"מושיב יחידים ביתה"

 

תשובה: ההרגשה שאתה מתאר אכן קיימת אצל אברכים רבים, וננסה בס"ד לעמוד על פשר התופעה, והנה בודאי שעצם הנישואין לא מחייבים שכך תהיה אמנם ההרגשה בבית, ואין החיים המשותפים מהווים מעין בית סוהר ח"ו, אדרבא הפסוק אומר "אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות", כלומר שעצם הנישואין מהווים לאמיתו של דבר יציאה מבית הסוהר, וביאור הענין הוא, שהאדם החי לבדו מרוכז כולו בעצמו, חי לעצמו, דואג לעצמו והוא מהווה את הנקודה האמצעית של מעגל חייו. ובאמת שאין לך בית סוהר גדול מזה, שהרי כל ענין האדם הוא לחיות ולעשות עבור זולתו וע"י כך לצאת מתוך ה"אני". ושומה על האדם להדמות לבורא, כאמרם ז"ל הוי דומה לו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. וכתוצאה מהנהגה ישרה זו יתאפשר לו להיות עבד ד', שזו פסגת ההצלחה כמש' בתפילה "ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו" והבן.

 

והנה חז"ל אמרו "איש ואשה זכו שכינה ביניהם" ויש לתמוה למה דוקא שם אנו מוצאים את השראת השכינה. והענין כמו שביארנו כי עיקר הנתינה לזולת באה לידי תכליתה דוקא בין איש לאשתו, שהרי אז מתאפשרת נתינה מתמדת של עשרות שנים בלי הפסקה כל שהיא, וכיון שכך יש בזה את הקיום הנעלה ביותר של ההליכה בדרכי ד' ית', ואין תימה איפה ששם תהיה השראת השכינה שהרי שם מקיימים את ה"הוה דומה לו" בתכלית הקיום. ועל כן כאשר איש ואשה נישאים זה לזו והם שמים אל מול פניהם את האפשרות של הנתינה ההדדית, אזי הם יוצאים כל אחד מבית הסוהר הפרטי שלו, ומעתה אין האדם חי יותר אך ורק לעצמו, אלא כולו מסור לזולתו, וזהו מש"כ "מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים וגו'". אבל כשבני זוג נישאים וכל אחד נותן דעתו רק על כל אותן טובות הנאה שהוא עתיד להפיק ממוסד זה הנקרא נישואין, אזי מתחזק ה"אני" שבכל אחד.

 

דא עקא שמכיון שהוא סבור כך גם היא סבורה כך, ונמצא שכל אחד דואג לעצמו. ודעת לנבון נקל שאם אני מרויח הרי שהשני חסר, ונמצאים שניהם בהתמודדות יומיומית בכל נושא, הוא רוצה ללכת ולהשאיר אותה בבית כשמרטפית לילדיהם והיא רוצה ללכת ולהשאירו בבית כשמרטף. הוא רוצה לקנות חליפה והיא רוצה לקנות שמלה. הוא מבכר לשבות אצל משפחתו והיא רדופה לבית אביה. וכן עוד כאלו ויכוחים וחילוקי דעות שיתכנו בבית, ואנו שואלים היש לך בית סוהר גדול מזה?! הן בהיותו בחור, הלך כשרצה, קנה מה שרצה, ישן כמה שרצה. ועכשיו יש לו "מתחרה" על כל צעד ושעל. נמצאת למד שהכל תלוי בגישה הנכונה לחיי הנישואין, אם אתה מתחתן כאחד שהולך לקיים את המידה האלוקית של נתינה ללא גבול וכולך נתון ומסור לזולתך, ואתה שואף אך ורק להיטיב עמה ולהיות מסור אליה, היא תשיב לך כגמולך הטוב, ותהיה מסורה אליך ולכל צרכיך ואז הכל יבוא על מקומו בשלום, ולא יחסר לשניכם דבר והשכינה תשרה בבית זה. ואם יהיו ויכוחים וחילוקי דעו בבית זה, הרי שהם יהיו בכיוון הפוך, כלומר הוא יאמר אני סוגר את החלון כי אני מבחין שקר לך והיא משיבה כנגדו לא כי אלא השאר את החלון פתוח כי חם לך. היא תאמר אני אקום לתינוק בלילה כדי שתוכל לישון במנוחה שהרי עליך ללמוד מחר, והוא יענה לה לא כי אלא עליך עבר יום קשה במיוחד ועל כן לכי לישון ואני אקום אל התינוק בלילה. וכן כיוצא באלו הויכוחים, וזה ודאי שויכוחים מעין אלו רק יגבירו את האהבה והאחוה בין בני הזוג ויביאו לשלום ורעות.

 

כללו של דבר, אי אפשר לבנות אחדות אמיתית בין בני אדם בכלל ובין בני זוג בפרט אלא אם כן היא בנויה על ענין רוחני ועל היסוד של האחד בעד השני, ובודאי שאין קיום לחברה הבנויה על הבסיס שכל אחד דואג רק לעצמו ורואה את השני ככלי לסיפוק צרכיו ורצונותיו, ואם השני לא נוהג עמו כפי רצונו, אזי הוא מהוה מטרד ומכשול שיש לעקוף אותו או להתגבר עליו. והרי לך לשונו הזהב של הרמב"ם בפי' המשנה למס' אבות פרק א' משנה ג' וז"ל: "וכאשר לא היו יכולים לקבץ הקהילות לפי מה שהגיע להם מן האמונה, (כוונו לכתות הצדוקים והביתוסים) שזאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים כל שכן שלא תקבץ הנפרדים". ודבריו קילורין לעיניים.

 

ולכן יסוד היסודות ועמוד החוכמות בבנין הבית, שבני הזוג יגדירו לעצמם על איזה אדנים הם הולכים להשתית את המשכן שלהם. וכפי שנתבאר צריך שיהיה מכנה משותף רוחני, והוא לבנות בית הראוי להשראת השכינה, בית שיש בו תורה, יראת שמים, צניעות, חסד, חינוך הבנים והבנות בדרך המסורה לנו מאבותינו, השקפה נכונה בדרכם של רבותינו ראשי הישיבות מעתיקי השמועה. ולצורך כך ישתדלו בני הזוג לעשות כל שביכולתם כדי לממש את התוכניות הללו, וזאת ע"י נתינה הדדית, עזרה וסיוע של כל אחד לזולתו, כדי שביחד יוכלו להרים את המשא הכבד הזה, של לבנות עוד חורבה מחורבות ירושלים, וכשזו הגישה לחיי הנישואין אין ספק שבני הזוג לא ירגישו מחנק בתוך ביתם, אלא אדרבא, כל קושי מהוה אתגר למימוש כח הנתינה, מהוה אפשרות להוכיח לזולתו את מסירותו ואהבתו. ויודעים אנו כי המשכן נבנה ע"י תרומות שניתנו רק ע"י מדת הנדיבות והאהבה, כי רק באופן זה זוכים להשראת שכינתו יתברך.

 

ועל אמיתת זה הדבר העירונו זכרונם לברכה במדרש רבה (בראשית ל"ג א'): מעשה באלכסנדר מוקדון שהגיע למלכות קציא ושם נוכח במשפט שבא לפני מלך קציא, האחד טען שהוא קנה שדה מחבירו ומצא בו אוצר, וברצונו שהמוכר יקח את האוצר מכיון שהוא קנה שדה ולא אוצר, ואילו המוכר טען שהאוצר שייך לקונה היות והוא מכר את השדה וכל מה שבתוכו. ואלכסנדר היה כולו משתומם, דהיכן מצינו שהאחד טוען שהאוצר של זולתו, והשני טוען שאין הוא מוכן לקחת את האוצר, והרי זה היפך מסדר העולם שכל אחד ורוצה את האוצר לעצמו עיי"ש.

 

ומה שלימדונו בזה חז"ל הוא, שמלכות קציא היתה מלכות של פילוסופים, כלומר שהם חיו בשביל להגשים תכנים רוחניים, כגון צדק, יושר וכיוצ"ב, ולכן תיתכן מחלוקת שכזו, שהאחד טוען, הצדק אומר שהכסף שלך וחבירו טוען כנגדו שאדרבא הצדק אומר שהכסף שלך, כי שניהם רוצים את אותו הדבר, את הצדק!!! ולכסף כשלעצמו אין משמעות בעיניהם, אבל כשכל אחד חי בשביל להשיג יותר ויותר כסף והצדק מהם והלאה, אז כל אחד יטען הכסף שלי. וכן הוא בנושא דידן. השאלה היא מה שמים בני הזוג במרכז חייהם האם את הנאותיהם או את התכלית הרוחנית. זו תורת המשפחה על רגל אחת ואידך זיל גמור.