שו"ת חנוך לנער - ה'

אחד מילדי כבן ארבע הוא שובב באופן מיוחד, מתפרע הרבה, לא מוצא לעצמו מנוחה. איך אפשר לחנכו להיות רגוע ומיושב?

תשובה:

התופעה שאתה מתאר אצל אחד מילדיך שיחי' היא תופעה מצויה, ולכן היא נוגעת לרבים. ראשית חכמה אנו צריכים לקבוע האם מדובר פה בכשל חינוכי שניתן לתיקון ע"י שיטות חינוך כאלו ואחרות או שהנושא הוא רפואי וצריך להיות מטופל בהתאם לבעיה.

נכון הדבר שיש הטוענים שבתקופתנו יש הגזמה בנושה זה של אבחונים, וכל ילד שובב מכריזים עליו שהוא "היפראקטיבי" ושאר מיני תסמונות. ואם אמנם יתכן שיש קצת מן האמת בטענה זו, אי אפשר להכחיש שהרבה ילדים ניצלו והצליחו ועשו חייל דווקא בגלל רמת האבחונים והטיפולים הרפואיים. אמנם הדבר צריך להשקל בחכמה ובכובד ראש. למשל, אם הילד מתפקד טוב בגן ואין לו שום בעיה, והגננת לא רואה עליו שום סימנים של בעיה [והגננת בד"כ בעלת ניסיון], ובבית הוא מתנהג בצורה מופרעת וכיו"ב, יש להניח שהבית הוא הגורם ואין זו בעיה רפואית, וכן להיפך אם בבית הוא ילד טוב ונינוח ובגן הוא מתפרע, יש להניח שיש לו בעיה עם הגננת או בעיה חברתית או שמציקים לו או פחדים של נטישה וכיו"ב, וצריך לטפל בהתאם.

אבל אם הגננת מתלוננת על מופרעות יתר, חוסר קשב וכיו"ב, וגם בבית הוא מתפרע יתר על המידה, אזי צריך לקחתו לאבחון ע"י מומחה, ואם ההמלצה היא לטפל ברפואות [ריטאלין וכיו"ב] יש להתייעץ עם רופא מומחה [נוירולוג ילדים] ואין להירתע מכך. ולמרות שיש אי אלו תופעות לוואי לתרופות אלו, מ"מ בדרך כלל התועלת גדולה מהנזק האפשרי, מפני שהתרופה מאפשרת לו להתנהל במסלול נורמלי, ללומד במקומות מקובלים ולא להיות חריג או נחשל, וכך הוא ניצל מ"סטיגמה" שאם היא נדבקת לילד קשה אח"כ להשתחרר ממנה. אמנם מובן מאליו שהורים מקבלים הלם כשילדם מאובחן כבעל הפרעה מסוימת, ועניין התרופות מטיל עליהם אימה יתירה, אבל בדרך כלל אם הדבר נעשה ע"י מאבחנים ומטפלים מומחים ולאחר התייעצות, יש להשלים עם המצב ולהודות לבורא עולם על שהוא "בורא רפואות".

אם הנושא הוא לא רפואי, יש לדון בכל מקרה לגופו, אך ודאי שיש חשיבות גדולה להשפעה הסיבתית על הילד. וזה תלוי מאד עד כמה כל התנהלות הבית היא על מי מנוחות, שהרי אם ההורים עצמם צועקים וכועסים ומתפרצים על ילד זה או על שאר הילדים, בודאי שזה מהוה גורם ממריץ למופרעות של הילד. בהחלט צריך לשדר נינוחות, רגיעה ושלוה הן בצורת הדיבור, בתגובות וכיו"ב. יש לבדוק עם הגננת או עם המלמד או המורה אם יתכן שהילד סובל ממצוקה חברתית, וכן בבית אם אין בעיות של קנאה בין הילדים וכיו"ב. יש פעמים שמאכלים מסוימים גורמים לעצבנות אצל ילדים קטנים ויש להתייעץ עם מומחים לאלרגיה.

הרגלים נכונים לסדר משמעת, עמידה בלוח זמנים, בגדים מסודרים, הקפדה על כתב נאה ומסודר, מחברות מסודרות נקיות ועטופות יפה יכולים גם כן לתרום בצורה משמעותית על מזגו ואופיו של הילד. לפעמים יש גם צורך לתת לילד אמצעים לפרוק מתחים וכעסים באופן מבוקר בנוכחות ההורים, כגון לקחתו לאיזו גינה או פארק ששם יוכל להוציא מרץ וכיו"ב הדברים. אבל הנכון הוא להתייעץ באופן מיוחד עם אישיות חינוכית שמתמצא בחינוך בגיל זה, אבל [כאמור] כל זה נכון בתנאי שאין כאן בעיה רפואית, שפעמים שצריכה להיפתר באמצעים רפואיים.

לצערי, יש מקרים שההורים בעצמם הופכים את ילדיהם לפראיים ומופרעים, בין הגורמים אפשר למנות את אותם ההורים שמאפשרים לילדיהם להתרוצץ במשך שעות מחוץ לבית, יש הורים שרוכשים לילדיהם אופניים, גלגליות ושאר מיני דברים שגורמים לילדים להתפרע. פעמים שהם יכולים להבחין בהשפעה שלילית של חברים על ילדם, כלומר שחברותם יחד היא זו שגורמת להם להתפרע ולהשתובב, וראוי למנוע חברות זו. יש בתים שכל התקשרות הפנימית בבית נעשית ע"י צעקות, המוזיקה מתנגנת בווליום גבוה, וכל האוירה היא פראית, ומה יעשה הבן ולא יחטא, הורים צריכים לדעת שיסוד הצלחת הילדים הם שיגדלו מחונכים, בעלי דרך ארץ, שלוים, רגועים, מדברים בנחת וכיוצא באלו המדות הטובות. נשתדל לא לקלקל את ילדינו במו ידינו, ובאם מתגלית בעיה נטפל בה כיאות, וה' יהיה בעזרנו.