"התקן עצמך בפרוזדור"

והוא טעות גדול, כי האמת הוא להיפך לגמרי, כי עולם המעשה האמיתי הוא, אדרבה, דוקא העולם הבא.

כל המצות בזה העולם, הם רק מעין עולם הבא, כל תבנית עשייתן וקיומן כאן בזה העולם, הכל רק מעין עשייתן וקיומן בעולם הבא, אך האופן האמיתי של המצות הוא בעולם הבא בלבד.

*

איתא בחז"ל (ב"ר יז, ה, מד, יז, ילקוט בראשית כז, עז) "נובלת חכמה של מעלה, תורה", שהתורה כאן היא דוגמא ודמיון מעין חכמה של מעלה (של עולם הבא), מעין חכמה לעתיד, וכן שבת מעין עולם הבא (מובא בכוזרי ה, י).

והביאור בזה הוא, שמצות שבת בזה העולם הוא רק מעין מצות שבת בעולם הבא.

וכן תורה בעוה"ז הוא רק מעין תורה בעוה"ב, אפילו "תורתו של משה רבינו" ע"ה, היא רק מעין של התורה בעולם הבא.

ואמנם כי זה לאו דוקא בשבת ותורה, אלא כל המצות כולם, הנם לא מעולם הזה, ואינם כי אם דוגמא ודמיון מעין עולם הבא.

(וזהו ביאור קפיטל יט בתהלים, לבאר כי כל המצות הם מעין עולם הבא].

ומה שאמרו כן חז"ל רק על שבת ותורה, שהם מעין עוה"ב, היינו מפני שבהם כבר מרגישים וטועמים בזה העולם מעין עולם הבא, בשבת ובתורה הטעימנו ה' מעין העוה"ב, אבל בתפילין אין הרגשה של מעין עולם הבא.

וביאור ודאי אין לנו ע"ז בשום אופן, אלא כי כך רצה הקב"ה בטובו הגדול יתברך, ואילו רצה הוא יתברך, הרי גם בתורה ושבת לא היו מרגישים מעין עוה"ב, והיו גם אלה כמו ציצית ותפילין, בלי התגלות אור גדול ותענוג מצויין, - אבל גם תורה ושבת אינם אלא מעין עולם הבא, כי אין כאן מקום עשיית מצוות, כי אמיתת המצוות ועניינם הוא רק בעולם הבא.

*

וכי הבנה זאת אין היא מהפכה גמורה באדם? – הלא זהו בדיוק היפוך מה שחושבים העולם!

*

וזהו הסוד הגדול של אמרם ז"ל (אבות ד, טז) "העוה"ז דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין"

כי לכאורה אם כפי שאנו מורגלים להבין, שהתכלית היא לימוד התורה, ושיהא האדם עושה ומקיים המצוות, וזה עצמו כבר הגמר, והעולם הבא הוא רק 'עולם השכר', כמו "קבלת פרס על היותו משמש את הרב", הלא תמוה מה שייך בזה "התקן", ומה שייכת הכנה.

אלא רואים מכאן, חידוש גדול מאד, - כי עיקר מעשה המצות הוא בעולם הבא!

כל ההשגות והשלמות אשר ישנם לאדם כאן, כולם הנם כי אם מה שהוא עומד על ידי כל אלה תחת הסוד של "התקן עצמך בפרוזדור".

והוא הענין אשר אמרנו, כי לאמיתו של דבר, העולם הבא הוא הנהו העולם של מעשה, ובעוה"ז צריכים ללמוד איך לעמוד בעולם הבא.

למה הדבר דומה, למי שצריך לדבר לפני המלך, מכין עצמו בבית איך לדבר לפני המלך, ומדבר כמה פעמים. להתלמד איך לדבר כהוגן, וכן מרגיל עצמו לשמוע באופן שצריך לשמוע בטרקלין, וכן מתלמד איך יוכל לעמוד לפני המלך, - וכמובן כי כל זה רק הכנה למעשה, אבל המעשה עצמו הוא בטרקלין.

כן עולם הזה בפני העולם הבא, כי אין כאן מקום עשיית מצוות, המצות כאן הן רק בגדר הכנה, אבל מקום עשייתן אינו אלא בעוה"ב, בעוה"ב ילמדו תורה ויניחו תפילין וכו'.

(וכי יש לנו ציור והשגה בנטל כזה! – שבכל מעשיו ודרכיו אשר הוא עמל כל ימי חייו, בכל עסקו בדברי תורה ובקיום תרי"ג מצוותיה, צריך שישים מבטו ומגמתו להכין עצמו ולהתרגל ולהתלמד היאך להתנהג בעולם הבא, וישים פעולותיו כולן, מביאות לזו התכלית, וזה כל עבודתנו, כי זה כל האדם, וזה כל יסוד תוה"ק].

הן צריכים ללמוד כאן בזה העולם ענין החסד, כדי להיות בעל חסד בעולם הבא.

ואם אמנם לכאורה מוזכר אצלינו, מה שייך בכלל ענין של "בעל חסד" וכדו' שם בעוה"ב? אך האמת כן הוא ודאי, הלא הבורא עולם הנהו כביכול גם כן שם בעל חסד, כענין (איוב כה, ב) "עושה שלום במרומיו" (עי' שמו"ר לא, טז).

צריך ללמוד כאן בזה העולם ענין האמונה, [כי קל נאמן הוא, וכדאי הוא להאמין בו להמסר אליו וליתן אליו לפקדון כל מה שיש ביכלתו, ברכושו וגופו ונפשו, ואל יפול בו שום ספק הרהור כלל וכלל אולי אינו כדאי], - כדי ששם תהיה לנו אמונה.

צריך לקיים כאן בעולם מצות ציצית ותפילין, כדי ששם נהיה מקיימים ציצית ותפילין.

מבהיל הדבר למתבונן! – הרי אנחנו עוסקים כל היום בתורה ובקיום תרי"ג מצוותיה, ואין לנו כל ידיעה במה שאנחנו עוסקים, אילו יבין האדם הדברים על דרך שנתבאר, יהיה כבר חושב באופן אחר אודות כל דבר ודבר.

כי זה העולם אמנם הוא דרך ומעבר לעוה"ב, והענין ההוא אשר ילך האדם עליו ישאר לעולם (לשון הרמב"ם באבות שם ד, טו-יז). – ואין זה מליצה, אלא דברים כפשטן, כי באותו הענין עצמו, בזה ישאר בשמי מרומא עילאה! – ואמנם ודאי כי שם יהיה זה באופן ותבנית אחרת מכפי שהוא אצלינו. 

ובאיזה תבנית יהיה זה שם לעתיד לבוא? – זה אינו נוגע אלינו, צריכים אנו רק לדעת את היסוד, לקבל את הדברים כצורתן, מבלי שיהי' למושגינו בהם תפיסה אף במקצת.

הלא מוצאים אנו בדברי חז"ל (ברכות ו.) ג"כ, כי הקב"ה מניח תפילין, עד אשר שאלו שם, תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו וכו'.

זהו מה שצריכים אנו לזכור, - ואמנם זה גילוי עצום, אשר כל העולם לא יודעים מזה כלל.

*

ואם כי הרי מצינו שעוה"ב הוא עולם השכר, "היום לעשותם, למחר לקבל שכרם"

הביאור הוא לא כמו שמורגלים לחשוב, שהעולם הבא יהיה סתם תענוג, נפרד ונבדל מן המעשים הטובים שעושים בעוה"ז, "עולם התענוג", שולחנות ערוכים במיני מתיקה, אשר כאן בעולם הזה עושים מצוות ומעש", ושם בעולם הבא אינו אלא רק איזה תענוגים, שמקבלים עבור המעשים הטובים שעשו כאן.

לא כן הדבר, אלא זה התענוג והעידון. רק עצם המצוה עצמה הוא, בלא שום עירוב דבר אחר. 

(וזמ"ש (אבות ד, ב) ששכר מצוה מצוה, - כי המצוות לפי האמת אינם כי אם דבקות בחי העולמים, ואם כן המצוה עצמה הוא שכרה (החסיד יעבץ שם).

כי שכר מצוה היא המצוה עצמה נותנים לו בשכרו (רו"ח)].

כי "עולם השכר" פירושו, העולם אשר מן עצם אלו המצות אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם, - מיניה וביה, בזה גופא יהיו חיים שם.

"היום לעשותם" פירושו, הנח עתה תפילין! התעטף כאן בזה העולם בציצית! כדי ששם תהיה אוכל ומתדשן בציצית ותפילין.

זהו "למחר לקבל שכרם", רצה לומר, בגופן שמקיימים כאן טלית ותפילין, יהיה שם את המצוה, ויוכלו לקיימה, חלף מה שהשתדלו אחריה בזה העולם, ומזה יהיו חיים שם, השכר שם הוא יציר כפים של המעשה בעוה"ז, כי יחיו בעוה"ב ע"י קיום המצות.

ומי שכאן בעוה"ז לא קיים מצוות, לא יוכל לקיים שם שום מצוה, ולא יהיה לו היאך לחיות.

וזהו אמרם ז"ל (ברכות יז.) "העולם הבא וכו' צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה"- על ידי עסק התורה וקיום המצוות שעוסקים בזה כאן בעולם הזה, גם שם הוא אותו העסק עצמו.

ורק כי בעוה"ז יש יצר, ובסיבתו אין מרגישים [מלבד מבתורה ובשבת] שום טעם במצוה, אפילו לא מעין המצוה, - ואין לנו כל ציור מה רב הזיו אשר מתרחק בה!- [כי מה שהוא עדיין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות את הטובה הזאת, ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, עד שרואה את הטוב כאילו הוא רע].

אך בעולם הבא, שם ירגישו את הטעם האמיתי של המצוות, להתעדן בזיו טוב המצוה ומתיקותה, - וזהו השכר, הקיום בעולם הבא.

כי בעולם הבא יהיה המצב בדוגמת אדם הראשון קודם החטא, שם אין בנמצא כל יצר הרע, ועל כן יגדל עונג קיום המצות מאד.

*

ומה שאמרו ז"ל "היום לעשותם", הביאור הוא, מפני שההכנה הוא כמו הדבר עצמו, שכבר נעשית הנפש ראויה לקבל עולם הבא, כמו שההכנה אל הפסח הוא כמו הפסח עצמו, כי מה המקרא חסר, מצדו הכל מוכן ומזומן.

הבו"ע יצר את ההכנה באופן נפלא כל כך, עד אשר חושבים שהיא אמנם העיקר, חושבים שכאן בעולם הזה נמצאת השבת.

אך אמיתת הדברים, כי כל התורה ומצוות הנם רק "דמיון בצד מה" אל העולם הבא, וכדוגמת "יוצרות לשבת הגדול" אל הפסח, [אשר ה"יוצר" מדבר ועובר על כל הענינים של פסח].

יסודן וסודן של התורה והמצוות הוא רק בעוה"ב, - ואך כי אחר שעשה הקב"ה את ההכנה לעולם הבא, כבר מתהוית ההכנה כעצם מעצמיו של תורה, ומתהוה עולם המעשה עם כל הדקדוקים, - אבל האמת הוא, כי התורה והמצות בעולם הזה אין הם כלום, הסוד של עולם המעשה הוא בעולם הבא.

*

אחז"ל (עי' במדב"ר יח, כא) בזמן שבית המקדש קיים, היינו מקריבים קרבן ומתכפר, ועכשיו לאחר שחרב ושמם בית מקדשינו "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג).

וכן אמרו (מנחות קי.) כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם (ועי' תנחומא צו סי' י"ד, רש"י יומא לו:), - שכשלומדים כל דיני הקרבנות, אשר זה צריך ליתן לכהן, את דמו של זה צריך לזרוק כך, ושל זה כך, את של זה צריך לזרוק למעלה, ושל זה למטה, הרי זה כאילו הקריב.

ולכאורה אין מובן כלל, איך זה באמת ככה? איך זה באמת נשלמה פרים בשפתינו, ואיך עסק הלימוד הנהו נחשב כאילו הקריב?

ובשכבר הימים אמרנו על זאת ביאור נכון, אכן לפי דברינו עתה יתבאר זה פשוט.

כי הרי כל התורה כולה בעולם הזה, כל המצוות, כל החכמות והידיעות, הכל רק כדוגמאת "אמירת יוצרות לשבת הגדול", ועולם המעשה הוא אמנם רק העולם הבא, - ואף על פי כן ההכנה פה בזה העולם, היא הכנה נפלאה כל כך, עד שהעולם הזה נהיה כעצם מעצמיו של התורה.

מעתה מה זה כל כך החידוש בהענין של "ונשלמה פרים שפתינו", - הלא כמו שכל התורה שלנו חשובה כ"כ, ונהיית עצם מעצמיו של התורה, - ועל אף שהוא רק דמיון מה, רק התלמדות, רק הכנה, אעפ"כ הלא בה ובתוכה נמצא כל השלמות, וזהו הכרכא דכולא ביה, - כי כן סוד הבריאה, כי כל השלמות כרוכה בהדמיון בצד מה, ויותר מזה אין בבריאה, - א"כ מדוע בהענין של "ונשלמה פרים שפתינו", מתהוית אצלינו תמיהה ופליאה, איך העסק בשפתינו הנהו כעצם מעצמיו של הקרבן.