תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
גלות שכינה בישראל - תשרי תש"ט
מאת ר' משה שנפלד ז"ל מתוך החוברת 'בין ארץ ישראל למדינת ישראל'
מה בצע כי נשלה את עצמנו? לאמתו של דבר יצאה היהדות הנאמנה ממשפט הרשע וידי' על ראשה. יתכן כי רבים אינם חלים ומרגישים אפילו בכך. הגעש והרעש, אסיפות המחאה, כרוזי הזעם ומאמרי הקצף, הנחילום רגש סיפוק פנימי, כאילו היהדות החרדית עוד טרם נס ליחה וכוחה עוד אתה לעמוד על נפשה. אולם אם ננסה לעשות סיכום סופי צלול, יתברך, כי המפקד המתעלל לא בא על ענשו, ואפילו לא הועמד לדין צבאי: שופטי האון לא קיבלו נזיפה, החיילים- חברינו בלומנטל ומנהים, הראויים לאות הצטיינות והעלה בדרגה בעד גבורתם הנפשית, לא קיבלו כל פיצוי תמורת סבלם, עונשם לא בוטל ואילו לא הומתק, ולא עוד אלא שהעברתם לפלוגה בלתי דתית, יש בה משום החמרת העונש, באשר החייל הדתי יבכר מאסר ביחידה דתית על פני חופש ביחידה בלתי דתית. קיים חשש מבוסס, כי הפרסום שהמשפט זכה לו, עלול להיות לרועץ לחיילים הדתיים בכל מקום שהם. המפקדים נוכחו לדעת, כי החייל הדתי מופקר לשרירות לבם וכל רע לא יאונה להם אם יתנקשו בקדושיו ויגזרו עליו להעבירו על דתו, לבסוף לא הם אלא החייל המסרב לציית יענש, כי על כן אדונים הם לגופו ולנשמתו גם יחד. עד כאן לגופו של ענין, יש לעמוד גם על תופעות הלווי שאף הן אינן משמחות ומעודדות כל עיקר. הנה נתברר, כי היהדות הנאמנה. אף בשעה שנסערה תוך מתח גבוה, גם במקרה זה, בו עטה הצבור החילוני בושה וגלה הבנה לעמדתה, אין בידה כל אמצעי לחץ יעילים או שאיננה מסוגלת להפעילם כראוי, בהפגנות סרק ללא כל תגובה מעשית, מחפשים אנו פורקן להתמרמרותנו, וכך הננו מעלים חרס בידינו והתוצאות- מאפע. אפילו הפגנת כוחנו הפוטנציאלי לא הצליחה. ארבע המפלגות הדתיות, אשר מצאו לנכון לפרוט את המאורע הגדול לפרטות תעמולת בחירות של חזית דתית מאוחדת, נחלו כשלון שאינו מנבא טובות לתוצאות הבחירות הבאות. אסיפות המחאה המשותפות אכזבו את מכנסיהן. הן הפכו לאסיפות בחירות וככל קדירא דבי שותפי היו לא קרירות ולא חמימות, אלא פושרות, ההחלטות שנתקבלו הצטיינו במלל רב ובהעדר החלטה מעשית יחידה, שבידינו להגשימה: פני' אל הרבנים ומנהיגי היהדות החרדית, לצאת בתמידות ורציפות אל מחנות הצבא לראות בסבלות החייל הדתי ולדעת את מכאוביו. מעל במתי בטאוננו התריע כותב השורות על האדישות המביישת שהיהדות הדתית מגלה ביחס לבני' –חיילי' וההפתעה שעורר משפט הרשע, אף היא אינה אלא סימן מובהק לאותה האדישות וחוסר ההתעניינות שהעלימה מידיעת צבורנו עובדות רבות, שאינן פחות מזעזעות ומחרידות מזון שנתפרסמה במקרה, באשר נתגוללה לפני בית הדין הצבאי, הציבור קרא את הודעת המטכ"ל על הפרשה בה צוין כי גם טוראי נמנה על ה"שופטים" ואף הוא הצביע בעד פסק הדין- אולם אין צבורנו יודע, כי אותו טוראי נתפס למעשה טירוף מתוך יאוש, כדי לפקוח אחת לתמיד את עיני הקהל על מעמדו של החייל הנאמן לתורה. זוהי חרפת היהדות הדתית בארץ ישראל ומנהיגי'. חרפה זו לא תמחה באספות מחאה, ובדברי נואמים חוצבי להבות אש ומאמרים נמלצים, אלא אך ורק בתשובת משקל של הידוק קשרים נפשיים עם חיילינו, והעמדת עניינם במרכז חיינו תוך מגע אישי וישיר.
בתולדות העמים ידועים משפטים של הפרט, אשר יצאו ללמד על הכלל כולו וחשפו באור יקרות או בלהות את הרמה המוסרית של החברה, העם והמדינה. היו משפטים שגרמו במישרין או בעקיפין להתמוטטות ממשלות ומשטרים, הציתו את נצוץ המרד, חוללו מהפכות ושמשו נקודות מפנה גורליות. מדינת ישראל עדיין צעירה היא מאד לימים וכבר נערך בחסותה משפט, שמימי נביות היזרעאלי במלכות ישראל הקדומה לא ידעו תולדות העם היהודי כמותו. ואל תראה הקבלה זו כמוגזמת בעינינו, חז"ל הורונו כי קשה המחטיאו יותר מן ההורגו. גם פה גם שם התימרה המדינה בסמכות ריבונית ויחידה (הלא כה דברי איזבל אל אחאב: "אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל"), ומשהתנגשו צרכי' בעיקרי תורתנו, בוים משפט ונמצאו "שופטים", אשר בתוקף חוק שרירותי הרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע. רק חרטתו של אחאב משליטינו היא והלאה...
החזות הקשה של "גלות אצל יהודים", כהגדתו של ד"ר נתן בירנבוים ז"ל, נסבה על גלות שומרי התורה, שמפירי התורה יהיו רודים בהם ומשעבדים אותם בגוף ובנפש. מעמד היהדות במדינת ישראל, אשר המשפט בחטיבת אלכסנדרוני הבליט את השפלתה עד שאות תחתי', תובע הגדרה אחרת, ממצה וקולעת, אם גם מחרידה ומאיימת: גלות שכינה בישראל, שומה עלינו לראות נכוחה את האמת האכזרית הזאת. במדינת ישראל גלתה השכינה ביד חזקה מבתי הספר ומבתי המשפט, מעל דפי הצעת התחוקה ומרחובות הערים והכפרים ולא נותרו לה אלא מקומות מקדש מעט: בתי הכנסת, הישיבות ותלמודי התורה. במדינת ישראל מתנקשים להסיר מעל היהדות את עטרת תורת החיים, דלית אתר פנוי מני' ולצמצמה במיטת סדום של דת, פולחן וידע-עם. התנקשות שלכזו המבוצעת בממדים, בהיקף ובעקביות שכאלה, אין דומה לה בתולדות עמנו, היא הרקע לכל הנעשה ושיעשה עוד בתחומי המדינה וככל שנטיב להבין זאת, כן לא נוסיף לבזבז את מלאי הרגשותינו על הפרטים הבודדים ולפזר את כוחותינו על טפול בתופעות יחידות. החל מהשרים היושבים ראשונה במלכות וגמר באחרון המפקדים, החרדים כולם מאד לשלום מקדשי הנצרות והאיסלם, מפחד מאות מיליונים של נצורים ומוסלמים, מדמים בנפשם כי תורת ישראל, אשר מאות רבבות של נאמני' נספו באירופה, אין מי שיתבע את עלבונה, לית דין ולית דיין לקדשי היהדות וכל הפוגע בהם אינו מפסיד. ורק דוגמא אחת מני רבות- בית הכנסת המרכזי ותלמוד התורה שביפו גורשו מבנינם ומשמר חיילים מונע את המתפללים להכנס. כלום יתואר כזאת בנצרת? מה פלא שהרב פישמן היודע את נפש חבריו בממשלה ומהלך מחשבותיהם, מבקש לשכנע אותם בקשר למשפט החיילים בנמוק שאולי יתרשמו ממנו, דהיינו: עתיד משפט זה להזיק לנו בזירה הבין-לאומית.
בת קול היוצאת כל יום מהר חורב ומזעיקה את הבריות על עלבונה של תורה. קוראת לנו לבנינו-להתמרד, לא מרד של אגרופים וסטנים (אנו כופרים בערך הכרעות של כח, בפרט בשטח מאבק רוחני), כי אם מרד' בלבננו ובהכרתנו הפנימית. אנו מצווים להאמין באמונה שלימה, כי אם חס וחלילה כל העם היהודי ימיר את תורת ה' בחוקים ובמשפטים שיבדה מלבו- זאת התורה לא תהא מוחלפת, וכל תחוקה שתתקבל תהי' משוללת סמכות ותוקף מחייב. בית הדין, אפילו הוא מכונה עליון, שאין שופטיו ראויים לאותה אצטלה והפוסק שלא כמשפט התורה. יהי' בעינינו כערכאות. כל שלטון וממשלה שיתיהרו בריבונות ובסמכות מחוקקת על פני התורה- בלתי חוקיים הם, אם גם נבחרו על ידי העם כולו. לא תהי' אחרי רבים לרעות ולעולם לא תפקע השבועה שהושבע העם במעמד הר סיני, היא שרירה וקיימת ומחייבת את אשר ישנו פה ואשר איננו פה. שום הצבעות ומשאלי עם, אין כוחם יפה לבטל את קראית "נעשה ונשמע", שקרא ישראל. כאיש אחד ובלב אחד, ברגעי התעלותו הנשגבה. קצורו של דבר: אם חלילה יקבע משטר חילוני במדינת ישראל, נאלץ אמנם בעל כורחנו להכיר בו למעשה, אולם שום כח בעולם לא יכוף עלינו להכיר בו להלכה. זאת ועוד אחרת: אם גם ירושלים תשוב להיות בירתנו ותחומי מדינתנו יפרצו מזרחה לירדן ועד גבולות כבוש דוד יגיעו, אפילו תפרח כלכלתנו ואימת עצמתנו תהא מוטלת על כל שכנינו, נשנן לעצמנו ולבנינו, כי כל עוד גלתא שכינא בישראל, גם אתחלתא דגאולא אין כאן, רק חבלי משיח מרים וקשים. כל עוד אין השם שלם והכסא שלם, כל עוד המלך אסור ברהטים והשכינה טרם חזרה למקומה- למלוך בישראל, אין בגאולתנו ממש ואנו שרויים בגלות ובצרתו כביכול, לנו צר.
יחידי סגולה היו נוהגים לקום כל ימות השנה לראש אשמורות וליחד את לבבם לצער שכינה בתקון חצות. אותה שעה נשכח מהם רישם או עשרם הפרטי, מצוקתם או שלותם האישית וכל הגיגם וכסופיהם לאוקמא שכינתא מעפרא, שיתרבה כבוד שמים וידע הפעול את פועלו והיצור את יוצרו. ספרי הקבלה אומרים, כי בימים הנוראים חייב כל אדם להמנע מלבקש על משאלותיו האישיות ולהעלות על ראש תפילתו את גלות השכינה וחלול השם הגדול והנורא. דור דור וארשת שפתו, כל שנה ושנה מוסיפה נופך וגוון משלה לתפילות העתיקות. רבבות שלומי אמוני ישראל בארץ הקודש ובתפוצות, ישוועו השנה מעומק לב: ותמלוך אתה ה' לבדך במדינת ישראל ושמך יתגדל ויתקדש בה.
