שו"ת חנוך לנער - ד'

אחד מילדי שיחי', מתלונן כל הזמן, שהוא מקופח לעומת חבריו ולדבריו זה מתבטא הן ברמת החיים שלנו, הן בכך שאין הוא לבוש כשאר חבריו [אנו מקפידים על בגדים שמרניים] וגם במה שנוגע לזהירות במאכלים ושאר אופני קיום המצוות. לטענתו אנו יוצאי דופן בין משפחות חבריו. מפחד אני שמא הוא יבוא למרוד יום אחד במה שאנו מחנכים אותו, אם לא יותר. והשאלה היא, האם אנו לא מותחים את החבל יתר על המידה?!

ברצוני להוסיף, שלדעתי שאין אנו נוהגים בשום ענין באופן קיצוני ויוצא דופן, אלא משתדלים אנו לעשות הכל באופן של "לכתחילה", וזאת עפ"י השקפתנו שקבלנו בישיבה וכיו"ב, ובכן מה עלי לעשות האם לשנות קו ולהרפות קצת, או שמא יש דרך אחרת?!

תשובה:

נגעת בשאלה מהותית ומצויה הנוגעת להרבה רבדים בחיי היום יום. אנו חיים בסביבה שהיא לא הומוגנית [אחידה], ופעמים רבות שאחד מילדינו מוצא עצמו בכתה בחיידר או בבית יעקב] כשהוא או היא בודדים בסגנון החיים שלהם. ההמצאות בחברה שבה ההליכות הלבוש ורמת הכשרות וכד' לא תואמים את הקו של ילדיך או גורמים לתסכולים, קנאה, חמדה ופעמים גם לחציית גבולות, בחינת "מים גנובים ימתקו", ולכן יש חשיבות עליונה לשלוח את הילד למקום שהחברה היא כלבבכם, ואדרבה שהשונים הם יהיו חריגים או במיעוט.

באם הדבר לא מתאפשר מכל מיני סיבות, אזי ישנה רק דרך אחת והיא הגברת המוטיבציה או מה שקוראים "גאווה יחידה" – בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'". והנושא לא מתחיל ונגמר בהטפה ישירה לילד אלא בכל ההתנהלות בבית. ההורים צריכים לשדר שמחת חיים, שמח בחלקו, ולחיות בתחושה של אשריך בעולם הזה, וגם להדגיש תמיד ששולחננו גדול משולחנם. נושא זה בא לידי ביטוי בתורה, בשאלת הבן הרשע "מה העבודה הזאת לכם". הבן הנ"ל רואה את אביו הצדיק בשעת קיום המצוות על כל כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן והוא רואה עד כמה החיים הללו "קשים" והוא אומר מדוע יש להכביד כל כך על החיים, האם אי אפשר לאכול מצה יותר בנחת ולהנות מאכילת המצה, ומה החרדה הגדולה הזאת למדוד את הכזית ולאכול תוך כדי אכילת פרס, כשכל זה נעשה במהירות עצומה ובלחץ גדול, וכן במרור ובד' כוסות, ובשאר המצוות, והוא שואל מה העבודה הזאת לכם. ובתורה מצינו על כך תשובה, ובהגדה של פסח מצינו תשובה אחרת. בתורה כתוב [על שאלת הרשע] ואמרת זבח פסח הוא לה' וגו'. ובהגדה של פסח עונים לרשע "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". וכבר תמהו המפרשים על השוני שבתשובות. והנראה פשוט שמה שמצינו בתורה, אין זו תשובה לבן הרשע, אלא זה מה שאדם צריך לומר לעצמו שאין זו "עבודה" ח"ו [במובן השלילי]. אלא זהו קרבן לה' – ואשרינו ואשרי חלקנו שזכינו לקיים מצוותיו יתברך בהידור גדול ובדקדוק רב. ולזה אנו קוראים "מוטיבציה" – ליצור את התחושה הנפלאה של "הללויה הללו עבדי ה'", שזכינו לעמוד לפני מלך אל רם ונשא ולהיות מעבדיו ולקיים מצוותיו ותורותיו וחוקיו. ואין לך מעלה גדולה מזו. צריך להעביר בבית מסר חד משמעי שיש רמות שונות בכל נושא ונושא, כגן איכות של מוצרים, ואיכות של בגדים כגון סוג א' וסוג ב' וכיו"ב. ובודאי שמהבחינה הרוחנית ג"כ יש דרגות זו למעלה מזו. והנה אנחנו רוצים להיות במדרגה הרוחנית בגדר סוג א'.

וברצוני להוסיף עדו נקודה, שבכל מקרה אנו חייבים לנהוג כך בבית. שהרי אפילו אם אין אתה נתקל בבעיה כמו זו, אבל לא יתכן שלא להתקל בבעיות אחרות חשובות לא פחות שודאי שיעסיקו אותך כגון, תמיד הילד יפגוש ילדים בחצר או בסביבות מגוריו או בני דודים וכיו"ב שיש להם בבית מחשב והם צופים בסרטים "חינוכיים" ו"מבוקרים", ותמיד ימצא הילד שיש לו "אופניים" למרות שאתה לא מרשה לידל לרכב על אופניים ["דו גלגליים"], ואין להמלט מבעיות שכאלו, ואצל הבנות, תמיד היא תפגוש חברות שהולכות בתכשיטים שאתה לא מרשה לבתך, או לבושות בבגדים צרים או צמודים וכיו"ב, ותמיד יש את המשפחה ששומעים ערוצים "חרדיים", או שומעים זמרים מסוימים שדעתך לא נוחה מהם [ובצדק] ואין לדבר סוף. וכי נוותר על כל העקרונות שלנו בגלל שהילד מרגיש מתוסכל או ממורמר או "חנוק"?

כמובן, שמלבד הגברת ההסברה של ההורים [וזאת בשיתוף מלא ביניהם] שצריך כמובן שישדרו על אותו גל, צריך גם להרבות בהתיחסות אבהית תואמת ע"י מתן הרבה חום ואהבה לילדים וגם לתת להם כל צרכיהם [עד כמה שהמצב הכלכלי מרשה] כדי שלא ירגישו "מקופחים" מכל הכיוונים. בודאי שבית שרוצה לשמור על סטנדרטים רוחניים גבוהים, חייב להשקיע יותר בילדים מבחינת הסברה, התייחסות, תשומת לב, ועל כולם לתת את הדעת לתת להם הרגשה טובה ושביעות רצון בשאר התחומים. רצוי מאוד לקבוע עם הילד הנ"ל איזה לימוד בספר מתאמים פעמיים בשבוע – לזמן קצר –ודרך הלימוד להחדיר בו את כל הנ"ל באופן טבעי. וגם אם המשפחה שכוחה רב בהענקת אהבה לילדיה צריכה להראות לילדיה שאין לה נחת יותר גדול בחייה מאשר לראות את בניה ובנותיה עולים ומתעלים בתורה ביר"ש בצניעות בדרך ארץ ובמידות טובות. ועליה לדעת מש"כ ביחזקאל "כאמה בתה", וכמו שאמרו במסכת כתובות רחילא בתר רחילא אזלא [רחל הולכת אחר רחל].

על ההורים להשתדל גם לספק אלטרנטיבות כשרות למהדרין לבקשותיו של הילד. כגון אם אוסרים עליו ללכת לאיזה טיול בחברה שאינה הגונה כל כך אזי יש על ההורים ליזום טיול כשר לחלוטין ולקחת עמם את הילד. כמו כן לרכוש לו קלטת שיש בה מן התוכן החיובי וזאת במקום דיסקים קלוקלים, והכל לפי הענין. יודע אני מאחד שחינך את ביתו באופן נעלה שכזה וזאת למרות שהיה דל באמצעים, כי והיה שוקד על תורתו באופן נפלא כאברך באחד מן הכוללים. והנה בבית הספר של בתו, יזמה המורה איזו פעילות חברתית וכל אחת מהבנות היה עליה גם לתאר את מעשיו של אביה. בכיתה היו הרבה בנות שאבותיהן היו אנשים בעלי יכולת וגם בעלי "תוארים" שונים, ואחרי שכל בת קמה ואמרה אבא שלי רופא, והאחת אמרה אבא של סוחר, והאחת אמרה אבא שלי עו"ד והאחת אמרה שלי רואה חשבון, והאחת אמרה אבא שלי ר"מ בישיבה וכו' וכו', קמה לאחרונה אותה הבת והכריזה בגאווה ואבא שלי עולה על כולם – אבא    שלי אברך!

ברצוני להוסיף עוד נקודה חשובה ביותר. פעמים רבות כל התלונות של הילד נובעות מסיבות אחרות בכלל. כגון קשיים בלימודים, בעיות חברה בכתה, חוסר תקשורת טובה בין ההורים, בעיות תקשורת של הילד עם ההורים, חוסר שלום בית בין ההורים, עניות קשה וכיוצא באלו מן הבעיות. במקרים הנ"ל תלונות הילד הם סימפטום לבעיה אחרת והטיפול צריך להתמקד בבעיה השורשית, וכשזו תבוא על פתרונה, ממילא שאר התלונות יעלמו, ולכך דרושה אבחנה נכונה.

ולאחר כל העצות צריך לזכור שתמיד על ההורים להרבות בתפילה לבורא עולם ולבקש על בניהם ובנותיהם שילכו בדרך התורה והיראה וכמו שפסק המשנה ברורה בסימן מ"ז סקי' וז"ל ותמיד תהיה תפילת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות, עיי"ש. וקרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.