה היתה שכן אמר ואנכי עפר ואפר, משה ואהרן גדולי ענוה היו שכן אמרו ונחנו מה, והאיש משה עניו מכל האדם, דוד המלך מופלג בענוה היה שכן אמר ואנכי תולעת ולא איש. וביאר הרמב"ם בפירוש המשנה, שאף שבכל המידות הדרך הישרה היא האופן הממוצע - לא כן היא מידת הגאוה, שיש להתרחק ממנה אל הקצה השני, וזהו שאמר התנא באבות - מאוד מאוד הוי שפל רוח.
וכבר נודעת אימרתו המחוכמת של רבי ישראל מסלנט שאמר - חביב עלי מי שמפקיר הכל ואינו אוחז לעצמו דבר, אך במה דברים אמורים במפקיר את עצמו, ולא במפקיר את חבירו. שכן ככל שמרבה האדם ברכישת מדת הענוה, יודע הוא להעריך ולכבד את רעהו, למרות טבען השונה או אפילו רמתם האחרת, כי יודע שהוא פחות בהרבה, וממילא עליו לכבד כל אדם כיאות.
ובהיות שמדה זו מפתח נרחב הוא לכבוד הזולת כולו, ולתיקון המדות הפגומות, נדרשת בה יגיעה רבה כיצד לרכוש מעלתה האמיתית, שכן בדורינו דור יתום, כל אדם ולו הקטן ביותר חושב עצמו לגדול, לכל הפחות בעיני סובביו, ומי יכול להעיד את שהעיד רבי לוי יצחק מברדיטשוב באומרו - אלמלא נכתבה 'גאוה' בתורה, לא הייתי מאמין בשום פנים שמדה זו היא במציאות, שכן אדם שהוא עפר ואפר וכחרס הנשבר כיצד יתגאה.
התארים לימדו וחיזקו עלייתי
מעשה נודע אירע עם הגאון רבי עקיבא איגר, שקיבל מכתב מרב אחד מן המבקשים תורה והוראה מפיו, ובפתיחתו של המכתב קשירת כתרים ותארים כגון הגאון האמתי, צדיק יסוד עולם, רבן של כל בני הגולה וכיוצא בהם, כנוהג שבדורות הראשונים.
קרא רבי עקיבא את הפתיחה, וחזר וקרא ולא הניח המכתב מידו.
אחד מתלמידיו שנכח באותו מעמד תהה ותמה כתלמיד הדן לפני רבו, ילמדנו רבינו, מה טעם הוא קורא וחוזר וקורא פתיחתו של המכתב.
'אף אני אומר לכם', השיב רבי עקיבא איגר - 'פלוני כתב עלי מה שיכול הייתי להיעשות, והרי אני קורא את הדברים ומחשב חשבון נפשי כמה רחוק אני מכך, וכמה נצרך אני להתעלות להגיע לידי מה שחושבים עלי בעולם הזה...
הדרך לרכישת מדת הענוה
רבינו הרמב"ן באיגרתו הנפלאה המדריכה בעניני המדות, מעמיד את מדת הענוה במקום מרכזי באיגרת, כיון שענוה היא המפתח לכל שאר המדות הטובות.
ופותח את האיגרת ביסוד שהביא המסילת ישרים אודות שקניית הענוה היא על ידי תרגילים ומעשים חיצוניים של ענוה, ותתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם בכל עת, לא רק בזמנים של מנוחת הנפש אלא 'בכל עת', גם בזמנים של לחץ כערבי שבת וערבי פסח, גם אז יהיו כל דבריך בנחת, ובזה על ידי ההתרגלות לדבר בנחת, תנצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא את האדם. והיינו, גם אם יש להעיר ולהעביר בקורת מוצדקת, אל תאמר זאת בכעס וברוגזה, שכן הכעס בא מהבלטת ה"אני" היפך הענוה, אמנם היפך הענוה היא הגאוה, אבל הכעס הוא הביטוי החריף לגאוה, כי הכעס נובע מכך שמרגיש בנפשו שפגעו בו, או משום שלא שמעו בקולו, נמצא שהכעס נובע מהפגיעה באישיותו, והרי זו סתירה לענוה.
ומי לנו גדול ממשה רבינו, שכשהיה צריך להעביר בקורת על עם ישראל אמר "ונחנו מה כי תלינו עלינו", כעסו לא היה על הפגיעה ב"אני" שלו, שכן ביחס לאישיותו זו היתה בחינה של "ונחנו מה", התבטלות גמורה, אלא כאב לו ענין הפגיעה בכבוד השי"ת, אמנם משה רבינו כפי גודל מדרגתו היה יכול להעיד על עצמו 'ונחנו מה' שהכעס אינו על הפגיעה ב"אני" שלו, אבל מלבד משה רבינו קשה לאדם לומר על עצמו שהכעס שכועס אינו על הפגיעה באישיותו, כיון שהאבחנה בזה היא דקה מן הדקה, אם באמת דורש את כבוד השי"ת או את כבוד עצמו...
והמשגיח רבי חיים פרידלנדר זצ"ל מבאר, מדוע על ידי שינצל מהכעס יקנה את מידת הענוה, בשני אופנים, א. אחרי הסור מרע שלא יכעס שאף זה חלק מעקירת הגאוה, שהרי הכעס נובע מגאוה, אז אפשר להתקדם לעשה טוב, להתבונן במידת הענוה. ב. אין זה רק ענין של סדר שקודם צריך להיות הסור מרע ואחר כך העשה טוב, אלא זה מביא לזה, כלומר כשאדם מדבר בנחת ובשפלות גם במקום שיש לכאורה סיבה מוצדקת להרים את קולו ולכעוס, זה עצמו מביא אותו לקנות את מידת הענוה, אמנם מבחינה מעשית הוא רק עושה פעולה גם אם היא חיצונית גרידא, אבל זוהי פעולה גדולה מאוד שתביא אותו למידת הענוה, שעל ידי התרגילים המעשיים של תנועת האיברים החיצונים יקנה את פנימיות הענוה...
אך מלבד העצה המעשית לדבר בנחת ולהתרחק מן הכעס, נדרשת התבוננות באמת הצרופה בתהליך ימי חייו של האדם, בכדי לרכוש קנין אמת במידת הענוה. וכפי שכתב הרמח"ל 'הרי ודאי שלוּ רגע אחד יצייר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמיתי וחזק, פרוח תפרח ממנו כל הגאוה ולא תשוב אליו עוד', והיינו, שאת המעמד הגדול והנורא עת יעמוד לפני הקב"ה ומשרתיו, לא די בידיעתו בלבד, אלא צריך לצייר זאת בשכלו 'ציור אמיתי וחזק' בהתבוננות כפי שהורה לנו התנא באבות באומרו - 'הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה, מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', ודייק התנא באומרו 'הסתכל' שאין די בידיעה או הכרה, אלא בהסתכלות חושית, שכן לוּ יידע האדם להתבונן, ולהכיר בעומק הדבר, מהיכן בא, ולאן הוא הולך, ומי המשגיח מלמעלה על כל מעשיו, בעומק הדבר ממבט יותר פרטי, ולא בראיה שטחית מעיד עליו התנא נאמנה 'שאין עתה בא לידי עבירה' שמקורה בחוסר הענוה.
העשיר ששב בתשובה על חטאיו מחמת הענוה
מסעותיהם של האחים הצדיקים רבי אלימלך ורבי זושא מאניפולי להשיב ליבות אחיהם התועים לכור מחצבתם ידועים הם לרבים, מאורע ייחודי אירע באחד ממסעותיהם, השנים התארחו אצל אחד מעשירי קהילת אושפצין, והלה שהיה עשיר גדול וירא שמים קטן, התרברב באוזני אורחיו, בתארו את מעשי החסד הרבים שהוא עושה בנתינה הגונה לכל אלו שמזלם לא שפר עליהם והם נאלצים לכתת רגלם למצא מעט מחיה לביתם.
בתוך כדי הדברים אמר אותו עשיר, כי לו היה נוהג בזמנינו שמיטת כספים לבטח הוא היה יורד מנכסיו, כי ההלואות המרובות שנותן הוא לכל סובביו המסכנים הם לזמן רב הרבה יותר משבע שנים, ולבטח שנת השביעית שעוברת באמצען היתה משמטת את החובות וכך נמצא שהיה נאלץ ליפרד מתוארי כעשיר העיירה.
מנהג היה לו לאותו עשיר, שכל אחד ואחד מהאורחים שהסבו עמו לשולחן שבת - ולעיתים הגיע מספרם לעשרות, היה אומר דבר תורה הקשור בפרשת השבוע או בענייני דיומא. נוהג זה היה מפורסם בין האורחים, וכל אחד ואחד מהם, אפילו הפשוטים ועמי הארצות, השתדל להכין לקראת כל סעודה דבר תורה, כדי להשביע את רצון המארח ולשמח את ליבו.
ליל שבת הגיע. התפילה בבית-הכנסת הסתיימה והעשיר פסע לביתו ושובל ארוך של אורחים צועד בעקבותיו. לאחר שקידש המארח על היין והאורחים נטלו את ידיהם לסעודה, החל העשיר לכבדם, זה אחר זה, לומר דבר תורה.
ואמנם כל אורח בתורו שאל, הסביר, פירש או ציטט, איש איש לפי רמתו ומידת למדנותו. העשיר היטה אוזניו כאפרכסת וניכר היה בעליל כי הוא רווה רוב נחת מדברי התורה עצמם וגם מהמנהג שהנהיג בביתו. ובכל פעם כשסיים אחד הנואמים דבריו, היה נוהג העשיר לומר, שווארט זה הוא עצמו אמר לפני כך וכך שנים וכו'.
הגיע תורו של רבי זושא, אולם הוא ישב דומם ולא פצה את פיו. דחק בו המארח, אך רבי זושא הוסיף לשתוק. "וכי לא ביקשתיך להכין דבר תורה לסעודה?!", השתומם העשיר, "אינך יודע את מנהג הבית?!", הוסיף בנימת גערה. ורבי זושא עדיין מחריש.
כעבור רגע התעשת העשיר וחייך אל רבי זושא חיוך סלחני. "אם כן, הכן נא דבר תורה למחר, לסעודת יום השבת", הפטיר ועבר אל האורח הבא.
למחרת שב ר' יעקב והזמין את האורחים הרבים לשאת דברי-תורה. כשהגיע תורו של רבי זושא פנה אליו המארח בשמץ של עוקצנות: "נו, ודאי היה לך די והותר זמן להכין דבר-תורה כלשהו; פתח פיך ויאירו דבריך!". הכול ציפו בסקרנות למוצא פיו של האורח השתקן.
"אינני למדן גדול", פתח רבי זושא ואמר, "אך בבוקר, לאחר התפילה, אמרתי כמה מזמורי תהילים, ובהגיעי לפסוק (י,ג) 'כי הילל רשע על תאוות נפשו', הייתי כמשתומם - הרי הילל הזקן צדיק גדול ועניו היה, ומדוע אפוא הוא נקרא 'רשע'?".
חלל החדר התמלא צחוק למשמע הקושיה ה'גאונית' של האורח האלמוני. גם העשיר נשך את שפתיו בחמלה בהתאמצו לכלוא את צחוקו. "זאת הקושיה", אמר, "ומהו התירוץ?".
"חשבתי להסביר זאת כך", אמר רבי זושא והישיר מבט אל העשיר: "אם יצר הרע ינסה להסית יהודי לעבור עבירה מגונה ומכוערת, סתם כך, ודאי לא ישמע לו ואף יטען כנגדו, 'מה לי תלמיד חכם, ירא שמים ועשיר גדול - ולשטות זו'. מה יעשה אפוא יצר הרע ויצליח? יכניס בליבו של היהודי מחשבה של ענווה ושל שפלות עצמית. כך יצליח לפתותו לדבר עברה, שהרי על אדם שפל ופחות ערך אין להתפלא כל כך שהוא עובר עבירה, והוא ידאג למצא לו את האמתלה הנוחה למעידתו, כך מעשי חסד יכולים לחפות על מצוה חשובה כשמיטת כספים...
זהו שאמר דוד המלך 'כי הלל רשע על תאוות נפשו' - כלומר, לפעמים הרשע עוטה עליו את גלימת הענווה של הלל הזקן כדי למלא את זממו ולממש את תאוות ליבו".
עם צאת השבת הסתגר העשיר עם רבי זושא בחדר וביקש ממנו דרך לתיקון ולתשובה על כמה וכמה חטאים שב'ענווה' יסודם.
חטא האדם הקדמון - הגאוה
רבי אייזיק שר היה אומר במסעות חיזוק המדות, שחטאו הקדמון של אדם הראשון היה חוסר הענוה, שכן אם היה מתבטל לפני קונו לא היה בא לידי עבירה כלל, ובהתבוננות בעומק הדבר ניכר בעליל, כי מקור ושרש הרע כולו, הוא חוסר הנכונות לוותר במאומה על כבודו של האדם, ובמיוחד אם הוא עומד בכף המאזנים למול כבודו של חבירו...
אך כאמור, גדולי התורה מכל הדורות ניחנו באורחות משכיל הפוכות לחלוטין, וודאי שזו היתה הקרקע הפוריה ביותר לצמיחתם הרוחנית לפסגות גדלותן בתורה ויראה.
כך למשל אירע מעשה ברבי יעקב מליסא - הנתיבות המשפט, שנזדמן לניקלשבורג, הוא נכנס אצל רבי מרדכי בנט שכיהן כמרא דאתרא להקביל את פניו ולהשתעשע עמו בדברי תורה. חלק לו רבי מרדכי כבוד גדול, ואף כבדו לדרוש בבית המדרש, והוא ותלמידיו באו לשמוע הדרשה של הנתיבות המשפט.
פתח רבי יעקב ודרש והראה כוחו בבקיאות ובחריפות עצומה, לפתע תוך כדי הדרשא של בעל "חוות דעת", הפסיקו רבי מרדכי והתקיפו בקושיה. נשתתק רבי יעקב וירד מעל הבימה.
לאחר שחזר רבי מרדכי לביתו, עיין בדבר ומצא שהדין עם רבי יעקב, והצדק התורתי עמו, והביע פליאה כיצד שגה בכך, מיד רץ ובא אצלו לפונדקו של הנתיבות המשפט ואמר לו: 'הרי הדין עם הרב, ומה ראה לירד מעל הבימה ולא השיב אותי בפני?'
'ידעתי' - השיב רבי יעקב - 'שהדין עמי, אלא שאמרתי לעצמי, מוטב שאתבייש אני שאיני אלא אורח בעיירה, מאשר שיתבייש חלילה מר שהוא מרא דאתרא בעיירה זו'.
הדרך האמיתית לרכישת הענוה - ההכרה בגדלות הבורא
ואכן, מדת הענוה תלויה היא הרבה בהכרת כוחו הדל למול כל סובביו באשר הם, וכפי שביאר הברוך טעם אמרתו של הלל הזקן באבות 'אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי', שזאת לימדנו הלל הזקן שנודעה הפלגתו במידת הענוה, שהרי אפשר לאדם אשר מתוך ענותנותו הגדולה יבא להקל בכבודם של אחרים, אף שהם גדולים וטובים, הא כיצד הרי שהיה הוא היותר גדול בתורה מכל התלמידי חכמים הידועים לו אשר בסביבותיו, והנה הוא ענו ושפל בעיניו, ואומר בלבבו שאין ידיעתו חשובה לכלום, וכיון שהוא מרובה בידיעתו על כל סביביו, בהכרח שהם עוד יותר פחותים ממנו, ונמצא שענוה זו שיש בו, היא גורמת למעֵט בכבוד האחרים לומר שהם פחותים ושפלים, ואין מדת ענוה כזו ראויה שישתבח בה העניו, שהרי זו באה על חשבון זולתו יותר מאשר על חשבון עצמו, אבל מדת הענוה הראויה היא רק זו שהיא באה על חשבון עצמו לבדו.
ואנו צריכים לומר שדוקא במקום גדולתו שם ענותנותו, כלומר שכרוב לגדולתו כך היתה אפשרות לענותנותו הגדולה, והמשיל משל לשתי טפות של מים אחת גדולה מחברתה, שאף שיש הבדל בגדלותם ביחס שיש ביניהם כשהן לעצמן, אבל אם נעריך את מדת גדולתן לגבי נהר גדול ורחב ידים, בודאי שאין שום ערך לענין הגדולה במדה של טפה אחת על של חברתה, ועוד פחות מזה אם נעריכן לגבי הים הגדול ששתיהן כלא חשיבי כלל, וכך היא מדת הענוה באדם גדול, שאף בהיותו יותר גדול מחברו, אך בהיותו יודע בגדולתו של הקב"ה שהוא עוד יותר הרבה מכל הערכים של יחס הים הגדול לגבי אותן טפות המים, כך תחדור בו מדת הענוה להכיר שאין שום ערך משהו להתחשב בשעור גדולה על בני אדם זולתו, כיון שגם הוא והם כלא חשובין הם לגבי גדולת הבורא יתברך.
וזהו שאמר הלל ללמד לנו איכות הענוה מה היא - אם אין אני לי מי לי, הנה הלל שהיה רבם של ישראל אם היה בא לומר אין אני כלום איז זו ענוה אלא על חשבון זולתו, שהרי אם אין אני לי, שאם אין אני כלום בעיני עצמי, מי לי מי הוא זה שיהיה חשוב בעיני עוד, אלא כך ראוי לומר במדת הענוה - 'כשאני לעצמי מה אני', כשאני מתבונן על עצמי ביחס אל עצמי הריני מכיר כי 'מה אני', כי לגבי גדולתו של הקב"ה מה אני חשוב לכלום, ומתוך כך הרי אין מקום שיעריך האדם את עצמו בערך הגדולה לזולתו, ויכבד כל אדם כיציר כפיו של הבורא.
ולא לחינם סיים הלל הזקן את דבריו אלו אודות מדת הענוה - 'ואם לא עכשיו אימתי', שאם לא ירכוש האדם מדה זו, אימתי יוכל להתעלות במסילה חתורה בדרך האמת לקנין נצח בדרך המסורה לנו מדור דור.
הגאוה החמורה מכל - סותמת טענות היא
רבי נחמוקה מהורדנא אמר פעם באחד מדרשותיו בערוב ימיו - יכול אני לפטור עצמי מן הדין לעלמא דקשוט חוץ מדינה של גאוה... שכן כשאעמוד לפני בית דין של מעלה ויפתחו בתחילת דינו של אדם וישאלוני - עסקת התורה? תשובתי בידי - עם הארץ הייתי ולא הבנתי אמרותיה. כשישאלוני - הרבית תפילה וטבילת צומות וסיגופים? אענה ואומר - תשוש הייתי ולא היה כוחי בידי לעשות כן, וכשישאלוני - עסקת בגמילות חסדים, וכי נתת צדקה לעניים? אחזיר להם תשובה - עני הייתי ולא היה בידי לסייע אף לבני ביתי.
אם כן יאמרו לי - עם הארץ היית, תשוש היית ואף עני היית, גאוה זו שהתגאית מנין לך... במה היה לך להתגאות...
וכאן מסתתמות כל טענותי...
במדת הענוה ניתן לרכוש הכל
רבי ישראל המגיד מקוזניץ היה אומר - אילו היו כל ישראל עושים שלום ביניהם ונותנים יד זה לזה, היו כל הידים מצטרפות ליד אחת גדולה, וזו עולה ומגעת עד כסא הכבוד... החסרון הוא שכל אחד חושב בליבו אם יצרף את ידו לשל חבירו הפחות ממנו או הזר לו...
ומה ראוי לסיים בצוואתו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל, שגדלותו העצומה בכל תחומי חיי האדם בחיי חיותו, אינה צריכה לראיה, וכך הוא כותב בצוואתו: '...ואוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, ומי יצדק לפניך בדין, עכ"פ להאיש הקטן והעני בדעת, שהחשבון שלי מראה שאורחא רחיקתא וזוודאי קלילא, העצה היחידית היא לקיים מה שנאמר במשנה שוב יום אחד לפני מיתתך פן ואולי ירחם ה' ולב יודע מרת נפשו כמה המרה את ה' במזיד ובשוגג, והלא שתי דרכים לפני כ"א חרדת ריו"ח בן זכאי וכל שכן וכל שכן לאיש פשוט כמוני...
