חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

דברי חיזוק לרפואת מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל


אמרו חז"ל (שבת קה, ב) שכל אדם מישראל הוא כמו ספר תורה, מפני שיש בו נשמה קדושה, והנשמה היא חלק אלוה ממעל, וכמו שאמרו על הפסוק (בראשית ב, ז) "וייפח באפיו נשמת חיים" - מאן דנפח מדיליה נפח, נשמת האדם קשורה בשורשה למעלה, וכל יהודי יש בו את קדושת הנשמה, אבל הגוף אינו קדוש אלא אם כן הוא משמש את הנשמה וטפל לנשמה. 
וכמו שמצינו לעניין קדושת ספר תורה שיש גיליון ויש גווילין, הגיליון הוא הרווח שבין שיטה לשיטה ובצדדים, והגווילין הם מקום הכתב והאותיות של פרשיות התורה, וכתב הרשב"א בנדרים (יד, ב) כי קדושת הגיליון היא יותר מקדושת הגווילין, שהגווילין קדושתם היא מכוח האותיות ואם נמחק הכתב פרחה הקדושה, אבל הגיליון קדוש מדין תשמישי קדושה, ויש בו קדושה גם אם נמחקו האותיות. 
וכן כל תשמישי קדושה, כגון ארון הקודש או תיק של תפילין, אם ספר התורה או התפילין מונחים שם בדרך קבע, יש בהם קדושה מדין תשמישי קדושה, אבל אם לא הייתה הזמנה והניחם שם בדרך עראי אין בהם קדושה, וכמו שאמרו (סנהדרין מח, א) צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי, ורק ארון קודש שמונח בו ספר תורה בקביעות, או תיק של תפילין שמשמש בקביעות לתפילין, יש להם קדושה מצד תשמישי קדושה. 
וכך גם גוף האדם, הרי הנשמה צריכה את הגוף, כי בלי הגוף אינה יכולה ללמוד תורה ולא לעשות מצוות ומעשים טובים, ומי שהגוף משמש לנשמה ועוזר לנשמה במה שהיא רוצה, הרי זה כתשמישי קדושה, שהנשמה יש לה קדושה עצמית כמו ספר תורה, והגוף קדוש מחמת שהוא משמש את הנשמה, אבל מי שהגוף אינו משמש את הנשמה אלא נמשך אחר היצר הרע, זהו כמו "צר ביה ולא אזמניה" שאין בו קדושה, ורק אם הגוף בטל לנשמה יש בו קדושה. 
לכן מצינו בגמרא (כתובות קד, א) שגוף הצדיק הוא כמו ארון הקודש, והיינו לא רק שיש בו קדושת הנשמה כמו ספר תורה, שזה דבר שקיים בכל יהודי שנשמתו היא כמו ספר תורה, אבל הצדיק שגופו משמש כל הזמן את הנשמה, הרי הוא כמו ארון הקודש, שהגוף עצמו מתקדש כמו תשמישי קדושה. 
וכמו שמצינו בבית המקדש שאמרו (ב"ב צט, א) כי מקום הארון אינו מן המידה, קודש הקודשים היה ברוחב עשרים אמות, ומכל צד של הארון היו עשר אמות, והארון עצמו לא תפס מקום כלל, מפני שהייתה בו קדושה כדין תשמישי קדושה, וכמו נשמה שהיא דבר רוחני ואינה תופסת מקום, וכשאדם מת ויצאה נשמתו או גויים ובהמות שאין להם נשמה (רק נפש ורוח) לא ניכר שום שינוי בגוף שאין לו נשמה, כי הרוחניות אינה תופסת מקום. 
יש בדורנו ספר תורה חי שהגוף הוא ארון הקודש, רבינו יוסף שלום בן חיה מושא לרפואה שלמה, שהגוף בטל לנשמה, והדבקות בתורה היא בלי היסח הדעת אף לא לרגע אחד, ממש לא יאומן כי יסופר הדבקות בתורה מתוך שמחת התורה. 
ומצינו בפ"ו דאבות בדברים שהתורה נקנית בהם שני חלקים, בשמחה והשמח בחלקו, וכתבו המפרשים כי שמחה היינו בשעת הלימוד, ושמח בחלקו גם בשעה שאינו לומד. והיינו מפני שגם בשעה שאינו לומד הוא חושב כל הזמן מתי יוכל כבר לחזור ללימודו, וכשיש לאדם שאיפה ללמוד תורה והוא מחכה לתורה, נמצאת מחשבתו דבוקה בתורה. 
וכמו שכתב ברוח חיים בתחילת פרקי אבות כי בשעה שאדם חושב לעשות מצוה, מיד קדושת המצוה מקיפה אותו והוא נמצא בתוך הקדושה, וקדושת המצוה היא שנותנת לו כוח וסייעתא דשמיא לגמור את המצוה, וכך גם אם בשעה שאינו לומד הוא מחכה לתורה, הרי הוא מוקף כל הזמן בקדושת התורה, ועל ידי זה הוא שמח בחלקו, כי הקדושה נותנת שמחה. 
ועכשיו בדורנו יש את הרב אלישיב שיהיה בריא שמגן בזכותו על הדור כולו, אנחנו זקוקים להגנה ולזכויות, מפני שאנו נמצאים בסכנה גדולה מאד, והמצב הוא כמו שאמרו חז"ל (אסתר רבה י, יא) "כבשה אחת בין שבעים זאבים", ואמרו (ספרי במדבר ט, י) הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב, ידוע בכל העולם שיש סכנה גדולה להיות כאן, ושמעתי מאחד שהוא אזרח חוץ וקיבל מכתב ממדינתו שהם דואגים לשלומו וקוראים לו לשוב לביתו, אנחנו צריכים הרבה רחמי שמים, והצדיק מגן בזכותו על הדור. 
וידוע כי בתחילת המלחמה השנייה לפני השואה נפטרו רבי ברוך בער, רבי שמעון, רבי פסח פרוסקין, ועוד גדולים וצדיקים, והזכירו בהספדים את הכתוב (ישעיה נז, א) "הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו' כי מפני הרעה נאסף הצדיק", כי כשהצדיק מגן לא יכול להיות רעה, ונאסף הצדיק מפני שהדור אינו זכאי לכך, וידוע כי מרן החזון איש זצ"ל אמר פעם שאם רבי ברוך בער היה חי, יגיעת התורה שלו הייתה מגינה על כל הדור שלא תהיה השואה, אדם אחד שיגע בתורה בלי היסח הדעת מגן על כל הדור! 
אנחנו צריכים הגנה על הדור, ויש לנו בעל תורה אמיתי (לשון החזו"א בקו"א ג, סב) שאינו מסיח דעת מן התורה, זהו המגן הגדול ביותר על הדור, ועכשיו הוא חולה, ועלינו להתחזק בתפילה ובתורה לרפואתו. 
ידוע המעשה שהובא ברוח חיים על פרקי אבות (פ"א משנה א') "וסופר מאדונינו דוד הגאון בעל הט"ז שאישה אחת צעקה אליו אהה אדוני והנה בני נחלש למות, ויאמר לה התחת אלוקים אני, ותאמר אל התורה שבאדוני אני צועקת כי קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא, ויאמר לה הלא זאת אעשה לך הדברי תורה שאני עוסק כעת עם תלמידי אני נותן במתנה להילד אולי בזכותו יחיה כי בדבר הזה תאריכו ימים כתיב ובאותה שעה חלצתו חמה". 
וכן היה נוהג הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל (שהיה המשגיח בלומז'א והדיבוק שהיה אצל החפץ חיים אמר עליו שהוא "פה קדוש") כשהיו באים אליו לבקש להתפלל עבור חולים היה אומר לבני הישיבה שילמדו לזכות החולה כמו שעשה הט"ז, מפני שזכות התורה היא יותר מתפילה, לכן עכשיו שאנו עוסקים בתלמוד תורה דרבים, וכבר היה גם תפילה, יהיה הלימוד לזכותו ולרפואתו השלמה של רבינו יוסף שלום בן חיה מושא בתוך שאר חולי ישראל, שהרבים צריכים לו.
יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד