קונטרס יסודות החינוך

יסודות החינוך התורתי

מעלת אברהם אבינו שחינך את בניו ■ איך התנהג מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל עם התלמידים ■ ההנהגה עם ילדים המתקשים בלימודם ■ פירורים משולחן גבוה מתוך קונטרס "יסודות החינוך" - מדברי גדולי ישראל מרן הגאון רבי אהרן לייב שטינמן שליט"א, מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ שליט"א, ומרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א במהלך ועידת החינוך שהתקיימה החורף [בחודש כסלו] במלון 'ניר עציון' ■

 

אור חדש נגה השבוע בשמי עולם החינוך התורני עם הוצאתו לאור של קונטרס "יסודות החינוך", בו רואים אור שיחותיהם של מרנן ורבנן גדולי ישראל, מרן הגאון רבי אהרן לייב שטינמן שליט"א, מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ שליט"א, ומרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, אשר נמסרו על ידיהם במהלך 'ועידת החינוך' השלישית שהתקיימה החורף במלון 'ניר עציון'.

הקובץ "יסודות החינוך" הופיע ויצא לאור בראשית שבוע זה ומופץ ברבבות עותקים בימים אלו לזיכוי הרבים בהיכלי התורה והישיבות, וכבר הכה הדים נרחבים בעולם התורה ובעולם החינוך ורבים ניאותו לאורו לידע את הדרך אשר ילכון בה לאור משנתם של מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א.

לתועלת הקוראים קיבלנו רשות ללקט מתוך הקובץ פנינים נבחרים, פירורים משולחנם של רבותינו גדולי ישראל שליט"א.

הקונטרס יוצא לאור במימון ובחסות ארגון "עצה", שבראשות המחנכים בעלי השם הרב משה בלוי והרב יהושע פינק, ממארגני ועידת החינוך ומגדולי אישי החינוך בדורנו. לקבלת הקונטרס: ארגון "עצה" 073-200-33-99].

 

אברהם אבינו נשתבח בחינוך בני ביתו

"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות משפט וצדקה".

ידוע שאברהם אבינו מסר נפשו על הקב"ה והלך וצעק רק הקב"ה הוא מנהיג את העולם. אומות העולם כולם היו שקועים בעבודת אלילים (הגר"א אומר, שכל עבודה זרה הייתה יחד עם עריות, לא היה סתם עבודה זרה) והוא הלך וצעק נגד זה עד כדי כך שהמלך נמרוד הכניס אותו לכבשן האש שהיה כל כך בוער שאפילו אלו שזרקו אותו לכבשן גם נכוו ומתו. והוא ניצל בנס, ניסי ניסים שאין לתאר, נכנס בשלום ויצא בשלום.

אם כן, שהייתה כזו מסירות נפש, מדוע התורה כתבה כי ידעתיו וגו', היה צריך לומר כי ידעתיו על זה שמסר נפשו ונכנס לתוך כבשן האש, מסר נפשו למות הכל בשביל הקב"ה, ובכל זאת לא כתוב, אלא, כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו וכו', כלומר, הוא חינך את בניו לשמור את דרך ה'.

 

[מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א]

 

הרב הדומה למלאך שכל כוונתו תועלת התלמיד

הגמרא בחגיגה דף ט"ו דורשת על הפסוק במלאכי כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. אם הרב דומה למלאך ד' צבקות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו.

ויש להבין מה כוונת חז"ל שהרב צריך להיות בדרגה של מלאך האם אנחנו מבינים מעלה של מלאך שאנחנו רוצים להשוות ולדמות את דרגת הרב למלאך. ואפילו לו היינו מבינים דרגתו של מלאך מה שייך להשוות את האדם שהוא עכור מהאדמה לדרגתו של מלאך שהוא כולו קדושה?

ונראה לבאר דכמו שמלאך אין לו שום כוונה לתועלת עצמו וכל התכלית שלו זה רק לקיים רצון השי"ת, כך גם הרב המלמד את תורת ד' צריך שיהיה כל כוונתו לתועלת הצלחת התלמיד. ובזה כיוונו חז"ל הק' שזהו המודד לדמותו של הרב. אם הגישה שלו לעבודת הקודש הוא מתוך מסירות שכל החשבונות שלו הם מחשבות אמיתיות ונכונות לתועלת התלמידים מבלי שיחשוב על עצמו כלל זהו הרב אשר תורה יבקשו מפיהו. וכן שתהיה כל כוונתו למלא רצון השי"ת שציווה אותנו בלימוד התורה וללמדה לאחרים, ובהרגשה ואמונה ברורה שהתורה היא המעמיד את העולם כמו שביאר רבינו חיים מוואלוזין זי"ע בנפש החיים שזה ברור שאם היה רגע אחד בעולם בלי לימוד התורה היה העולם נהפך לתוהו ובוהו, ולכן הקב"ה עשה חסד עם כל הבריאה וסידר את העולם שאין הלילה והיום שווים בכל מקום כדי שבזמן שבמקום אחד ישנים הרי במקום השני הוא יום ויושבים ולומדים, וכל זה מה ששיתף הקב"ה את הכלל ישראל בקיום הבריאה על ידי לימוד התורה הוא מגודל אהבת הקב"ה לבניו הכלל ישראל. זהו האופן שצריך לחיות ולנהוג על פי זה הרב המלמד תורה.

 

[מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מיכל יהודה לפקוביץ' שליט"א]

 

להחדיר אהבת התורה בתלמידים

יש דבר אחד שהכי פחות מדברים על זה, והוא הדבר החשוב ביותר, ורבים לא יחכמו לדעת את השיטה והדרך כיצד לתקן את הדבר הזה, והוא - הצורך לתת טעם בלימוד לתלמידים, שהלימוד ימשוך את הלב, ויהיה מתוך אהבת הלימוד, מתוך סקרנות, מתוך שזה מעניין, זו היא דרך הלימוד המחוייבת מהלכות תלמוד תורה.

אנו מבקשים בכל בוקר לפני התפילה, לאחר שמברכים בתחילת ברכות התורה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה, "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו", המצוה היא לעסוק בדברי תורה, ומבקשים את הערבות וההנאה, כי בלא הנאה אי אפשר וקשה עד מאד להמשיך ללמוד, מפני שיראת שמים אינה נותנת מספיק כוחות לשבת וללמוד, וצריכים ללמוד מתוך אהבת התורה עם מתיקות הלימוד.

וכך היא המידה בכל המצוות כולם, שאי אפשר לעשותם מיראה לבד, וצריכים שתהיה גם אהבת המצוות, וכמו שכתב המסילת ישרים פי"ט כי אהבת המצוות והשמחה בקיומם היא ענף מאהבת השם, שהרי זה בא כתוצאה מאהבת השם הקבועה וטמונה בעומק הלב של כל יהודי, כי באמת לכל אדם מישראל יש אהבת השם מצד הטבע ומצד קדושת הנשמה, אלא שלפעמים האהבה אינה פועלת ואינה ניכרת כלפי חוץ, אבל רואים את האהבה באהבת המצוות, בטעם התורה, ובערבות המיוחדת שיש בתורה, שכל זה נובע מאהבת השם.

מתיקות התורה אצל ילדים צעירים

הערבות הזו בלימוד התורה קיימת גם בילדים קטנים, שאצלם זה ניכר באופן יותר בולט, הן ילד קטן שמתחיל ללמוד, בטבעו הוא נהנה לחזור על מה שלמד, אם כי זה תלוי גם במלמד שלו כיצד הוא מלמד, אבל כאשר הלימוד הוא כמו שצריך להיות, בצורה המתאימה לפי כוחו של הילד, לפי כישרונותיו וטבעו, אזי הוא נהנה לחזור גם על דברים פשוטים מאד, והוא חוזר וחוזר ונהנה והחזרה אינה משעממת לו, זוהי המתיקות שיש בתורה.

וכבר אצל ילדים בגיל צעיר, גם בלימוד אל"ף בי"ת וקריאה, או בלימוד חומש, משניות או גמרא, ילדים המתחילים ללמוד גמרא, אם מלמדים אותה להם בצורה המתאימה, וכפי ששמעתי כי יש בימינו חוברות הדרכה רבות כיצד ללמד גמרא בצורה מעניינת שהילד יקלוט היטב את הנלמד, אזי הילד חוזר על תלמודו ונהנה מהחזרה בלי שעמום. כאשר הלימוד הוא בצורה כזו אין שום בעיה, בוודאי שהלימוד ימשוך אותו הלאה.

אלא שבאמת יש בעיה אחת, כי לעומת האהבה של תורה ומצוות, יש דברים אחרים שבאים מחמת אהבת העולם הזה המושכים את הלב, יש כל מיני דברים שמושכים ומעניינים מאד, שהם כאילו תחליפים לתורה ולעבודה ולכל המעשים הטובים, היצר הרע ממציא המצאות חדשות לבקרים, שיש מהם הנמצאים בקירוב מקום בבית פנימה.

והדברים ידועים כי אלו שהלימוד שלהם זה מתוך יראה בלי מתיקות, אם חסר להם ה"אשריך בעולם הזה" ששייך בתורה, כפי שאנו רואים ברוך השם שיש אושר כזה להרבה בני תורה, רבים מאלו שחסר להם את המתיקות הזו, הרי הם נמשכים אחר מכשירים אסורים, שגורמים אסונות כאלה שאין לשער ואין לתאר. חושבני כי הדברים ידועים, ואיני צריך לדבר על כך ברבים.

העצה לזה היא להגביר את אהבת התורה מול אהבת העולם הזה, שהרי אף אדם הלומד מאהבה, לא תמיד האהבה קיימת אצלו, ויש לפעמים עוד אהבות אחרות הגוברות על אהבת התורה, וכפי שמבואר בדברי הירושלמי (ברכות ט, ה; הובא ברע"ב ריש אבות) "עבוד מאהבה עבוד מיראה. עבוד מאהבה, שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עבוד מיראה, שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט", ע"כ.

וכמו שמבואר במשנה ריש אבות (א, ג) "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם", כי מצד אחד צריכים שתהא עבודת השם לשמה, שלא על מנת לקבל פרס, דהיינו מאהבה, מצד שזה מושך את הלב, מאהבת האמת ומאהבת הטוב, אך מצד שני צריכים גם יראה - "ויהי מורא שמים עליכם".

 

[מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי גרשון אדלשטיין שליט"א]

 

כוונת הבריאה להיטיב עם האדם

ידוע שמה שהקב"ה ברא את העולם אין לו בזה שום צורך, הקב"ה לא צריך שום דבר, לא כבוד ולא שום דבר. מה הקב"ה רוצה? להיטיב עם ברואיו, שהאדם יעבוד את ה'. הקב"ה צריך את העבודה של האדם? הוא צריך את זה? לא! הוא רוצה להיטיב, ומה שזוכים אין לתאר.

הגמרא אומרת, השכר שהקב"ה ייתן לצדיקים לעתיד לבוא עין לא ראתה אלוקים זולתך ייעשה למחכה לו. אי אפשר לתאר איזה עונג, איזה טוב. בן אדם כל זמן שלא טעם את זה לא שייך לומר איזה טעם. אדם מבין גשמיות, אוכל טוב, שתייה טובה ועוד דברים טובים, ולא מבין מה זה השכר לעתיד לבוא, תענוג שאי אפשר לשער.

אנשים יכולים לחשוב, האם הקב"ה ברא את העולם להכניס אותם לגיהינום? וכי בשביל זה הקב"ה ברא את האדם? רוב האנשים הולכים לגיהינום. גויים ודאי הולכים לגיהינום, מה שיש חסידי אומות העולם הם יחידים מאוד. כלל ישראל, לדאבוננו, חלק הכי גדול, חילוניים, הולכים לגיהינום.

על כרחך, מוכרח לומר שהקב"ה רוצה לעשות טוב וכדאי לו להביא עולם שכל כך הרבה רשעים ילכו לגיהינום כדי שיהיו אנשים יחידים, בודדים, יחידי סגולה מכל הדורות שיזכו לטוב האמיתי שהקב"ה רוצה להיטיב עימהם.

 

[מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א]

 

דרכי ההנהגה של הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל

היה לי בצעירותי רב מובהק שלמדתי אצלו שלוש וחצי שנים בווילנא, ה"ה הגאון בעל חידושי רבי שלמה היימן זצ"ל, הנהגתו היתה בזמן כשהיה תלמיד מעיר איזה הערה או שאלה ענינית או שהסביר סברא נכונה, היה הרבי זצ"ל מסביר את השאלה בלשונו ובסגנונו הבהיר, והיה אומר לתלמיד כך התכוונת לשאול ולומר, בו בזמן שהתלמיד לא כיוון לשאול בכזו עומק והבנה, ובדרך זו רומם והגביהה את התלמיד, ועל ידי זה העלה את התלמידים שיתעלו בלימוד התורה.

סיפור נוסף שמעתי מבן של תלמיד של מו"ר זצ"ל, שבזמן שכיהן מו"ר בישיבת ברנוביץ למד אצלו אביו שהיה ממוצא חסידי [והוא היה יחידי שדיבר במבטא חסידי] ובזמן ששאל שאלה בלימוד חייכו התלמידים למשמע דיבורו במבטא חסידי, מו"ר זצ"ל שהבחין בכך הגיב מיד האם הנכם שומעים כמה חזק הוא שואל? ובזה הרים קרנו של אותו תלמיד עד שנתעלה וכיהן בשנים מאוחרות יותר כמרביץ תורה בארה"ב.

ויש כאן להדגיש על היחס המיוחד וההתבטלות ששרר בין הגר"א וסרמן זצ"ל למו"ר הגר"ש היימן זצ"ל בעת שכיהן בברנוביץ בישיבתו של הגאון רבי אלחנן זצ"ל, והוא לימוד גדול לכל צוות רבנים בישיבות כמה צריך להיות ביחס של כבוד והערכה אחד כלפי חברו וח"ו שלא יהיה ענין של התנצחות של אחד כלפי השני.

אצל מו"ר מרן רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בעל האבן האזל ראינו והרגשנו איך שקירב את התלמידים באופן מיוחד שקשה לתאר, באיזו אהבה התייחס לכל תלמיד ואיך רומם את נפשו של התלמיד על מה שהעיר ושאל.

וכשאחד מבני החבורה היה שואל איזה שאלה ראויה [וכן זכורני שאחד הסביר ביאור נפלא בתוס' גיטין דף י"ז שהיה קשה להבין דברי תוספות שם] היה מו"ר הגרא"ז חוזר ומשבח כמה פעמים בתוך השיעור בהתפעלות "אוי איזה טוב ונכון הסברת" וגם כשנפרדו ללכת מהשיעור ליד הדלת חזר לשבח את התלמיד. כמה זה נתן לנפש התלמיד שעל ידי זה עלה ונתעלה.

וכן זכורני כשהיינו מגיעים בשבת קודש לשמוע את שיעורו בביתו, לפני שמסר לנו את השיעור היה נכנס לחדר של אוצר הספרים שהיה בביתו מעיזבונו של הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל [בנו של מרן הנצי"ב זצ"ל]. ולא ידענו מה הטעם שנכנס לשם לפני השיעור באופן קבוע לרגעים מספר, עד שנתברר הדבר על ידי אחד מהמקורבים שהיה נכנס לשם להתפלל תפילה שלא יכשל ח"ו באיזה ביטוי לתלמיד.

 

[מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' שליט"א]

 

ההנהגה עם ילדים המתקשים בלימודם

יש עובדות קיימות ממה ששמעתי וראיתי.

מעשה שהיה בילד שגמר כיתה ח' בחיידר, ולא ידע כלום, ולא היה מתאים להיכנס בישיבה קטנה, והעבירו אותו ללמוד שוב כיתה ח' בחיידר אחר, והיה שם מלמד פיקח, שהבין כי תלמיד זה לפי רמתו לא יוכל לענות על כל השאלות במבחנים, ונתן לו רק שאלה אחת מתוך עשרה שאלות שהיו לכולם, שאלה כזו שידע בוודאי כי התלמיד הזה יוכל להשיב עליה בנקל, ואכן ענה התלמיד על השאלה וקיבל מאה בציונו, כי המבחן שלו היה רק על שאלה אחת, ואמנם במשך הזמן קיבל התלמיד עידוד מהצלחתו, והתחיל המלמד להוסיף לו שאלות עד שבסוף השנה היה יכול לענות על כל השאלות ונהיה כמו כל הילדים, ונכנס לישיבה קטנה בלי שיהיה צורך בפרוטקציה, מפני שאכן התאים לישיבה קטנה. זו היא שיטת חינוך טובה מאד.

ומעשה נוסף שראיתי בעיני, בילד שלמד בחיידר שרמת הלימוד בו גבוהה, והיו בכיתתו ילדים רבים בעלי כישרונות יותר ממנו, והוא היה ילד טוב מאד אך לא כל כך כישרוני, והיה הולך ובא לחיידר עם משמעת טובה, אבל הוריו הבחינו שאינו שמח כשאר הילדים בני גילו, והיה חסר לו קצת בשמחת החיים השלמה, וכאשר באו אלי יעצתי להם להעביר אותו לחיידר אחר, שבו רמת הלימוד נמוכה יותר, והילדים שם אינם בעלי כישרונות גדולים כל כך, ואמנם כן עשו והצליח שם מאד, ומאז פרח הילד והתעלה מתוך שמחה, וכבר נכנס לישיבה קטנה וישיבה גדולה, והוא יושב ולומד בהתמדה ואוהב את הלימוד, כך היתה ההצלחה.

 

[מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי גרשון אדלשטיין שליט"א]

 

הסברת פנים לתלמיד היא המפתח להצלחתו בתורה, וח"ו להיפך

הרבה פעמים באים אצלי להתלונן שאצל מלמד פלוני הילד או הבחור "נשבר" מחמת מילה קשה של המלמד אל התלמיד. כמה זהירות צריך בזה לא לומר לתלמיד מילה קשה כגון אתה לא מבין! או לא שייך שתבין וכד'. זה ממש שובר לגמרי ויש לי בזה הרבה עובדות.

הגמרא אומרת במסכת תענית דף ח' ע"א אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, ופירש"י שמראה לו פנים רעות. ולמדנו בדברי רש"י שאפילו אינו כועס עליו אלא חסר הסברת פנים יפות מהרב כלפי התלמיד, על ידי זה התלמיד אינו מצליח בלימודו, עד כדי כך שנהיה לימודו קשה עליו כברזל.

ולהיפך במילה טובה ויחס טוב אפשר לרומם תלמיד לכל החיים, ולפעמים הרב בעצמו אינו שם לב לכך עד כמה היחס טוב שלו לתלמיד, רומם את התלמיד ולכן הצליח.

והרב שכוונתו לשם שמים לתועלת התלמיד נותנים לו סייעתא דשמיא מיוחדת לכוון מה לומר לתלמיד ומתי לומר כדי שייצא תועלת להצלחת התלמיד.

מסופר שאחד מהעיירה איוויא סיפר על עצמו שהיה בן גילו של הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל ולמד עמו ביחד בקטנותם אצל אותו מלמד, והוא היה אז יותר מצוין וחריף מהגאון רבי חיים עוזר,  אלא מחמת שפעם אחת הכהו המלמד יותר מדאי, הפסיק לבוא ללמוד בחיידר ולכן יצא בעל הבית פשוט. ונורא הדבר עד כמה צריך זהירות מהמלמד לתלמידים. [על חריפותו וגאונותו של מרן הגרח"ע זצ"ל יש לי לספר מה שראיתי בעצמי, ויש בזה אריכות גדולה]. 

 

[מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מיכל יהודה לפקוביץ' שליט"א]

 

התעסקות בכל עניני התלמידים

ומעשה היה באברך צעיר, שקיבל משרת מגיד שיעור בישיבה, והוא בעל מידות מצוינות יוצאות מן הכלל, ומצליח מאד בשיעורים שלו ובכל עניני הישיבה, וכל התלמידים נהנים מאד מהיחס שלו איתם, יש לו השפעה על כולם, וכבר התחילו צוות הרבנים לתת לו שיטפל גם בכל מיני דברים קשים עם התלמידים, לא רק בלימוד, אלא גם בשאר דברים הצריכים חיזוק לפתור קשיים, והוא מצליח בזה, גם לפעמים מבקשים ממנו לייצג כלפי חוץ את הישיבה, בדברים שהם לצורך הישיבה.

ובשלב מסוים התחיל להרהר בדבר, שהרי באתי לכאן על מנת להיות ראש ישיבה, ועכשיו כבר כמעט שאיני ראש ישיבה, אלא בעיקר מחנך ומטפל בתלמידים, וחלשה דעתו מכך, והתחיל להתייעץ בזה עם מי שהוא מבוגר ממנו, והלה הצדיק את דבריו באומרו כי אכן לא יאה לפי מעמדו לעסוק בדברים כאלו, והמשיך להתייעץ בזה עם אדם נוסף שגם הוא אמר לו כעין זה, שאי אפשר לחיות בדורנו עם שער הכניעה של החובת הלבבות, וצריך שיכירו אותו ויחשיבו אותו, ואם יעסוק בדברים כאלו יאבד מהשפעתו ולא יחשיבו אותו.

ברם זהו היפך האמת. ראשית כל, מפני שזיכוי הרבים זהו רק בענוה, וכי מה מבקשים - כבוד או זיכוי הרבים?! הרי בוודאי שהתכלית והכוונה היא זיכוי הרבים, והרי זה יתכן רק מתוך ענוה ואהבת חסד, לא מתוך שיקולים אחרים. ויתירה מכך, הרי גם בשעה שהוא עוסק בדברים כאלו, ונותן חינוך ועידוד לצעירים שיגדלו בתורה, הוא מזכה את הרבים, היש לך זיכוי הרבים גדול מזה?! הרי הוא 'יששכר וזבולון' גם יחד, כי מצד אחד הוא 'יששכר' בזיכוי הרבים בתורה, ובנוסף לכך הוא גם 'זבולון' באותו הזמן שמקדיש לטיפול בתלמידים שזקוקים לעזרה, והרי ידוע כי שכרו של 'זבולון' שווה לשכרו של 'יששכר'.

ונמצא שכל השיקול להפסיק לעסוק בזה הוא טעות מעיקרא, מהטעמים הנ"ל, וגם אין מקום לחשוש שמא יזלזלו בו ופחות יחשיבוהו, כי אדרבה על ידי הדברים האלו הערכת התלמידים אליו תגדל יותר. כללו של דבר, לא מחפשים את החשיבות החיצונית, אלא את זיכוי הרבים האמיתי בתורה.

 

ריבוי 'מפרשים' - איבוד הטעם בפשטות

נחזור לענין הטעם בלימוד, ידוע כי בכיתות הנמוכות הטעם בלימוד הוא טוב מאד, והבעיה מתחילה בכיתות היותר גבוהות, אני מכיר אחד שלמד בחיידר לפני כמה שנים, וכשהיה בכיתה ז' היו לומדים דף גמרא כל שבוע, והייתי בוחן אותו וידע היטב את הדף שלמדו, וחזר בעל פה על כל השקלא וטריא של הגמרא, וכעבור שנה כשנכנס לכיתה ח' כבר לא היה חוזר על דף הגמרא אלא על דף אחר, שהיו נותנים להם בכיתה דף מוכן שכתובים בו כל החידושים והמפרשים בסוגיא, עצמות יוסף, אבני מילואים, פני יהושע ועוד, דף מלא עם מפרשים, על זה היו צריכים לחזור, וזה היה קשה מאד לילד.

מלמדים ומחנכים צריכים לחשוב מה הרווח, וכי זו היא הכנה לישיבה קטנה או לישיבה גדולה? הרי אין בזה שום הכנה, רק מאבדים את הטעם בפשטות דברי הגמרא.

אמרו לי שכבר יש תלמידים שבאים ונבחנים לישיבות קטנות, והם יודעים רק את המפרשים ולא את דברי הגמרא כצורתן, אם כן אין זה פלא שמאבדים את הטעם בפשטות ואוהבים רק את הסברות, וכבר לא מחשיבים את דברי הגמרא הפשוטים.

בימינו יש גם בחורים בישיבה גדולה, שבטבעם הם נהנים מהפשטות, אבל הם מתביישים ללמוד בפשטות, או שסבורים שאין לזה שום חשיבות, ובאמת מטבעם הם יכולים ואוהבים ללמוד כך, אלא שאיבדו את הטעם בזה במשך כמה שנים.

 

[מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי גרשון אדלשטיין שליט"א]