שו"ת חנוך לנער - ו'

 

תשובה: לצערי, אינך היחיד הנתקל בבעיה זו. אמנם אי אפשר להסתפק בכך שזו צרת רבים, וכמובן שאין לנו דרך כיצד לשפר את מצבם הכלכלי של האברכים אשר רבים מהם ניזונים מלחם צר ומים לחץ. ולכן העצה היעוצה היא לתקן עד כמה שאפשר את האוירה בבית מהבחינה המוראלית.

 

רצוני לומר בזה, שפעמים רבות קורה שההורים עצמם מתלוננים על מצבם זה באזני זו. ובנוכחות הילדים כמובן, וזה יוצר אוירת נכאים בבית. הילדים מרגישים מסכנים כשהם נוכחים לדעת שאביהם מודאג מהמצב והוא מסתובב באזלת יד כשאין בידו להושיע. ואין ספק שהילדים שחיים את האוירה הזו מרגישים גם הם כמסכנים והם מתמרמרים בקול רם ועושים השואות בינם לבין ילדים למשפחות אמידות יותר, ולכן הם גם חולמים על זמנים שיהיו טובים יותר וזה בא לידי ביטוי בהערצת המותגים היקרים. ולכן עם כל הקושי שבדבר יש רק עצה אחת והיא ידועה לכולם אמנם אין בלתה, והיא לאמץ ללבנו את המשנה: "איזהו עשיר השמח בחלקו", כלומר לא להתבכיין ולא להיות על תקן של מסכנים ועניים אלא לפתח בבית "גאוות יחידה", המבוססת על דברי הפסוק" טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". ולדעת ליקר את התואר הנכבד אברך הלומד יום שלם. ולהדגיש לילדים תמיד שזו פסגת ההצלחה שפשר להגיע אליה – בחינת "ובתורתו יהגה יומם ולילה", ולחזור ולשנן לילדים ששולחננו גדול משולחנם. והאב והאם ינקטו במדיניות אחידה כלפי הילדים כך שישתדלו להעביר את המסר הזה ואת ההרגשה הזאת גם לילדיהם.

 

וזה בודאי שבכח התורה לעשות זאת, שהרי שנינו כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם כך אתה עושה "אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב", והשאלה המפורסמת היא וכי כך אמנם אנו עושים?! אתמהה והרי לא מצינו אפי' בגדולי ישראל (בדורות אחרונים) שנהגו כך. וביאר רבנו ירוחם ממיר דכוונת הדברים היא כך. דאפילו אם האדם יגיע למצב שכזה שאין לו כל, זולתי פת במלח ומים במשורה וכיוצ"ב, ומטבע הדברים עליו להרגיש אומלל שהרי הגוף תובע את שלו והוא אינו מסתפק בפחות ממעדנים, מ"מ אם הוא יעמול בתורה ונשמתו תהיה מרוצה, וכמו שכתוב: "תורת ה' תמימה משיבת נפש", אזי הגוף ישלים עם הנשמה. וזו הכוונה "כך היא דרכה של תורה" כאומר בא וראה מה בכוח התורה לעשות (אבל הדבר אינו דו סיטרי, כי אם האדם יתן לגופו כל מה שהוא מבקש והנשמה תהיה חסרה, הרי שהיא לא משלימה עם הגוף כמ"ש: "וגם הנפש לא תמלא", ואמרו חז"ל: משל לעירוני שנשא בת מלך אם יביא לה כל מה שבעולם אינו כלום בשבילה שהרי היא בת מלך). ולכן כתיב על התורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" פי' שלום בין גוף לנשמה. וכשאנו מצוידים בנשק כל כך חזק עלינו לצאת למערכה ולהשריש ענין זה בתוך הבית. כך שסגולת התורה תחלחל גם לתוך נפשם של ילדינו והם ירגישו מאושרים מכך שאביהם הוא מאותם יחידי סגולת- תכלית הבריאה- העוסקים בתורה יומם ולילה, ויתקיים בהם "פקודי ד' ישרים משמחי לב".

 

אמנם דעת  לנבון נקל שאין להזכיר לילד כל רגע ורגע את המצב הקשה, ולא יתכן שכל בקשה של הילד לקניית דבר מה תענה בתשובה שאין כסף, וראוי לחסוך בדברים אחרים אפילו שהם נצרכים ולשריין איזה סכום עבור צרכי הילדים, כי אנו צריכים לשים אותם בראש מעיינינו, כי בעיה זו שהזכרת – תחושת הקיפוח והמסכנות שיש לילדים בבית, דין גרמא לכמה וכמה נזקין, כגון: שהילד עלול ח"ו לגנוב כסף מהארנק של ההורים ובתחילה הוא לוקח סכומים פעוטים בכסף קטן וקשה לגלות זאת ואח"כ כשרואה שהוא "מצליח" הוא שולח יד גם בשטרות גדולים יותר וכשמגלים זאת ההורים פעמים שהדבר כבר השתרש בו והוא עלול לגנוב בחנות וכיוצ"ב, ולצערי תופעה זו נפוצה בהרבה יותר ממה שהאנשים סבורים, ולכן עלינו להשתדל ללכת לקראת הילדים עד כמה שהדבר ניתן בנתינת כסף לקנות איזה ממתק וכן לתת לו דמי כיס, או לחסוך עבורו כסף בקופה ומפעם לפעם לקנות לו דבר מה, ו"תן לחכם ויחכם עוד". וח"ו שנסכן את ילדינו שהם בבת עינינו. וכידוע קשה תרבות רעה בביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג וח"ו לאבד אפי' ילד אחד שהרי מכאן ואילך חיינו לא יהיו חיים. ולכן יש לווסת את עניני הכספים כך שלילדים לא יחסר דבר (המדובר בצרכים הרגילים והיומיומיים ולא בבקשות יוצאות דופן העולות הון רב כי אז עלינו להפעיל את מערך ההסברה וכמו שנכתב לעיל).

 

עוד יש לדעת שעל האב והאם לשמש בעצמם דוגמא אישית לכל הנ"ל ולא לדבר בהערצה על ממון ורכוש רב של זולתם ולא להביע התפעלות מפלוני שזכה באיזו הגרלה ולא לעמוד ולהתבונן במכוניות פאר וכיוצ"ב הדברים. שמחת החיים של בני הזוג על שהשכילו להשתית את חייהם על לימוד התורה, היא הערובה שגם הילדים ירגישו כך: וכמובן שהשמחה והאושר צריכים להיות ברמה שכזאת שיהיה בהם טופח על מנת להטפיח ולמלא את הבית אורה של תורה.