אנוכיות - פרק א'

ראיית מעלותיו של הזולת הביא למהפכה מצמררת

מסכת חייו הקצרים של הבה"ח א.ש. מטובי הלומדים באחת הישיבות הנודעות, יכולה ללמד אותנו לקח רב, אף שסופו היה מר כשנקטף הוא בעיבו לגינתו של היושב ממעל, בהותירו אחריו משפחה אבלה ודוויה, נדמה הוא, כי ממנו ניתן ואף ראוי ללמוד לקח, מהי מעלת הראיה וההתבוננות במעלותיו של רעינו.

היה זה לפני זמן לא רב, אחר שא. חש בכאבים עזים בצוארו, הבדיקות השונות לא העלו דבר, ולבסוף נתבקש לערוך סדרת בדיקות מקיפות יותר.

מידת ה"אנוכיות", היא דוגמא לתכונה יסודית ושורשית, המנתבת מרבית מהמדות הקיימות באדם היא המחשבה רק על עצמו, ומכך נובע הרצון והמעשים למילוי תשוקותיו. כמו כל מידה גם לאנוכיות יש צד חיובי שלמענה ברא השי"ת את התכונה הזו, והוא מה שאמרו חז"ל [סנהדרין, לז] "לפיכך נברא אדם יחידי לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", ופירש רש"י "כלומר חשוב אני כעולם מלא לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשוך ממנה". האנוכיות הטובה נותנת לאדם הרגשת חשיבות עצמית, המטילה עליו אחריות שלא לחטוא ולאבד את עצמו מן העולם.

אך היצר הרע מפנה את הרגשת ה"אנוכי" לאפיק שלילי, שממנו נובעות מידות רעות רבות, כמו ה"גאוה" שהיא כהגדרת המסילת ישרים [פי"א] "הנה כל ענין הגאוה הוא זה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהילה", כלומר "אני" הוא החשוב, ולי מגיע הכבוד. כך גם מידת ה"קנאה" נובעת מכך שאדם רוצה הכל לעצמו ועינו צרה בכך שיש לזולת, וחפץ שיהיה רק לו ולא לחבירו. גם ה"שנאה" הפסולה היא בגלל שנדמה לשונא שהשנוא מפריע לו ומגביל אותו, ובכך הוא מצמצם ומקטין את האנוכי שלו. ויתרה מכך הרגשת האנוכיות שאדם רוצה הכל לעצמו, מונעת אותו מלעשות חסד, לתת לזולת מעצמו ומכל אשר לו, ומביאה אותו להתעלם ולא לחוש בצרת האחר ולהתאכזר אליו, וכל המידות הרעות הללו ועוד רבים, נובעות משורש אחד - האנוכיות.

 

משהגיעו תוצאות הבדיקות, הם הוכיחו את הנורא מכל, ובגופו של א. נתגלתה המחלה הקשה והאיומה, וחיש מהר הוא החל להתאשפז ולקבל טיפול כימותרפי בנסיון למגר את המחלה. הוריו שאך לפני שנים מועטות ליווהו בהתרגשות על מזודותיו לעבר הישיבה הגדולה המעולה, כשדמעת גיל בצבצה בזוית עיניהם, קבלו עתה בחטף את הבשורה הקשה, והתפללו וקיוו כי בנם ייצא מכך בעזהי"ת. וכך החלו לתמוך בבנם ולסייע בעדו בטיפוליו שחיבלו בכל גופו.

כעבור זמן לא רב, הודיעו הרופאים בצער להורי הנער כי גופו החלוש לא יוכל לשרוד עוד זמן רב את אותם טיפולים קשים ומרים, ואפסו סיכוייו למול אימת המחלה, וכי ימיו ספורים הם.

הנער, הבין אף הוא את רוע מצבו, בגדלות הנפש החל לשוחח עם סובביו על היום שאחרי... האיך מתכוננים אליו בבא היום... באחד מאותם רגעים פנה הנער לאביו שהיה עמו לבדו בחדר, וביקשו לשוחח עמו ולבקש ממנו דבר מה...

האב, נבוך מעט, התקרב לבנו, חיבקו בחום, ושאל לבקשתו...

א. החל לשוחח עם אביו על היום שאחרי... "נדמה לי" החל לומר, "כי קרב אני ליום המות... לבטח תערך לי הלויה גדולה, אך לזאת בקשתי שטוחה לפניך, כי בהלוייתי לא יספידיני איש מלבד המגיד שיעור בישיבה הקטנה בה למדתי בשיעור ב', לו חייב אני את מרבית ההתפתחות הרוחנית שלי...".

האב ששמע את הדברים, חש כי חבטה עזה הולמת בראשו, הוא החל להסות את דברי בנו, באומרו כי כולנו מתפללים כל העת שתצא מכך בריא ושלם, ובעזה"י כך יהיה...

הנער לא ניסה להתווכח, די היה להוריו בסבל שעברו עד היום, ומדוע יכביד על ליבם יתרה על העובר עליהם בעטיו, אך הוא חזר שוב על בקשתו, כי לוּ תערך לו לויה, בקשתו היחידה היא שרק אותו מגיד שיעור שהביא לצמיחתו הרוחנית, הוא אשר ישא עליו דברי הספד...

האב נפנה לאחוריו, את דמעותיו שניגרו מבלי עצר, ניגב מבלי שבנו יבחין בהם, בסתר ליבו לא הבין לְמה מתכוון בנו, והאיך אותו מגיד שיעור שלא היה זכור לו במיוחד - הביא לצמיחתו... אבל הוא הפנים את בקשתו היחידה של בנו.

כעבור ימים מספר כוחותיו של הנער לא עמדו לו, ובקושי יכול היה א. להוציא מילה מפיו. משראה את עיני הסובבים מלאי העצב, פנה עליהם ואמר בשארית כוחותיו: 'אל לכם לדאוג, עובר אני בשמחה לעולם שכולו טוב, וה' הגדול ירפא שברונכם, רק אל תשכחו לקיים משאלתי היחידה שרק אחד יספידיני בהלויה...'. יותר לא יכל להוסיף, וכעבור זמן קצר עצם את עיניו - לנצח, וא. נלקח לבית עולמו, כשסביבו קוראים בני משפחתו בלהט קריאת שמע ווידוי...

כעבור זמן מה, כשעלו בביתו פרטי ההלויה שתערך, הודיע האב כי עליו לקיים את בקשת בנו, ומצוה לקיים דברי המת, וכי בנו ביקש שרק אחד יהיה זה שיספיד אותו...

אחד הרבנים נתבקש להתקשר לאותו מגיד שיעור ולבקשו לקיים את בקשתו של א. ולהספידו. בתחילה חש אותו מגיד שיעור בסחרחורת שאיימה להפילו, הוא זכר היטב את תלמידו אהובו, את קשייו, נסיונותיו, ולבסוף את הצלחתו הגדולה, ולא ידע ולוּ לרגע על דבר מחלתו הקשה, ובודאי לא על סילוקו לשמי רום בעודו באיבו...

רק לאחר כמה דקות כשעיכל את הבקשה, הודיע נחרצות כי איננו יכול להספידו, ובודאי שלא בדד, לדבריו - וכי אעמוד במקום גדולים?? תחילה ניסה אותו מגי"ש לברר שמא התרחשה כאן טעות, שהרי לא זכר דבר מיוחד שאירע עמו ועם א. ולא הבין כיצד נקלע דוקא הוא למערבולת זו.

התשובה לשאלתו זו לא איחרה לבא, עוד בטרם צאת מסע הלויה משהגיע אותו מגי"ש לבית תלמידו לשעבר, ניגש אליו אבי הנער ובידו פתק מקופל ומקומט, הוא תחב זאת בידי המגי"ש, ובקול חנוק מדמעות הוסיף ואמר: כשביקשני בני שאתם לבדכם תספידו אותו בהלוויתו, הוא אף ביקש שאקח מארנקו בכיס הפנימי פתק מקומט זה, ולא אפתחו, אלא אביא אותו אליכם, כשהוא אומר - כי את כל חייו הרוחניים חייב הוא לכם ולפתק המקומט החבוי בארנקו...  הנה לכם הפתק, ועשו בו כטוב בעיניכם.

בתחילה לא הבין המגי"ש במה המדובר, אך משפתח את הפתק והבחין בו, עלה חיוך בקצה פיו, ונזכר בערגה באותו מעשה שאירע שנים מספר קודם לכן.

היה זה באחד השנים, כשבשיעורו היתה בעיה חברתית קשה, בני השיעור לא הסתדרו ביניהם, ואוירת מתח שררה בין כולם, עובדה זו אף השפיעה על רמתם הלימודית, והשקידה שאופפת בדרך כלל בחורי חמד בני גילם, נעדרה מהם.

לאחר לבטים רבים, החליט המגי"ש לקום ולעשות מעשה, הוא הכין בביתו פתקים רבים כשבכל פתק רשומים שמותיהם של כל בני השיעור ולצידו שורה ריקה. הוא פנה לבני השיעור ודיבר עמם בארוכה אודות הענין שלכל בחור ובחור ישנם מעלות רבות, חלקם חבויות, חלקם לא מגיעות לידי מיצוי מלא, וחלקם פשוט לא מבחינים בהם, אבקשכם כל אחד בגפו, בהיותו מכונס עם עצמו, לחשוב על מעלותיו של חבריו, וכל אחד ירשום לצד שם כל בחור מבני השיעור שני מעלות מיוחדות שהוא רואה דוקא בו.

כעבור ימים מספר מילאו הבחורים בצנעא אחר בקשת רבם, והשיבו לו את הפתקים מלאים במעלותיהם של הבחורים כולם, המגי"ש ישב והכין לכל בחור את שלל המעלות שנכתבו אודותיו על ידי חבריו לספסל הלימודים, הוא נתן לכל בחור פתק ובו רשימת מעלות באומרו - דע לך שאם אחרים חושבים שאלו הן מעלותיך, ודאי שהן קיימות בך, אם תדע לנצלם כראוי, אתה עתיד לצמוח ולהיות לגדול בישראל!!!

והנה זה פלא, כעבור זמן קצר האוירה בשיעור השתנתה כולה מן הקצה אל הקצה, מלבד האוירה החברתית שנסקה רבות, אף רמתם הלימודית השתפרה לבלי הכר, וניכר היה שרב הבחורים נטלו לעצמם ענין זה כמשימה אישית וראויה, שעד היום טרם ידעו על פרטיה, והחלו לשקוד על התורה במיצוי מעלותיהם הרבות שנגלו להם על ידי חבריהם.

המגי"ש לא ייחס ענין זה למעשיו, הוא הבין כי בשל שיפור האוירה בין הבחורים ניכר השיפור אף בלימודם, ורק עתה כשפתח את הפתק של אותו בחור, ובו מפורטים כל מעלותיו, אותם רשמו חבריו לספסל הישיבה בהיותו עלם צעיר, הבין כי פתק זה, מלבד המחמאה שבו, הוא היווה כיוון ודרך חיים לרבים מבני תלמידיו, ומכאן היתה הדרך קצרה להכנת הספד מרגש, שאף ריגש את כל השומעים בדבר מעלותיו המיוחדות של אותו בחור שנקטף בעודו באיבו.

האמת כולה נתגלתה רק כעבור מס' ימים, עם הגיעו של המגי"ש לבית המשפחה לנחמם על הלקח בנם מחמדם בחטף, שם הוא פגש בנערים נוספים מבין תלמידיו באותו שיעור, כולם הוציאו את אותו פתק חבוי, והראו לו באומרם כי לפתק זה חלק ניכר ומכריע בהתקדמותם כל השנים...

רק אז קלט המגי"ש את המסר המיוחד, שבמעשה פעוט שנועד לשנות אוירה שלילית ששררה בשיעור בלבד, הוא הצליח להביאם לתוצאות מרחיקות בכל תחום מתחומי החיים, וזאת ע"י נתינת מבט אמיתי על מעלותיהם והיכולות שלהם להעפיל בסולם העליה, דבר שהגביר בהם את הרצון והשאיפה לגדול ולצמוח ולנצל המעלות עד תום, עד שנהיו רבים מהם מטובי בני הישיבות בעולם התורה כולו!!!

על זה אמר רבי אלימלך מליזענסק בתפילתו הנודעת - שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם!!

אכן, לא לחינם הוא, שרבים מגדולי הדור נשאלים לאחרונה לבעיות השעה הפוקדות את ציבור היראים ללא רחם, משיבים הם בצורה ברורה וחד משמעית - בשל נגעי המדות הסער הגדול הזה... ראשי ישיבות רבים ששיחרו נוכח פתחו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א, ובפיהם בעיות ומצוקות שונות הפוקדות את תלמידיהם בהיכלי התורה, משיב להם ראש הישיבה שוב ושוב, האם אכן נותנים אתם כובד משקל ראוי לחיזוק ענין המדות?!!

האמנם?

האם ענינים אלו שבבין אדם לחבירו כה חסרים הם בימינו יותר מבעבר? והאם נכון הדבר שהם מפריעים לשלימות האדם בדרך גדילתו בבית היוצר התורתי, איש איש בהיכלו? וכי יתכן שפגמים אלו מביאים לקושי העליה במסלול העליה הגדול בהיכלי התורה הנודעים?

 

תכלית המדות לקיום או ביטול התורה והמצוות

היטיב להגדיר זאת דבריו רבי חיים ויטל זיע"א [שערי קדושה א, ב] בדבריו חוצבי הלהבות:

"אין המדות מכלל התרי"ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומם או בביטולם, ולפיכך ענין המידות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאד, כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצוות, ונמצא כי יותר צריך ייזהר ממידות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה, והבן זה מאד איך היסודות של קיום המצוות הן על ידי מידות הטובות, וכן בהפכן", הטעם שהמידות הן יסוד לקיום המצוות עבירה פוגמת באבר אחד, הלא מנין איברים וגידין הוא תרי"ג כמנין המצוות, רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות לא תעשה כמנין שס"ה גידין, ועל כן כל עבירה פוגמת או באבר רוחני או בגיד רוחני, ואילו חסרון במידה היא פגיעה בכל אברי וגידי הנפש...

נמצינו למדים שהמידות הם שורש ויסוד לקיום מצוות רבות או ח"ו לביטולן, אם כן כדי לקיים את הרמ"ח מצות עשה ולהמנע מלעבור על שס"ה לא תעשה, עלינו לבדוק בעצמינו איזוהי מידה שורשית שהיא הסיבה למעשינו. ועל כך קבע רבי חיים ויטל זיע"א, "כי בהיות המידות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול", ואילו לגבי המידות הטובות הוא כתב "וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו, ויסיר מעליו מידותיו הרעות על ידי טורח, ויקיים התורה והמצוות, יקרא צדיק גמור ירא שמים גבור הכובש את יצרו, וכאשר יקנה המידות הטובות בקנין בטבע, ולא יצטרך ללחום עם היצר הרע, אז יתלבשו בו ארבעה אותיות ההוי"'ה, ויהיה כסא קדוש למרכבתו יתברך"...

והתקשה רבי חיים ויטל זיע"א בדבריו - מדוע המידות נחשבות הכרחיות כל כך לקיום מצוות התורה עד שחז"ל מתיחסים למידות ביתר חומרה מאשר לגוף העבירה, והביא על כך, שהנה למשל מידת ה"כעס", אין עליה בתורה איסור מפורש, אבל אמרו חז"ל כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה [זוהר בראשית, כז], והלא עבודה זרה שקולה כנגד כל המצוות, וכן "גאווה" אמרו "מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער לתחית המתים" [סוטה ה], ומאידך לחיוב אמרו כי ענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש [ע"ז, ב], ושורה עליו שכינה, ובענין ארך אפיים "ואמר אליהו הנביא זכור לטוב אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן", [כלה רבתי סופ"ה], ומסקנתו היא ברורה, כי המידות הן היסודות עליהם מתקימות המצוות, ועל כן ברור שכדי להצליח בתורה ויראת שמים חייבים לחנך ליסודות המידות הטובות.

 

ויתור האנוכיות - כלל ראשון בחינוך

כשנשאל אחד מגדולי תלמידי החכמים בדורינו שזכה שכל בניו גדולי תורה ויראה, כיצד זכה לבנים שכאלו? השיב תחילה, כי אין זה בזכותו, אלא זכות אבות מסייעתו. אבל לאחר שהפצירו בו בכך השיב, כי דבר אחד קבע לעצמו בהיותו הורה לילדים, לוותר על האנוכיות שבו כל אימת שתקרה לידו ההזדמנות. אם עמדתי בתור יחד עם ילדי, מעולם לא ניסיתי לנצל פרצות בתור כדי להידחף קדימה, התנהגות כזו עומדת בסתירה גמורה לעדינות וליושר. וכל אימת שחזינו בהתנהגות שכזו, הבעתי מורת רוחי בפני הילד כיצד יש אנשים הנשלטים על ידי הכעס או רגש האנוכיות, ולא נותנים לאמת הישרה להשתלט על אנוכיותם.

 

ההבדל בין רבי ירוחם לסבא מקלם

המשגיח הגה"צ רבי ירוחם הלוי ממיר זצ"ל, ברצותו להגדיר את ההבדל הגדול בינו לבין רבו ה"סבא" רש"ז מקלם זצ"ל, בעבודת חינוך התלמידים ובנין קומתם הרוחנית, ביטא זאת בלשון זה - "רש"ז פרם ותפר מחדש, אני מחפש מידה טובה ועל ידה לתקן האחרות", ולימים ביארו הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל באחת משיחותיו, לפי דברי הגר"א [משלי ו, כז] "והמידות נקראות בגדים, וזהו שאמרו חז"ל [שבת, קיד] 'איזהו תלמיד חכם כל שיכול להפוך חלוקו ללבשו כדרכו', והיינו להרגיל המידות ולהעמידן לפי התורה ושיהיו דרכו וטבעו ממש אף שהיה טבעו בהפוך, והענין שיש ב' עניני מידות, והב' מה שהוא עמו מיום הולדו בטבעו לעשות אותם, ואותן הנולדות עמו נקראות בגדיו", והיינו המידות הטבועות באדם הם המכונות בגדים, ויש בכח האדם להפוך אותם לטובה, ובודאי שיש בכוחו לכוין את המידות הקיימות בו לאפיק חיובי, וזוהי המשמעות של המשפט "רש"ז פרם ותפר מחדש", כלומר פתח את התפרים של הבגדים המידות, "ותפר מחדש", לימד והדריך את תלמידיו לעצב להם מידות טובות על פי התורה מהיסוד עד לבנין קומה שלימה מחדש, ואילו רבי ירוחם זצ"ל טען על עצמו שאין בכוחו להפוך את מידות תלמידיו מהשורש, אלא על ידי מידה טובה שיש בהם, ואפשר לשפר ולבסס אותה, וממילא יתוקנו הרבה מידות אחרות הקשורות למידה זו, כי הרבה מידות הן שורשיות וגוררות אחריהם אחרות לטוב ולמוטב.

 

'קנה לך חבר' - מדוע דוקא בחבר נדרשת הרכישה...

כבר נודעה אמרתו השנונה של מרן רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שנודע בכינויו 'מח ולב' - שככל שהיה מוחו החריף עסוק בדקויות הסברות המוקשות בליבן של סוגיות התלמוד כולו, כך היה ליבו אולם פתוח לרווחה לסייע בעד כל אחד ואחד בצרתו, לתת לו את הראוי לו - אודות הנאמר באבות 'עשה לך רב וקנה לך חבר', שלרכישת החבר נדרשת יגיעה גדולה יותר מעשיית הרב, ולכך דוקא בה נאמרה קניה. והוא משום שבעוד לרב יש לו יראת כבוד, ויודע הוא להעריכו בשל סגולותיו וייחודיותו, את החבר שהוא רואה כשוה ערך, אינו מעריך ומכבד כראוי, ולכך נצרך הוא לקניה, וחפץ הנקנה משלמים עליו טבין ותקילין לרוכשו, כך נצרך כל יחיד לרכוש עבורו את חבריו שיהיו קנויים לו בתכלית, אחרי שיכיר במעלותיהם ויחפוץ לרוכשם כחברים.

רבים הם אלו שהעידו, כי כל גדולי הדורות שצמחו והתעלו להיות קברניטי האומה בכל הדורות בעבר, נודעו במיוחד בביטול אנוכיותם, וכי כל שיקול עצמי לא עמד להם בדרך היחידה שאיוותה להם באורחותיהם, לרומם קרנה של תורה והדרתה, וזו הסיבה לצמיחתם הרוחנית עד לפסגת עמידתם.

 

ההבדל בין שאלת הבשר לשאלת הכסף

מעשה אירע באשה אחת שנסעה לרבי מאיר מפרמישלאן להתברך מפיו שתפקד בזרע של קיימא, בירכה הרבי שהקב"ה ימלא בקשתה. לימים הגיע על ידי הדואר סך שלש מאות דינרים, בצירוף מכתב מבעל האשה הכותב כי היות ואשתו ילדה בזכות ברכותיו של הצדיק, לכן הוא שולח לו תשורה זו.

קרא רבי מאיר לבניו ואמר להם, לדעתי המכתב נשלח בטעות, ראשית יש במכתב תארים שלא כמידתי, שנית כלום פוקד עקרות אני. לכן ברצוני להחזיר ולשלוח את כל הסכום.

שמעו הבנים ורטנו, באומרם שבבית שוררת עניות ודלות, והנה הקב"ה הזמין לך מעות לקנות הצרכים ההכרחיים ביותר, למה תאבדן בידים. אולם רבי מאיר נשאר בשלו - אסור לי להשתמש בכסף זה! לבסוף הוסכם בין האבא ובניו שבית דין יעיין בדבר ויפסוק הדין, שמעו הרבנים דברי רבי מאיר וטענות הבנים, ופסקו שמותר לו להשתמש בלא חשש ופיקפוק, כי אפילו אם הוא אינו מחשיב עצמו לכלום, אולם השולח בודאי נתכוין אליו והאמין שברכתו הועילה לו, ומה שנתן נתן במתנה גמורה.

קיבל רבי מאיר את פסק הדין, ברם אמר כי עדיין רוצה הוא לשאול בעצת אשתו, הוא גילה לה כי היתה לו "שאלה" בכסף אם הוא רשאי ליהנות מהם, ובית דין פסקו כי הכסף כשר לשימוש.

הפטירה הרבנית באומרה - רבי מאיר, תמיהני עליך, הרי אני מכירה אותך כי מעודך אתה נוהג תמיד שלא לאכול וליהנות משאלה שהורה בה חכם, ומאי נפקא מינה בין שאלת בשר לשאלת כסף... כיצד הינך חושב לעבור על מנהגך ולקחת המעות.

שמע רבי מאיר בעצתה ושלח המעות בחזרה.

מלבד גדלותה של רעייתו שויתרה על הנצרך לדוחקה, ניכר בעליל כיצד חיו אותם גדולים בביטול האנוכיות לגמרי, ואם התעורר שיקול קל שבקלים לאנוכיותם, הם קיבלו עליהם הכל למען הגשמת מטרתם.

 

טעם שנשנתה מסכת שלימה ללמוד ותיקון המדות

דרכו של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זיע"א היתה למסור מידי שבת בשבתו בשבתות הקיץ בשעת רעוא דרעוא, דרשא בעניני פרקי אבות, ורבים וטובים היו נוהרים לבית המדרש לשמוע את דבריו המאירים.

בנו רבי צבי הירש אייבשיץ זצ"ל מתאר בערגה האיך גדולים וצדיקים נהרו אף הם לשמוע את דרשת אביו בעניני פרקי אבות, הוא אף תיאר שהאר"י הקדוש זי"ע בהיותו בצפת הלך בקביעות מידי שבת לביהכ"נ לשמוע את הדרשה של ר"מ אלשיך זי"ע בפרקי אבות, להראות לעם ה' את יופיה של התורה הקדושה, ולימוד דרכי אבות שעיקרן תורת המדות.

באחד השבתות הגיע לביתו עובר אורח, איש חסיד ות"ח, והודעתי לו כי הנני הולך לדרשת הרב דמתא בפרקי אבות, ומשתבח בו אותו האיש שהוא אינו הולך לשם, שכן מעולם לא שמע דרשה מהרב מרא דאתריה, כיון שהוא מחזיק עצמו תלמיד חכם וחסיד לא פחות מן הרב  ומה לו ולדרשתו, ועניתי ואמרתי לו כדי בזיון - אוי לאותה בושה וכלימה.

תחילה הוכיחו והראה לו דברי אביו על הכתוב "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", והקשה מהי שייכות קבלת התפלה לשמיעת דברי תורה, אלא שפירוש הדבר הוא, היות וקשה היתכן שהאדם לא ירצה לשמוע דברי תורה הנחמדים מזהב ומפז רב מחוקיך מדבש ונפת צופים יוצאים מאת ה' שכל אלקי, וע"כ משום שאומר - כי אותו האומר זאת הוא קטן הערך יותר ממנו, והגדול אין צריך לשמוע מן הקטן ממנו, אולם טעותו גדולה היא לאין ערוך. שהרי לפי שיטתו שהגדול אינו צריך לשמוע מן הקטן ממנו, אם כן איך ישמע לו הקב"ה את תפילתו שהוא קטן ממנו אין ערוך אליו כלל, וזהו שאמר מסיר אזנו משמוע תורה באומרו שהוא קטן ממנו, לכן גם תפלתו תועבה, שהקב"ה אלף אלפי אלפים הבדלות ודאי גדול ממנו, לא ישמע לתפילותיו...

ולכן סגולה נפלאה היא להתקבל חמלתו, שיטה אזניו לשמוע תורה אף למי שהוא קטן ממנו, ולזה צריך הטיית אוזן, היות כי היצר הרע אומר לו להיפך, לכן יכבוש את יצרו ויטה אזנו לשמוע מן הקטן ממנו, ולעומת זאת מדה כנגר מדה גם הקב"ה ישמע לקול תפלתו.

אותו אדם קיבל בהכנעה את התוכחה והחליט מיני אותו יום לילך לדרשתו של הגר"י אייבשיץ בלימוד פרקי אבות.

באותה שבת שמע את דבריו של רבי יהונתן זיע"א שהקשה מדוע ענינים חשובים אלו של בין אדם לחבירו, נשנתה להם מסכת שלימה של פרקי אבות, ובהם עיקרי היסודות שנצרך האדם להתנהג עם הזולת, והרי לא מצאנו כן במצוות אחרות, והרי עניני צדקה וחסד אינם נחלת הכלל, שכן רק מתי מעט בכל עיר הינם הנצרכים לנתינת חסד ועזרה, ואם כן מדוע נשנו משניות אלו לכלל ישראל באריכות כה גדולה.

וייסד רבי יהונתן בדבריו חוצבי הלהבות - שאין המדובר בחסד שנזקקים אותם נצרכי חסד מעמנו, אלא בנצרכי החסד מאת הבורא, שזה כל יחיד מאתנו, הרי חפצים אנו לקבל חסד ולקבל את הצדקה האמיתית מאת הבורא, אם לא נדע את הלכות ופרטי דיני החסד הללו, האיך נצפה מהבורא יתברך שיעשה זאת עמנו לשמוע לבקשותינו.

הדברים היו לפלא, בעיני אותו ת"ח, האיך מן השמים כיוונו אליו, שיעסוק תדיר אף בלימוד פרקי אבות ויקבל עליו נימוסין שבהם, ובכך יזכה אף הוא שיעשו לו מדה כנד מדה ממרום.

בהתבוננות אצל גדולי הדורות מדור העבר, ניצבה וגם נשקפה התמונה הברורה, על עבודתם המייגעת בשלימות המדות לצד גדלותם המפעימה באותן הוויות מקודשות לגדול בתורה וקניינה.

רבי יצחק הוטנר כתב באחד ממכתביו: "רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלימות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם של שיחתנו על הגדולים, מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם... מי יודע כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור, שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף".

 

אין ספק, כי לוּ חפצים אנו בכל הנצרך עבורינו מבורא העולם, ועל כך משליכים אנו כל יהבינו בתפילה ובהתקרבות אליו יתברך, עלינו להכיר מדת החסד, לידע כיצד להיטיב עם חברינו, להכיר מעלתם ולא חסרונם, ובכך להיטיב עמהם. צריך לפשפש באותם מדות, לנסות ולהאיר דרכינו בתורת המדות, ביודעינו שתורה מפוארה היא, ונדרשת בה יגיעה רבה להשלימה, והכל לאורם ודרכם של מרביצי התורה והיראה בכל הדורות, להביאינו לתיקון מושלם במסילה העולה בית ה'.

 

 

רוח הישיבה והנהגותיה של ישיבת כנסת ישראל

 

א. דיבוק חברים – מלבד השיעורים והשיחות, מטפלת ההנהלה הרוחנית בדיבוק חברים שכל אחד יקנה לו חבר המתאים לו בין בלמוד בין בהנהגה.

ב. שכנות טובה – כן משתדלת ההנהלה שכל אחד ימצא בשכנות טובה המתאימה לצרכיו הרוחניים.

ג. חברות טובה – כן משתדלת ההנהלה הרוחנית לטפח רגשי חברות טובה, בצרכים חומריים ורוחניים, ובנשיאת עול עם חברו, בשעת מחלה וכדומה.

ד. ההנהגה האישית – ההנהלה הרוחנית מדריכה ומקפידה מאד שכל בן ישיבה יהיה ראוי לשמו בתהלוכותיו, ובמשאו ומתנו עם הבריות, ומרחיקה מאד לזה שמרגיל עצמו בתכונות שהם בנגוד לזה.

ה. ההשקעה הרוחנית והנפשית – הישיבה מקפידה מאד שכל בניה יהיו שקועים בכל לבם ונפשם רק בעיוני התורה היראה והרוח, ובהיותם בין כתלי הישיבה אל יערבו שום תערובת איזו שהיא, שכל תערובת נותנת טעם לפגם.

ו. ההתרחקות מהפעילות ומפלגתיות – הישיבה מקפידה מאד, שכל בניה לא יכניסו עצמם לשום פעילות אחרת, אף הטובה ביותר, מלבד הפעילות והעמלות בתורה, כי כל פעילות אחרת לוקחת לב הלומד, ואין לך דבר בעולם שעליה בתורה יהיה נדחה מפני', מלבד פקוח נפש ממש שהכל נדחה מפני'. כן מקפידה הישיבה על ההתרחקות מלהשתרבב במפלגתיות גם של הטובים ביותר, כי כל מפלגתיות מפלגת ומפגלת את לב הלומד, ביחוד בשנות העליה והפריחה בתורה, ומייבשת את מעייניו.

ז. השקידה והעיון -  ההנהלה הרוחנית שוקדת בכל אפשרותה לטפח בבני הישיבה אהבת השקידה הכמותית, והיינו לחוס אף על רגע מהרגעים היקרים שהם צריכים להיות מוקדשים לתורה, וגם על העיונית, והיינו להדריך את בניה שיהי' מוכשרים ליתן מוחם ולבם אל העיון, וגם לחדש חידושי תורה ועיוני מחשבה.

ח. המשמעת והסדר – הישיבה מקפדת מאד שכל בני' יהי' ממושמעים ומסודרים, שכל פריקת עול שהיא – הרס וחורבן. וכל פזור – זריה לרוח.

ט. ההטבעה הרוחנית – ההנהלה הרוחנית משתדלת להשפיע ולהדריך שכל בן ישיבה יהיה חתום בחותם תכנית של איש הרוח, ושיהא הדור גם בהדורו החיצונית. שיהי' ראוי להוקרה והערצה וש"ש יתקדש על ידו.

י. הפעילות כתכונה נפשית – אף כי הישיבה מרחיקה את הפעילות המעשית, מלבד בשטחי הלימוד והעיון כאמור בסעיף ו' ז', היא משתדלת יחד עם זה לטפח בבן הישיבה את הפעילות הנפשית, ומרחיקתו בכל האפשרות מן הרשלנות ומריצתו שיהי' חדור ברוח של מרץ רב ותשוקה פעולתית, כדי שיהי' מוכשר ומזויין כשתגיע שעתו לצאת לפעולות.

יא. הבהירות וההסברה – ההנהלה הרוחנית משתדלת לטפח בבן הישיבה חוש בהירות שידיעותיו ודעותיו יהי' ברורים לו כאחותו, עד שיהי' מוכשר גם להסביר לאחרים ולהכריחם שיושפעו מדעותי' הנאמנות ודרכיו הישרים.

יב. בנים ואבות – כשם שהתלמידים קרויים בנים כן רבותיהם קרויים אבות, ובשביל כך משתדלת ההנהלה הרוחנית בכל יכולתה שבן הישיבה ירגיש עצמו בהיותו בישיבה כמו שהוא בחסותם של אביו ואמו.

יג. תוכחה – להוכיח לו על מומיו וחסרונותיו תוכחה מגולה מאהבה מוסתרת.

יד. הטפול בצרכיהם – ההנהלה הרוחנית מטפלת בכל צרכיו במאכלו ובמשתהו ובמלבושיו, בטפולו בשעת חוליו ולעזור לו במצוקתו וכל כיוצא בזה.

טו. הדאגה לקיומו בעתיד – כמו בעניני נשואיו, בסדורו בחיים גם אחרי שיצא מהישיבה וכיוצא בזה. והיחסים שלו עם הוריו ומשפחתו, והכל בדאגה אבהית ואמהית.

ההתקשרות בקשרים רוחניים עשם הישיבה ורוחה גם אחרי יציאתו מהישיבה, ועמידה על משמר רוחניותו במקום סידורו בחיים.

 

[ספר התקנות הראויות לישיבה הקדושה חברון "כנסת ישראל" - מרשימות רבי יחזקאל סרנא זצ"ל ניסן תשכ"א]