בשולי הצהרתו של נשיא אגודת ישראל - אייר תש"י

צר להגיד, אולם את האמת יש להגיד, אפילו כשהיא לא נעימה, כי עם כל ההערצה שאנו מעריצים את נשיא אגודת ישראל ועם כל האמון שאנו רוחשים לו, חלקנו גם בעבר על דעותיו ביחס לארץ ישראל, כשם שאנו חולקים היום על השקפותיו ביחס למדינת ישראל. בעבר כיצד? נסוח התכנית של אגודת ישראל, לפתור ברוח התורה את כל השאלות העולות על הפרק, נסוח זה פרי רוחו של ר' יעקב רוזנהים, הקציב לארץ ישראל מקום צדדי, כשאלה אחת בין רבות, המתחדשות על עם ישראל מפרק לפר. חושש אני להגיד, כי אם עתים היתה בעית ארץ ישראל כובשת לה מקום מרכזי בסדר יומה של אגודת ישראל הי' דבר זה בא מתוך הכרח וכפי' שהציונות כפתה עלי' ולא מתוך הכרה פנימית ורצון טוב.

בקרב אגודת ישראל נצבו אשה מול רעותה שתי אסכלות, שתיהן שללו את הציונות שלילה מוחלטת, אולם בעוד שהאחת מודרכת על ידי מורנו ר' יעקב רוזנהים, ראתה בהתארגנותם של יהודי התפוצות באגודת ישראל את כליל שאיפתה, סברה השניה, בהשראתו של ד"ר ברויאר זצ"ל, כי ארץ ישראל היא הבעי' המרכזית של תקופתנו, בה המערכה ובה החזית הגורלית והקובעת לנפש האומה. האסכולה האחת נתנה זכות בכורה לכבוש הלבבות והקהלות, להצלת יהודים מידי הציונות, לדאגה על תקנתם של ההמונים בגולה (למטרה זו נוסדה ופעלה תנועת פואג"י בפולין). האסכולה השניה האמונה, כי ראשית כל יש להציל את ציון מידי הציונים, כי המפתח לכבוש התפוצות ימסר לבסוף בידי כובשי ציון, כי רכוז הכוחות לעלי' המונית ארצה וההאחזות בה, הוא צו השעה ומצוה ראשונה שהזמן גרמה, אם כי אלפים מבין צעירי אגודת ישראל, די בכל אתר ואתר, התרפקו בלהט נעורים על אותה מגמה "פלשתינה-צנטרית", נצחה שיטתו של מורנו ר' יעקב רוזנהיים באגו"י ועמידתנו היום בארץ ישראל, דלותנו באנשים ובמפעלים היא פרי אותו נצחון.

התמורות והתהליכים ההיסטוריים, שהתרחשו לעינינו, גרמו לתזוזה ניכרת בהלך רוחו של מורנו ר' יעקב רוזנהים, אין כל ספק שגם הוא מודה בכך, כי ארץ ישראל תופסת היום באגו"י מקום מרכזי ולא עוד אלא שהוא מנסה להסתגל ולהשלים עם מציאותה החדשה- מדינת ישראל. ההצהרה הנ"ל, שאני מרחיב להגיב עלי', היא עדות חותכת לתמורה שחלה בגישתו של נשיא אגודת ישראל, אולם תמורה זו רפודה היא עצב חרישי ואזלת יד, הדברים אינם שמחים ומאירים ועל כן אינם גם משכנעים ומסתברים.

מורנו ר' יעקב רוזנהים יוצא מתוך הנחת יסוד, כי קיים הבדל עקרוני בין ההסתדרות הציונית ובין ממשלת ישראל, שכן זו הראשונה ראתה את הדת כענין פרטי, בעוד שהממשלה, מאחר שקבלה את חוק השבת, הכשרות, הכירה בזרם החנוכי האגודאי והשאירה את עניני האישות בידי הרבנות, מאשרת ומודה בערך הלאומי של הדת ואינה מפרידה אותה מהמדינה. את חטאי אני מזכיר, בהזדמנות של מו"מ על התישבות קבוץ "קוממיות", נשאלתי ע"י ב"כ משרד הבטחון, לפשר הסתירה שבין התנגדות אגו"י להסתדרות הציונית והצטרפותה לממשלה המובהקת בציונותה. עניתי לשואל, כי חוקי השבת, הכשרות והאישות, המוטלים על כל יהודי מדינת ישראל, לרבות אלה המסרבים לקבלם מרצון, הם נצחן הרעיון האגודאי על שלטון התורה על הרעיון הציוני החלוני, שהפריד את התורה מן הלאום ועל כן אנו הצטרפנו לממשלת ישראל לא כנכנעים, אלא כמנצחים. את תשובתי זו ראיתי כדחי' בקש ובלבי התפללתי שאותו ב"כ משרד הבטחון לא יציג לפני שאלה פשוטה, שלא יהי' בפי מענה עלי': כלום לא השיג המזרחי בקונגרסים הציונים, שעיקרון מנוחת השבת נתקבל בקימה ובפה אחד? כלום לא הוחלט פה אחד שיוכשרו כל מטבחי ההסתדרות? כלום ערערה ההסתדרות הציונית על חוקת הועד הלאומי, שהעניקה לרבנות את הסמכות היחידה והמלאה בעניני אישות? כלום יש צל ספק בדבר שאלמלא היתה אגודת ישראל מוסרת בשעתו את החנוך שלה למסגרת הועד הלאומי, כי אז היו מאשרים לאותו חנוך אוטונומיה גמורה ומעמד של זרם מיוחד? ברור כי האוירה "בכנסת" עוינת את תורתנו הקדושה במידה הרבה יותר חמורה מזו ששררה בקונגרסים הציונים. היום אין כל סכויים שחוק תורתי איזה שהוא יתקבל ב"כנסת" פה אחד וה"חזית הדתית" לא היתה מעיזה אפילו להעלות דרישה להכשרת מטבחי ההסתדרות. ועוד דוגמא בולטת ביותר: ההסתדרות הציונית הייבה על פי חוזה את המתישבים על אדמת הקק"ל לנוח בשבת ואלו משרד הדואר מחייב את פקידיו בחוזה העבודה לחלל שבת לכשיתבעו לכך ועובדי הרכבת מפוטרים בעוון סרובם לעבוד בשבת, גם ללא כל צורך.

הנה כי כן אין הנחה זו עומדת בפני הבקורת המציאותית ואם חל איזה שנוי במעמד שהי' לה לתורתנו במסגרת "המדינה בדרך" לגבי מעמדה במדינת ישראל, הרי השנוי הוא לרעה ולא לטובה. לא המצב שופר, אלא ראייתנו את פני הדברים נשתנתה שנוי יסודי ומכח שפוטנו האוביקטיבי נגרע הרבה מאד.

ההנחה השניה של ההכרזה קובעת, כי לעומת ההסתדרות הציונית הי' לאל ידיענו להעמיד את אגודת ישראל, אולם לנוכח מדינת ישראל לא נוכל להקים ארץ ישראל אחרת. חושבני, כי גם אם היתה אפשרות כזו קיימת, לא היינו חלילה מחפשים תחליף לארץ הקודש ולא היינו מותרים על זו האחת. והיחידה, שאין לה תמורה וחליפין ואין בעולמו של הקב"ה פינת יקרת טובה, נאה ואהובה ממנה. לשבחה של אגו"י נגיד, כי מעודה לא נפגמה בכתם הבגידה האגונדאית כמו ההסתדרות הציונית ויוצרה.

אין אמנם בכוחנו להקים את מדינת התורה מול המדינה הציונית, אולם יש בידינו להקים מדינה בתוך מדינה. העם היהודי התמחה בכך במשך כל שנות גלותו. כצב זה הנושא את שריונו על גבו, כן נשא העם היהודי את מדינת התורה על שכמו והיא גלתה עמו לכל מקום שגלה הוא. בכל התנאים ובכל המסיבות, בתחומי מעצמות חולשות על גויים רבים, טפחו היהודים את מדינתם הנודדת, את חוקתה, מנהגי' ותקנותיה. מדינה זו היתה עצמאית ורבונית באמת, היא לא נזקקה לשוטרים ורובים, אזרחי' קבלו באהבה את עולה והודות לה זכו לחרות אמיתית בתוך עבדות מדוה. אם לא נוליך שולל את עצמנו חייבים אנו לראות נכונה כי היהדות הנאמנה לתורה שרוי' במדינת ישראל, על אף גנוני השלטון והשררה. במצב של עבדות אמיתית בתוך חרות מדומה.

בתקופה בה שמשה ההסתדרות הציונית רק "מדינה בדרך", הסתפקנו בלגלוג קל דעת, אל נוסיף משוגה על שגיאה, הקמת מדינת התורה בתוך המדינה הציונית היא יעודנו היום ובנפשנו הוא שלא נכשל בו.

אין השעבוד זהה עם העבדות, הקונה עבד עברי, קונה אדון לעצמו. העברי הופך להיות עבד נרצע רק בשעה שהוא אומר "אהבתי את אדוני". וכאן אנו מגיעים לנקודה העדינה והתמוהה ביותר בהצהרת מורנו ר' יעקב רוזנהים וזו לשונה: "שתוף קוליגיאלי במסגרת קאבינט ממשלתי מצומצם אפשרי רק על יסוד התחשבות אישית הדדית. אין להעלות על הדעת שקבוצה אחת רואה בחברתה סכנת מות לקיום העם היהודי נוקטת כלפי' ולו גם להלכה בלבד בכלל "מורידין ולא מעלין". השתתפות היהדות החרדית בממשלה, המורכבת ברובה מאנשים הכופרים באופן פרינציפיוני בתורה מן השמים, גורמת להחלשה מסוימת של הרתיעה בה צריך להרתע ה"מאמין". בעמדו בפני ה"מין". במקרה הכי טוב מגיעי לפשרה פיכית, אשר עלי' מיעץ בעל התניא כנגד "הרחוקים מהבורא ית ועבודתו": "שמצוה לשנאם ומצוה לאהבם ג"כ וכו'." עד כאן דבריו של מורנו ר' יעקב רוזנהים. השתתפותה של אגו"י בממשלה שבאה הרי לשם הצלה פורתא והעברת גזירות רעות, מתוארת כאן כמשהו מיטפיז, הגורר אחריו בטול הלכה מפורשת, והמעלה מאמר מהתניא, שמשום מה לא הי' מחייב עד היום את אגודת ישראל, אולם אותו מאמר המוזכר מהתניא יש לו גם סיפא ובה נאמר: "ולא אמר דוד המלך ע"ה תכלית שנאה שנאתים וגו' אלא על המינים והאפיקורסין שאין להם חלק באלקי ישראל כדאי' בגמ' ר"פ ט"ז דשבת. "מאחר שמורנו ר' יעקב רוזנהים מגדיר בהצהרתו את חברי הממשלה כמינים וככופרים, ואין כל ספק שהם גופם מעריכים את עצמם בתור שכאלה והיו נעלבים אם היינו מתיחסים אליהם כאל מומרים לתיאבון בלבד, קשה להבין מפה ימה הוא מזכיר את הרישא של המאמר בתניא ומדלג על הסיפא, שרק היא הולמת את המקרה שאנו דנים בו. כדי להצדיק את "הפשרה הפסיכית" ביחס המאמין את המין הי' מורנו ר' יעקב רוזנהים צריך להסתמך לא על התניא, אלא על הרב קוק ז"ל ולצטט את המאמר מספרו "אורות מאופל" בו נאמר: "הנפש של פושעי ישראל שבעיקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל ולתחית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלומי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ". רק ההסתמכות על הרב קוק ז"ל היתה מבליטה את הסבוב של מאה ושמונים מעלות שמחוגי אגו"י סובבו בתקופה של שנתיים ימים בלבד. נשיא אגו"י מביע את חששותיו ש"נוער אשר טרם התבגר די צרכו עלול בקלות לפרש בצורה בלתי נכונה עמדה כזו, הממזגת בקרבה אהבה ושנאה והוא עלול ע"י בנסיבות מסוימות לתעות מני דרך". ואני אוסיף ואומר כי לא נוער בלתי מבוגר אלא אנשים כמנהיגי פועלי אגו"י, שהם מבוגרים מאד ואפילו מצטיינים בחוש מסחרי מפותח ביותר, הוציאו מעמדה זו מסקנות הגיוניות, כי כשם שמותר לאהוב את חברי הממשלה הכורים, מותר גם לאהוב את חברי הועה"פ הציוני ואין כל מניעה על כן לגשר על פני התהום ולהצטרף להסתדרות הציונית. אין כל ספק שהצהרתו של מורנו ר' יעקב רוזנהיים תשמש להם, שלא לרצונו, תנא דמסייע במגמותיהם אלו, ששוב אינם מכסים אותן בעלי תאנה ונלחמים להן בפרהסיא.

תורה זו של "פשרה פסיכית" או יותר נכון התפשרות פסיכית בין המין והמאמין, חדשה היא באגו"י, אולם ישנה נושנה היא במזרחי, היא לא תצמצם בין כתלי הקאבינט הממשלתי, בתחום שמורנו ר' יעקב רוזנהיים תחם לה, אלא תפלוס לה דרך לרחובות העיר. כל יושבי קרנות ידונו קל וחומר: אם רצויה היא ההתפשרות, עם מחטיאים, למה להמנע מלהתפשר עם חוטאים סתם, ששרביט השלטון אינו בידם, כדי להחטיא בו את הרבים? מההתפשרות ד ההתמזגות הדרך קרובה מאד מאד. היא רחוקה מזו שנקטו הפרושים, אשר אותם מציג מורנו ר' יעקב רוזנהים לנו לדוגמא. בתקופת הפרושים היתה רק ממשלת מינים אחת, זו של ינאי המלך, והפרושים נתנו בטוי נוקב ליחסם אל אות שליט- רשמו את יום מותו במגילת תענית כיום טוב האסור בהספד ותענית... אנו לא נלך בדרך ההתפשרות, נחנך ונתחנך לאור הקו שנטה הגאון רבנו אלחנן וסרמן זצוק"ל ב"חידושי האגדות" לאמר: "כתוב "מצרך לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו"- הכסף נבחן ע"י מצרף, הזהב ע"י הכור, והאדם? איך נבחן האדם, למען דעת מה בפנימיותו? לפי מהללו. יש לבחון את מי הוא מהלל. אם מדרכו להלל תמיד טובים, סימן כי גם הוא טוב עיקרו ואם דרכו להלל רשעים, סימן שאף הוא נמנה עליהם. חובב תורה, אינו מחבב שונאי תורה, המכבד את התורה, אינו מכבד מבזי תורה.".

בבהירות שאינה משתמעת לשתי פנים מביע נשיא אגו"י את הברירה הגורלית וההיסטורית שכל מדינה יהודית עומדת לפניה. קבלת עול תורה או חורבן חלילה. הוא מעלה על נס את קבוץ הגלויות וחושבני שמחובתנו להעריך בכנות גם את התופעה הכבירה והנסית הזו, המתרחשת לעיניו. דלה שפת אנוש ותכונתו מלמצות את החזיון הנפלא הזה של נידחי ישראל הנלקטים אחד אחד במקובץ מכל קצווי תבל והנקלטים בארץ אבות, המתעוררת לקראתם משוממותה ומעניקה להם מזיוה ומתנובתה, כאם המלטפת את גוזליה שבי קנה. אולם דור עקבתא דמשיחא, הוא דור האור והחושך המשמשים בערבוביא, זו היא תקופת הפסגה ותהום, זמן הצרוף והברור הגדול. שבי ציון שהגורם המכריע לעלייתם היה הרצון להציל את יהדותם ולברוח מסכנת הטמיעה וטומאת עמים, מתפרקים בארץ הקודש מאותה היהדות שנצרוה כבבת עינם בין שבעים זאבים. הם מתפרקים ומפורקים ממנה באונס וברצון, בשוגג ובמזיד, בפיתוי ובכפיה, בשכנוע ובחוזק יד. תחושה יהודית עמוקה ושרשית דברה מתוך גרונו של ראש הממשלה כאשר אמר בכנוס הנוער העובד לפני חדשים מספר: "יש שני מיני כבשנים, כבשן לגופם של יהודים שבער בארצות הנאצים וכבשן לנשמות היהודים שבוער בארצות שמעבר ל"מסך הברזל", שני הכבשנים, כבשני השמדה הם". זאת היא גישה יהודית מקורית, לא ידעוה עמים, כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. אולם ראש הממשלה אמר רק את חצי האמת. בבחינת כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, כי כבשני הנשמות בוערים גם מעבר לגדרי התיל של מחנות ראש העין, עין שמר, בית ליד ועשרות הישובים של עולים תמימים המופקרים בידי "המתיונים החדישים", אשר גם עליהם אמר ראש הממשלה באותו כנוס דברים חוצבים את יהודית, אלא שמשוב כוונם רק אל יריביו, כאילו חבריו למפלגה, הם השומרים הנאמנים של ערכי החשמונאים, מצחיק, אלמלא היה כה מכאיב.

אני יודע כי השקפות מעין אלו, אין בהם כדי לחבב אותנו על דעת הקהל והן מבודדות אותנו גם בקרב חלק מקהלנו, קהל שלומי אמוני ישראל. אולם גדול המעשה, שתחילתו מחשבה נועזת. אל נשעה למה שיאמרו הבריות, נעסוק ביישובו של עולם נאמני התורה, על אדמת הקודש. נפאר את תנועת צעירי אגודת ישראל בהקמת ישיבות קדושות, קבוצים למופת, מוסדות הצלה לנוער עולה, ריבוי סניפים וגיוס צבא מדריכים ומחנכים. נשאב עידוד ואומץ לב מאמרתו של האדמו"ר מקוצק זי"ע: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בה נגד בני אדם" – אם ד' מבקש להעניק רב טובה ליראיו, הרי הוא מציגם כמנוגדים לבני אדם.