הנסיון הגדול - אדר ב' תש"ח

חושבני, כי תנועת צעירי אגודת ישראל חייבת למסור דין וחשבון לפני מאות חברי' שנתגייסו לקול קריאתה. לא מתוך פזיזות וקלות דעת הכריזה תנועתנו ראשונה בין כל אגפי אגו"י על השתתפותה בגיוס ליחידות דתיות. באותם הימים הספורים שבין הכרזת הגיוס ע"י המוסדות הציונים והכרזתנו אנו, התלבטנו איש איש בלבבו עם הכרתו ועם מצפונו, שקלנו ובררנו ביחידות ובצוותא את צדדי החיוב והשלילה. על מנת להביאם להכרעת גדולי התורה. כמו בימי "ילדי טהירן", הפכה שוב תנועת צעירי אגו"י לכתובת יחידה כמעט בשביל המוני הנוער החרדי. רוב הצעירים שומרי התורה אינדיבידואליסטים מובהקים הם מטבעם והנה נפעמה בהם כעת ההכרה, כי במפורד עלולים הם להטמע כאבק אדם ורק בלכוד ארגוני יתחשלו במעמדם. שאלות דחופות הגיעונו מכל נקודות הישוב, לרבות מקומות שמעולם לא הצלחנו להקים בהם סניף ומאות צעירים שמעולם לא הזדקקו למשמעת ארגונית, תבעו מאתנו הוראות. כגודל מתיחות הצפי' שבין המוני הנוער הנאמן, כן רבתה גם חרדתנו ומועקת נטל האחריות להיות שליחי הרבים בנקודה כה מכריעה. כל מי שמכיר את יחס מוסדות אגו"י העליונים אל בעיות הנוער, לא יופתע בשמעו, כי מוסדות אלה לא היו שותפים לנו לחרדה ולאחריות, באותה שעה היו שקועים בדברים העומדים ברום עולם של מנוי נציגים לועדות ישוביות, ממשלות זמניות וכדומה. רק כדי להבליט את כובד המעמסה שרבצה על תנועתנו, מן הראוי לציין את הידוע, את שיחנו שפכנו לפני גדולי התורה, הדגשנו את הסכנה הרוחנית הצרורה בכנפי הגיוס ולא העלמנו מהם את פקפוקנו בסכויים להקמת היחידות הדתיות. מאידך הדגשנו, כי בשעה שהשונא מבקש להכריתנו חלילה, לא יוכל הנוער החרדי לראות את דמו כסומק טפי ולשבת שלו בביתו, בעוד האחרים מחרפים נפשם על הגנת חיי ישראל, על פי ההוראה שקבלנו מגדולי ישראל ערכנו את הכרזתנו. המאבק הממושך והמיגע שלנו עם מוסדות הבטחון הציונים, מהוה פרשה בפני עצמה, שאין כאן מקומה.

המצב שנוצר היום בתנועתנו מיוחד הוא במינו, לא תהי' בכך משום הגזמה אם נקבע כי סניפינו התרוקנו כמעט ממבוגרים, נקודת כובד התנועה ברה מהמועדונים למחנות האמונים ולעמדות. היחידות הדתיות הנפרדות לא הוקמו פרט לקבוצות ששוכנו בישובים הדתיים, מרוכזים חברינו במחנות כלליים, כמעוט בתוך הרוב החילוני. שארית הנוער הנאמן לתורה, מלבד לומדי הישיבות, נצבת לפני מבחן אשר אחריתו מי שיער. הנוער שלנו האמון על התרחקות מחברים רעים ושכנים רעים, על הסתגרות מפני רוחות זרים, על הדגשת הקו-המפרדי בינו ובין המתנכרים לתורה, הוכנס לפתע פתאום למסגרת משותפת אתם, נתון לפקוד אנשים שתהום השקפות ואורח חיים מבדיל בינו וביניהם. משותף הוא השונא, משותפת השמחה לרגלי כל נצחון ומשותפת הדאגה לרגלי כל כשלון חלילה, ובכן אחדות לא רק חצונית במדים ופעולות, אלא גם פנימית, בהרגשות ומשאלות, שותפות זו סכנת טמיעה רובצת לפתחה, סכנה של טמיעת המעוט בקרב הרוב. עלולה אותה שותפות להקים גשר נפשי בין נאמני התורה ועוזבי', גשר משונה מכל הגשרים, שכן על פני כל גשר מצויים עוברים ושבים, ואילו גשר זה עתיד חלילה לשמש רק לעוברים ולא לשבים ונמצא תקלתו מרובה ותקנתו אפסית.

אין כל ספק כי הנוער המתנכר לתורה, מגלה לעתים קרובות בימי מסה ומצוקה אלה, נכונות להקריב קרובות את חייו, גבורה עילאית ומסירות נפש נפלאה, מתוך אהבת ישראל ולהט דביקות באדמת הקודש. נוער זה בחלקו הארי דינו כתנוק שנשבה לבין העכו"ם, הוריו, מוריו ומדריכיו נתקוהו בזרוע ממורשת סיני, אולם למרות הכל מבהיקות סגולות ישראל כאבני חן בנפשו, ואף על פי שחטא ישראל הוא ואם גם התרוקן ממסורת אבות, מלא הוא מצוות כרמון. חזיון זה שמגויסינו צופים בו בהתפעלות מקרוב, אף הוא עלול להרבות את המבוכה, לקרב את דעתם אל אלה שסכנה רוחנית צפונה בהתחברות להם, ולהשכיח את הכלל, כי כשם שאין עברה מכבה מצוה, כן גם אין מצוה מכבה עברה. מרן הגה"צ ה"חזון איש" שליט"א, המשיל עליהם את משלו המזעזע שמן הראוי לפרסמו ברבים: מעשה בזקן אחד ברדין, עירו של החפץ חיים זי"ע, שנפל בליל חורף חשכה לבור עמוק ונחבל קשה בגופו, נמצא יהודי אחד, שהכניס את הזקן לביתו, טפל בו באהבה וברחמים, סעדו על ערש דוי, הבהיל את טובי הרופאים אליו ותרופות יקרות לא חשך ממנו, עד כי כעבור חדשים מספר והזקן חזר לאיתנו, משפגש החפץ חיים זי"ע באותו יהודי טוב- לב ורחמן, שבחו והפליא את מעשהו ולא נחה דעתו עד שאמר לו: "מחלקך יהי' חלקי, מקנא אני בך בגלל המצוה הגדולה". "רבי, אל תקנא בי", ענה היהודי הטוב והמטיב, "אותו בור שהזקן נפל בו, אני כריתיו". והמבין יבין ולא ישכח.

פולחן כח הזרוע שמטפחים אותו בצבא, אף הוא עושה שמות בנפש הצעיר. ערכי הרוח וסגולות האופי, נדחקים מפני שרירים מפותחים ויד מטיבה לקלוע. באזני דור כובשי כנען הושמעה האזהרה הנמרצת: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את  החיל הזה. וזכרת את ה' אלקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ספר החשמונאים מספר על יהודה המכבי. סמל גבורי ישראל, שנאם לפני צבאותיו היוצאים לקרב והחדיר בלבם את ההכרה, כי ימין ה' בלבד עושה חיל ואין האדם אלא כלי שרת לבצע את גזירתו של מקום. הייה על חברינו לגייס את כל כוחותיהם הנפשיים, כדי להתגונן מפני הלך רוח של התרברבות והתימרות, שאין הוא והיהדות יכולים לדור בכפיפה אחת.

הצבא היהודי בארץ ישראל, צבא ציוני הוא. העובדה כי אגו"י מיוצגת במועצת הבטחון אינה יכולה לשנות ממציאות זו, לכל היותר היא מטילה גם על נציגי אגו"י את האחריות בעד כל המתרחש במסגרת הצבא, החל מהאכלת טריפות במרמה ובזדון, חלול ובטול השבת ללא צורך, וגמור בדרשות הדופי שהמפקדים משמיעים באזני חייליהם ורדיפות הדת שמחוסרי מצפון שביניהם רודפים את החיילים הדתיים הבודדים, שנפלו לידיהם, אלמלי דכינו, כי עתה הי' הצבא היהודי בארץ ישראל מחנה קדוש, שהשכינה שורה עליו ודין התורה ומוסרה נר לרגליו, עכשיו שלא זכינו, מצווים חברינו ליצור בתוך צבא זו פינה שתהא רוח הטהרה והקדושה חופפת עליה. יבצרו פינה זו, שלא תעבור שום רוח פרצים את תחומי' וזכו לא רק את עצמם ואת אחיהם לנשק, אלא את כל הישוב כולו, שתשועתו תתגלגל על ידם. תקום בתוך הצבא הציוני פינת הלוחם האגודאי, המשועבד להוראות צבאיות בגופו, אולם חפשי ברוחו, עצמאי בהשקפותיו ונבדל באורח חייו ונמוסיו, לנגד עיניו ישים לא רק את הכנעת האויב החיצוני, אלא גם את היצר האורב בחובו ומן השמים יסייעוהו, כי שתי המלחמות יעטרוהו בנזר נצחון. עם סיום שרותו יצא שלם בתורתו וביראתו ועל מחנה היהודת הנאמנה יתוספו כוחות מלומדי נסיון, מזוקקים במבחנים, צרופים ומחושלים ברוחם האיתנה. כן יצא מעז מתוק ושרות הצבא תהפך לעבודת ה' מובחרת.

החסידות הבליטה בתורתה את הכלל "בכל דרכך דעהו", היא למדה כי כל המכוון לשם שמים יוכל לעבוד את הבורא ית' בכל הדרכים ובכל האמצעים ויוכל להטביע את חותם הקדושה גם על עבודין דחול. הנשק שאוחזים בו להציל נפשות מישראל, כדי לגונן על חיי תנוקות, נשים וזקנים,  הופך בידי שומר מצוה למכשיר מצוה וההתאמנות לקרב יש בה משום הכנה למצוה. יתלקטו חברינו שבצבא ויתלכדו בקשרי ידידות וריעות נאמנה, יהיו אחיסמך, אחיעזר וגומלי חסדים איש לזולתו, יהיו ערבים זה לזה וזה בעד זה, יטיפו מוסר ויקבלו תוכחה אחד ממשנהו. תהיינה שעותיהם הפנויות קודש ללמוד תורה בצוותא ויקיימו מפרק לפרק שיחות ומסיבות המעודדות ומחזקות. תנועתנו בערוף תדע את חובתה כלפי חברינו המגויסים, הם יהיו ראש דאגתה, ספוק צרכיהם וטפוח קשרים אמיצים עמם- עיקר תפקידה. התנועה חייבת בשדוד מערכות גמור, שתהא מכוונת ומופנה אל המגויסים, הנלחמים מלחמת הגוף והרוח.

ברגעים שדכאון והרגשת נחיתות עצמית יעכרו את רוח חברינו, עת יחששו כי התנאים המיוחדים שהם חיים בהם, גרמו להם ירידה רוחנית, יהיו לנגד עיניהם דבריו של בעל החפץ חיים זי"ע, שהרגיש בצערו של החייל היהודי ובספרו "מחנה ישראל" פנה אליו לאמר:

"ואף שבאמת בעתים הללו שהוא משועבד לעבודת הצבא, בודאי לא נקל הוא לו לשמור את שרשי התורה וכל שכן אם ירצה לשמור אותה בכל ענפי', אבל תמורת זה אם יהי' לבן חיל וינצח המלחמה הגדולה היא מלחמת היצר הרע ויראה לשמור את התורה בכל פרטי' בעת ההיא, לעתיד יהיו הימים האלה המובחרים לו שבכל ימי חייו ולא כאשר נדמה לאיש הצבא ברעיוניו שעתים הללו הם הפחותים לו שבימיו, ויהי' מקדושי ה' בעבור זה ולא כל איש מבני חורין יוכל לעמוד במחיצתו. וראוי לך לידע עוד דהימים שהאדם עובד להקב"ה בזמן שאין הקב"ה מרבה לו בטובה כל כך הם נחקקים לו לעד למעלה להזכר שמו לטובה בעבור זה וחושבים לאדם כאילו הי' מתחסד עם הקב"ה בזה ומקרא מלא הוא בירמי': 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'.