הכרת הטוב

 

ולכאורה יקשה לנו, מדוע ראובן היה הראשון שלחם בכל עוז לטובת הצלת אחיו יוסף, והרי מה אכפת לו, הרי האדם היחיד שטוען לכתרו (הבכורה, מלכות) זה יוסף, (שאר הבכורים היו בני השפחות) בפרט בשני חלומותיו (שם ז) "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶין לַאֲלֻמָּתִי". וכן בחלום השני (פס' ט) "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי". ועוד המדרש (בר"ר פר' פז) מספר על יוסף הצדיק ששוחח עם אשת פוטיפר שטען נגדה שהבכורה ניטלה מראובן וניתנה לו, וכיצד הוא ישמע לה וכו' ובכך אדחה מבכורתי, היינו שיוסף הבין שהוא הבכור ולא ראובן. משמע מכאן שלראובן היה נוח שיוסף לא יהיה "קיים" ובכך תוחזר בכורתו לו, וכאמור.

 

ובמכירה עצמה של יוסף לישמעאלים ע"י האחים ראובן לא השתתף כלל עם אחיו כמובא ברש"י "עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו" כמובא בפסוק (לה, כב) "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" הגמ' במסכת שבת (דף נה:) "מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה". [אף אמנם, שלא ישמע חלילה שראובן חטא, והרי הגמ' בהמשך מגדירה את ראובן "מוצל אותו צדיק (ראובן) מאותו עון, ולא בא מעשה זה לידו", ועוד מדרש אגדה (בראשית פרק לה) "חס ושלום שנגע בה"]. עוד מובא בספרי (דברים פיסקא לא) שראובן שב בתשובה שלמה והרי נתקבלה וז"ל: "ויהיו בני יעקב שנים עשר, והלא בידוע ששנים עשר הם אלא שנתבשר מפי הקדוש ברוך הוא שעשה ראובן תשובה ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו", דהיינו בזכות התשובה זכה ראובן לצאת מהעוון שהיה על מצחו.

 

ועוד במדרש (במ"ר פר' יג) "והפסיק הענין שהניח שם פרשה לומר שנתרחק ולכך אותה פרשה פתוחה אע"פ שנתרחק ידיו של הקב"ה פתוחות לקבל שבים ובשביל שביקש שני מעשים טובים הצלת יוסף והתשובה נעשה שלם עמהם שנכנס במנינם הה"ד אחריו ויהיו בני יעקב י"ב על אלו ב' המעשים שעשה ראובן מצא משה פתח להתפלל על ראובן שלא יהא חסר מאחיו".

 

ראובן עצמו היה מיצר ודואג על כך שאולי לא יזכה להיות בחשן המשפט שעל חזהו של הכהן הגדול (כמו אצל יוסף כמובא בגמ' סוטה (לו:) באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם) וזאת מחמת עוונו, לכאורה. ולזה דאג ולכן ישב בשקו ובתעניתו. וכשבא אחיו יוסף ואמר לו את חלומותיו "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶין לַאֲלֻמָּתִי". וכן בחלום השני (פס' ט) "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי". הבין היטב שהעוון כופר לו דהרי הוא בין אחד עשר האחים שהשתחוו ליוסף, ובחלום יוסף "ראובן קיים", ולכן ראובן לחם בכל עוז ובמשנה תוקף למען הציל את יוסף, ראובן רצה להשיב את "הכרת הטוב" שהואיל יוסף לומר לו בחלומו. ודו"ק.

 

 *  * ראובן – חנוכה  * *

עוד נוסיף על ראובן הצדיק, הנה שלמה המלך בשיר השירים (פרק ז) "הדודאים נתנו ריח" - זה ראובן שהציל את יוסף, "ועל פתחינו כל מגדים" - זה נר חנוכה" (ילקוט ראובני –ויצא). כידוע שהדרשנים עמלו לפענח את הקשר בין ראובן ונר חנוכה. ונראה לומר שראובן רצה בשלמות ביתו של יעקב והסמל לכך הם הדודאים שהביא לאמו, שהפכו להיות אות חרוט על דגלו של ראובן במדבר, לפי המפרשים מטרת הבאת הדודאים היתה להגביר את פריון ההולדה של אמו (שאמו זכתה שיעקב בא אליה כמוכח בפסוק (בראשית ל טז) "וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי" לכאורה ראובן כבן היה צריך להיות מעוניין מבחינתו האישית שלא יהיו לה עוד ילדים שיקחו מחלקו בירושה, אעפ"כ עשה זאת מפני כבודה של אמו שהרגישה את עצמה שנואה לעומת אחותה האהובה, וחששה שתדחה מנחלת הבית להיות כשפחה, וע"י שירבו בניה תהפוך להיות "עקרת בית" - עיקרו של בית יעקב. וזה מסביר מדוע אחרי מות רחל, כאשר יעקב בחר באהל בלהה הלך ובלבל יצועי אביו כאמור לעיל, מקנאת אמו שנדחתה להיות פחות משפחת רחל. אמנם מיד אח"כ הרגיש שהגדיש את הסאה, ופגע ביעקב, היה ראשון לפתוח בתשובה על כך בשק ותענית, ונראה ש"כתשובת המשקל", עשה מעשה בכיוון הפוך וביקש להציל את יוסף להשיבו אל אביו, למרות שידע שע"י זה הוא מסכן את מעמדו כבכור, העיקר להשיב את שלום הבית, ועל שם מעשיו נקרא ראובן - "ראו מה בין בני לבן חמי", שלא נטר ליוסף על שלקח הבכורה ממנו. וזהו "הדודאים נתנו ריח" - הריח מסמל מעשה שעושה רושם כריח מופץ למרחוק בדומה לבעלי תשובה שהעיזו לשנות דרך, כמו שדרשו חז"ל: "'וירח את בגדיו' - ריח בוגדיו, אלו בעלי תשובה, שהיו בוגדים וכשחזרו בתשובה נותנים ריח שעושה רושם. וכן צדיקים גמורים שהתגברו על יצרם, וריחם נודף למרחוק. כמו שדרש רבא: "'הדודאים נתנו ריח' - אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא" (עירובין כא:)  עתה אחרי שנבנה הבית של יעקב בשלמות בזכות ראובן, שדודאיו נתנו ריח טוב, ונתברר שכוונתו הייתה לטובה להעמיד את בית יעקב בשלמות, בא שלב שני: "על פתחינו כל מגדים" להאיר את הבית בנר מצווה ותורה אור, שיתן את פרותיו הטובים, מגדים מתקתקים ערבים לחיך.