חיילינו מאשימים

בכדי למנוע מציבורנו כל אפשרות להתחמקות באמתלות העדר ידיעה על המצב, יש לקבוע את הדברים לאמיתם. לשם כך נפתח בשטח הכשרות בצבא, אשר הבחינה העובדתית נוחה בו יותר. החלק הארי של המטבחים טרף לחלוטין לרבות המקומות בהם חונות פלוגות דתיות. דבר זה בולט במידה כזאת, שכל האחראים לצבא, החל משר הבטחון וגמור במפקדים המקומיים, אינם מנסים להכחיש את הטענות, ולא עדו, אלא שמאשרים אותן בהבטיחם שיפורים לעתיד לבוא, המטבחים הכשרים המעטים הולכים ומתטרפים מתוך סיבה פשוטה שהיא אבי אבות פיגול המטבחים: חוסר כלים. מספר החיילים והמחנות בצבא הולך ורב. מדי יום ביומו מוקמים מטבחים חדשים, אולם מחסור הכלים בעינו עומד. האפסנות בצבא רואה לפיכך במערכה כפולה של כלי בשר וחלב מותרות והיא מחסלת בשיטתיות כפילות זו גם במטבחים הכשרים. ככה יורדים לטמיון המאמצים שהושקעו בהכשרת המטבחים. בחזית פועל נוסף על כך גורם קשיי האספקה והכל "שוחטין" שם את העופות בגרזן ואת הבהמות הכשרות והטמאות בכדורי סטן ככל שיזדמן לידם.

"מכסה פשעיו לא יצליח" ומוטב שנדע את האמת, כי ממערכת הכשרות יצא חלק גדול מהחיילים הדתיים מוכה ומנוצח. אמנם רבים מחברינו מגלים גבורה נפשית נפלאה. ידוע לנו על חברים פצועים קשה. השוכבים בבתי החולים ומסרבים לאכול כל תבשיל על אף הסכנה שהם מסכנים את החלמתם. ידוע לנו על חברים, שעמדו ימים רבים בחזית ממש וחיו על לחם יבש ומים לחץ, עד שכלו כוחותיהם ונשלחו בגלל תשישותם לבתי חולים להבראה. יש עוד כהנה וכהנה גבורים אלמונים, אשר רק לפני שוכן מרומים גלויים וידועים יסוריהם, תלאותיהם והתמסרותם הצנועה. בצבא ישראל, עד כמה שהדבר מטיל אימה וזועה, נאלצים חיילים יהודיים להמשיך בשרשרת קדוש השם של רבים מאסירי מחנות ההסגר הנאציים, שעמוד בנסיון והתנזרו ממאכלי פגולים. אולם יש גם צד שני למטבע, רבים הם הכושלים שתחילתם אונס וסופם- אם גם לא רצון – בכל אופן הרגל הוא. הרבה רעב עושה, הרבה חברים עושים ויותר מולם פועל רגש ההתמרמרות לרגל התעלמות הציבור התורתי מגורל החייל. מפירי התורה סומכים על כוח ההרגל והנסיון מלמדנו כי אכן יש להם על מה שיסמכו. במשך השנים הרגילו אותנו לקבל בשויון רוח דברים רבים שהסעירונו והרעידונו לפנים. הרבה דרישות שנראו לנו כמינימליות וכחוק לא יעבור אשתקד, שוב נדמות לנו היום כמקסימליות, שאין השעה ראוי' להם יותר. הגיונם של מאכילי הטריפות מורה להם, כי גם הסערה על מצב הכשרות בצבא עבור תעבור ואת מקומה תירש האנחה של מקבלי דין בהכנעה, האופיינית לנו מאז.

הרוצה ללמד חובה על דורנו יטען:בואו וראו מה בין ה"קנטוניסטים"- הילדים הרכים שעינו אותם ביסורים קשים והם עמדו בסרובם ולא התגעלו בטריפות ובין אותם החיילים הדתיים שצבא ישראל אינו מכריחם לטריפות, אלא מונע "רק" מהם מאכל כשר והם נכשלים ומתפגלים. אולם אנו חלילה לנו לידות בהם אבן, חלילה לנו לדון את חברינו עד שהגגענו למקומן. שומה עלינו לעודדם, לאמצם ולחזקם, להורותם ברוח "אגרת תימן", כי גם הכשלם בל ידח מהם נדח.

חזית הכשרות איננה היחידה, שהחייל הדתי מצווה ונבחן לעמוד בה. המעיין בעתוננו זה ימצא בו חומר רב על נתיב הסבל שצועד בו החייל שלנו. קיימת עוד חזית של שבת ומועד, של תפילה בציבור, של קביעת עתים לתורה, ועל כולם מערכת הבדידות הגדולה, המנסה בכל יום ובכל שעה את החייל הדתי אם לא יבוש בפני המלעיגים עליו, והבדידות היא הקשה שבכל המערכות. או חברותא או מיתותא. המפקדים דאגו כבר ברוב תבונה לבודד את החייל הדתי, בשיטתיות פיזרו את הפלוגות הדתיות ושערי התירוצים והאמתלות כידוע מעולם לא ננעלו. ככה נהרס קמעה קמעה ההוי הדתי שהתרקם זעיר פה זעיר שם במחנות ובפלוגות. אי' פה ואי' עט שישכילו לתנות את בדידותו של הצעיר הנאמן, אשר הוטל פתאום לתוך ים של חלוניות ואין לו אלא גחלת הקדושה הלוחשת בלבו, מורשת בית אבות, החדר, הישיבה והארגון. אותו צעיר שאומן על שמירת הלשון, על טהרת המחשבות וההרהורים, אי' בית מנוס לו מפני נבול פה, ליצנות מופקרת ושיחות חולין שבחולין? לאן ימלט מפני הפעולות התרבותיות שקציני התרבות מעניקים לו ביד רחבה: נשפי ריקודים, הצגות להקות והופעות הזמרות והמשחקות. אנה יברח מפני המרצים, המורים והסופרים, המלעיטים אותו בתורות חדשות, השקפות זרות והנחות, שנפשו סולדת מהן, אכן אין מפלט ואין מקלט לחייל הדתי, אין פוקד את מחנהו ואין דורש לשכנו. והעתונות מודיעה:  בבן שמן חגגה הפלוגה הדתית את שחרורה מהמצור המסוכן והחמור, מי עטר ופאר את סעודת ההודי' הזו.. זמרת "הבימה" ומשחקי'.

עשרים וחמשה שנתונים, כל הדרו הצעיר עד גיל העמידה, כל עתיד הישוב מרוכז במחנות הצבא והרבנים מרביצים תורה והדרשנים דורשים בבתי כנסיות ומדרשות, המנהיגים הדתיים נואמים בכינוסים והמרצים הדתיים באולמים, הכל כדאשתקד, כאילו לא הועתקה נקודת המוקד מהעיר והמושבה למחנה הצבא והקלט. עד שאנו מצטערים על הראשונות וסכנה חדשה שראוי לגזור עלי' תענית ולתקוע בשופר מרחפת מעל ראשנו. בממשלה דנים כעת על הקמת "חיל הנוער", שיהי' מורכב מבני 14-16. בודאי גם הפעם ינסו להשלות את נפשנו בהבטחות על הקמת פלוגות דתיות נפרדות. יתברר נא לנו הפעם מראש, כי כגורל הפלוגות הדתיות למבוגרים, כן גם יהי' גורלן של פלוגות הנוער. אנו קראנו את חברינו הצעירים להתגייס והם נענו בהתלהבות, פקוח נפש הישוב דחה את כל החששות שלא  התבדו. חיל הנוער אינו צבא לוחם, זהו בית ספר לגיבוש טיפוס אחיד של אזרח המדינה. בית ספר חלוני מובהק אשר בגלל אופיו הצבאי יעיל הוא לאין ערוך מבחינת השפעתו יותר מכל בית חינוך רגיל. ההורים ישנים שנת ישרים ואינם יודעים את הצפוי לבניהם כי כבר מחר אולי יבוא ה חטא ויכלה חלילה את נפשותיהם באין מציל ומושיע. הגיעה השעה, כל עוד טרם איחרנו את המועד האחרון, להזעיק את הציבור החרדי: אל פוגת לכם לסבל החייל הדתי. יתמרד העורף הנאמן לתורה למען החייל שבחזית, הנרדף על דתו. ידוע נדע כי אם החרש נחריש בעת הזאת, תעולל מחר חילוניות המדינה לעורף, מה שעוללה היום לחזית ולא תהי' לנו חלילה עוד תקומה בגלות ישראל. רבנינו ומנהיגינו, הצילו את החייל הדתי מבדידותו, צאו ושוטטו במחנות הצבא, נחמוהו, דברו אל לבו, עוררוהו לקוממיות ולהתקוממות נפשית, החזיקו בו בטרם יכשל ויפול, הרבו קדושה וטהרה במחנות, כבשו אותם באור תורתכם ויראתכם וחזקה כי לא רק את הקרובים תדעו לקרב, אלא גם רבים מבין המרוחקים תחזירו למקורם.

גלגל תולדות ישראל החוזר תדיר לנקודת מוצאו, הביא את תקופתנו להקבלה מפתיעה עם תקופת האחזות שבטי ישראל בכנען, בימי השופטים. על אותו דור השמיעו חז"ל דברים קשים כגידין: "אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? הי' להם לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס. בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה לארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית-אל, יום אחד לירושלים וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח". דברי חז"ל הקדושים לא נאמרו לשעתם בלבד אלא גם לעתיד לבוא ומן הראוי שכולנו הפוך ונהפוך בהם. נטול ממדרש זה את "לכיש" ונכניס את "תל-נוף" במקומו, או את "גדוד התותחנים" במקום "עגלון" והרי הוא תורגם לשפת המציאות שלנו הגדולה והטרגית.