ציון בית חיינו

דוקא בימים אלה, תשמע קריאתנו באזני חברינו בגולה. ארגוני צעירי אגודת ישראל די בכל אתר ואתר. אשר חזקה עליהם שהם מכוונים את לבבם ונפשם לציון, שיכוונו אלי' גם את מאודם מפעליהם ופעולותיהם, ולמעלה מזאת- שיתקינו את עצמם להתמסר לציון בגופם- פשוטו כמשמעו, לעלות אלי', לחונן את אבני' ולהקים את חורבותי'.

יאמרו הדברים בגלוי, ליהדות החרדית קרה אסון רעיוני גדול, בינה ובין ארץ ישראל נצבה הציונות. המזהה את ציון עם הציונות, בשני קצוות המחנה הגיבו באופן שונה והסיקו מסקנות מנוגדות. ששתיהן סכנתן מרובה. חלק אחד של היהדות החרדית, וגם בנמנים על אגו"י דברים אמורים, אינו מבחין, ביודעים או בלא יודעים, בין אהבת ציון ואהבת הציונות ומדרכה של אהבה שהיא מקלקלת את השורה של בהירות רעיונית, כושר ההבחנה ושמירה על התחומים, מאידך גיסא גרמה ההתנגדות המוצדקת לציונות, אדישות והעדר התלהבות לגבי ציון. במקצת ממערכות אגו"י והיהדות החרדית הנצבת מימינה. לשתי התגובות השונות האלו, יש גם צד שוה במלחמתה של היהדות התורתית נגד הציונות הן מסייעות לכריע את הכף לנצחון הציונות.

אנו חייבים להזכיר ולהשמיע את האמת שנשתכחה ברבות הימים ושהיא נראית היום תמוהה ומשונה בעיני הבריות. הציונות בתחילתה לא היתה קשורה קשר בל ינתק לציון "מדינת היהודים" ולא "ארץ ישראל". קרא הרצל לספרו, "אוטואמנציפצי'" ולא "ציון". קרא פינסקר לספרו, ושמות שניספרי יסוד אלה של הציונות מגדירים את תוכנה ביתר נאמנות. מאשר הכנוי שכנתה את עצמה- "ציונות". בעצם היתה הציונות תנועה לקראת המדינה היהודית. שבקשה לפתור את השאלה היהודית בדרך האוטואמנציפצי'- השחרור העצמי, לפיכך קבל הרצל ועמו רוב צירי הקונגרס הציוני את הצעת אגונדה. מתוך מהלך מחשבה הגיוני, שמדינת היהודים היא העיקר והארץ בה תוקם. אינה אלא בעי' שני' במעלה, ומכיון שהדרך לציון זרועה מכשולים. אפשר גם לעקוף את ציון מבלי לבגוד במטרה הסופית. בודאי, ציוני מזרח-אירופה, חניכי החדר והישיבה, שינקו מן השיתין, התקוממו במלא כוחם נגד ההחלטה עד שסכלוה. הם, שהיו עממיים יותר, והכירו את נפש המונות בית ישראל, הבינו יפה, שלא יתכן להלהיבם ולדרבנם להגירה המונית אל ארץ לא נושבת ולא נודעת. שלא יתכן להמריצם לשנוי ערכין ולשדוד המערכה הכלכלית, להפכם מיושבי ערים ואנשי מסחר לעובדי אדמה, בלעדי מניעי האהבה הנפלאה לציון ואור האמונה המשיחית התלויה בשיבת ציון. לפיכך טענו, והזמן הוכיח את צדקת טענתם, כי רק בארץ ישראל קיימים סכויים להשגת המטרה המדינית. אהבת הציונים לציון היתה אהבה התלויה בדבר ומשנדמה כי בימי אוגנדה בטל הדבר, בטלה גם האהבה. עד כדי ותור על הכל. הותור מרצון על עבר-הירדן, ההסכמה מרצון לחלוקה. שפרושה שוב ותור על רוב של חלק הארץ המערבי, וכל זה למען המטרה הנכספת של מדינה יהודית. אינם אלא הוכחה מוחשית מאד. לאהבת ציון על תנאי, המסבירה את התמיהה: מה חזית דחלק של ארץ ישראל זה חביב טפי?

ציון דורש אין לה- מכלל דבעי דרישה. והרי לא רק בירושלים של מעלה. שיחו, חלומו, והגיגו של כל יהודי שומר תורה. אלא אף בציון של מטה, על עמקיה, הריה, נהרותיה, ושדותיה, ציון אינה קדושה כמושג וכסמל בלבד. קדושים הם אף רגבי עפרה, הנתנים להמשש באצבעות, אהובים הם אבניה. סלעיה וכיפיה. דומה שדבר זה נשכח מלבנו. בודאי, או שזכינו לשבת בארץ הקודש, התקשרנו לה בעבותות אהבה. אם חן המקום על ישוביו בכל אתר, על אחת כמה וכמה שלא תוכל לעמוד נפש יהודי בפני חנה וקסמה שלארץ ישראל, אולם מתוך הרגלנו לציון במגע יום יומי, נעשה לבנו גס בה ואיננו מסוגלים ללבות את אש אהבת ציון בין אחינו שבתפוצות. כדרך שעשו בדורות הקודמים, השדרי"ם מארץ ישראל בעל פה, ויושבי' במכתביהם ובכרוזיהם. עלינו ללמוד את אהבת ציון על מנת ללמדה לאחרים. לאהוב את יון כמו שהיא על כל חלקיה וגלילי', הפורחים והשוממים, הכלולים בשטח המנדט ושאינם כלולים בו, העתידים להקצע בתחומי "המדינה היהודית", המתוכנת, והעלולים להיות מופקעים ממצרי', אהבה שאינה תלויה במסיבות פוליטיות ובתנאים כלכליים, במצוקת הגולה ובפחד מפני שנאת ישראל המתפשטת בעולם. אנו מצווים לאהוב את ציון אהבה שהיא למעלה מן הזמן והמקום, אהבה שלא הניחה לישון את נאמני ציון בלילות והקימה אותם ממשכבם לעריכת חצות: אהבה שהמריצה את ר' יהודה הלוי להמיר את תענוגי ספרד והיכלי' ביסורי ארץ ישראל וחורבותי', אהבה שהשיטה מאז את הטובים והמעולים שבעמנו, בסירות מפרש על פני כל הימים שטלטלה אותם דרך מדבריות וישימון אל ציון מכסף נפשם, אהבה שהניעה את העני' שבישראל, לחשוך מפתה ולהפריש עם התקדש השבת פרוטה טבולה בדמעה וביזע לקופת רבי מאיר בעל הנס.

על רבי מנדל מויטבסק מספרים, משעלה ארצה ישראל, התענה ארבעים יום רצופים ובסיום תעניתו ערך סעודה גדולה וגלה לפני המסובים את סיבת תעניתו וסיומה. בעלותו לארץ ישראל, נפגש עם מקובל ספרדי והלז מסר לו מרזי ארץ הקודש. כי כל הראוי להאחז בה, זוכה ורואה את אדמתה והנה היא מרוצפת ביהלומים, אף שהם נראים לעיני בשר ודם כאבנים פשוטות. רז זה שמר רבי מנדל בלבו, וצער רב הצטער אותו צדיק, משלא הבחין באבני הארץ שום סימנים מיוחדים ועל כך התענה. רק כעבור ארבעים יום נפקחו עיניו לרוחה וראה את האבנים מתנוצצות באור יקרות, כאבני חן ויהלומים. לאהבת ציון שכזאת עלינו להתפלל ולשאת את נפשנו.

אנו מצווים להרבות בשליחי אהבת ציון לתפוצות הגולה ודוקא למדינות בהן נראה מצב אחינו איתן ושלוו, מיותר הוא לטפח את חכמי' לארץ ישראל בלב יושבי המחנות. מצוקתם הנוראה ואכזבתם מארצות הגויים, מאלצות אותם בין כה וכה לחפש מפלט ומקלט באצנו. הם זקוקים לכל היותר לעדוד וחזוק נאמנותם ותקותם לעיל'. שליחינו יבססו את הטפתם לאהבת ציון, לא על שלילת הגלות אלא על חיוב קדושת ציון, לא חזות בלהות על הצפוי ליהודי הגולה, כי לא ידע איש מה ילד המחר בארץ ישראל, ולבסוף הם לא יקשרו את העלי' עם פתרון שאלת היהודים הסופית, כי פתרון שאלת היהודים ימצא רק בביאת המשיח. כל אלה הנמוקים של תעמולת הציונים לא יזכרו ולא יפקדו בתוכנו. עלי' לציון מחמת אהבת ציון על מנת להתקדש בקדושתה ולגונן על קדושתה. לבנות חורבותיה ולהבנות בה ברוח, זאת היא הסיסמא בה נבוא בעל פה ובכתב אל חברינו בגולה.

הלא אלה הם דברי התוכחה ששם ר' יהודה הלוי בפי מלך כוזר:

"אתה אומר רחם על ציון כי היא בית חיינו ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא המ=תמדת השכינה בה באורך תת"ק שנה. מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות ותזכנה בה, כאשר יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן שהיא שער השמים, אני רואה שהשתחויתך וכריעתך נגדה חונף או מנהג מבלי כונה וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותם, כל זה אם שלא היתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל היתה מלאה זמה ועם כל זה לא היתה להם תאוה אלא לעמוד בה ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב, אלא במצוות האלקים והיו מבקשים לנשא עצמותם אליה."

ולא באה תשובת החבר אלא לאשר את התוכחה אשור מלא:

"הובשתני מלך כוזר... אין דבורנו: "השתחוו להר קדשי". ו"השתחוו להדם רגליו", "המחזיר שכינתו לציון", וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר והדומה לו, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה לזולתנו, כאשר אמרת מלך כוזר".

עלינו להרפא אחת ולתמיד מסיוט הציונות המערפל ומטיל את צילו על האהבה המקורית, הפשוטה והטבעית, שיהודי כל הדורות אהבו את ציון והיא נתעקמה או נפגמה בדורנו גם בלב שומרי התורה. בין מחמת שהם צועדים בתלם הציונות או בגלל התנגדותם לה, דוקא התנגדותנו העקרונית לציונות מחייבת אותנו לתקוע יתד נאמן בציון, לרכז עבורה את כל המאמצים ואת כל הפעולות ולהצית את כיסופי העלי' בלב כל הדואבים על חלול קדושתה. נחדיר בלב כל חברינו הצעירים וארגוניהם בכל מקום שהם את ההכרה, שאין נלחמים על קדושת הארץ בקליעת אבני בליסטראות של מאמרים ונאומים ממרחקים, אלא בהחלצות של גוף, נפש ומאוד, שישמשו נדבכים לבנינה. כל פינה בה נאיר מחדש את אור ה' בציון, תגאל מידי הנכרים והמתנכרים, ורפא לשברה ורפא גם לשברינו.