פרנסת תלמיד חכמים

 

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך

תנו רבנן, "ואספת דגנך" (דברים יא יד), מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א ח). יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך", הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו' (ישעיה סא ה). ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך", ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויביך" וגו' (דברים כח מח). אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן (ברכות לה ב).

שיטתו של רבי ישמעאל היא שיש להנהיג דרך ארץ עם לימוד התורה, כלומר מותר לבטל מלימוד תורה כדי לעסוק בפרנסה, וכך מקיימים גם "ואספת דגנך" וגם "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". ואולם רבי שמעון בר יוחאי חולק על כך וסובר שהמצב הרצוי הוא לקיים רק את הציווי "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" ושאין מבטלים תורה אף לשם פרנסה. לדעתו, כאשר ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים.

 

הלכה כמי?

הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, והרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, היינו רבים דווקא. כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל, ועל זה אמרו באבות (ב ב): 'כל תורה שאין עמה מלאכה' וכו'. אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו יתברך שמו, ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה ח"ו, וכדעת רבי שמעון בר יוחאי (נפש החיים א ח).

וזה לשון הגרי''ז הלוי: ואביי דקאמר, 'הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן', משמע דקפסיק הילכתא כרבי ישמעאל דהקרא דואספת דגנך הוא לומר הנהג בהן מנהג דרך ארץ. והנה ברמב''ם פרק יג מהלכות שמיטה ויובל הלכה יג, זה לשונו: ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו, להיבדל לעמוד לפני ה', לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר וכו', ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללווים וכו' עכ''ל.

וכמדומני שראיתי בשם הגר''א שמקור דברי הרמב''ם אלו מפני שזו היא מידתו של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, ולמדנו מזה דאף על גב דאיפסיקא הילכתא כרבי ישמעאל דהנהג בהן מנהג דרך ארץ, מכל מקום גם זו המידה של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו מידה היא, ואם בא איש מכל באי עולם להתנהג במידה זו, אינו צריך לשום דבר בעולם הזה, כי ה' יזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו בלי שום השתדלות מצדו כלל (חידושי גרי''ז הלוי חיי שרה).

איתא במשנה: רבי מאיר אומר, לעולם יילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכול לפי זכותו... רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (קידושין פב א). וקשה דבעירובין (יג ב) איתא: רבי נהוראי הוא רבי מאיר, ואם כן, כיצד חולק רבי נהוראי על רבי מאיר?

מתרץ הגרי''ז הלוי: דרבי מאיר קפסיק הילכתא דילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה, והיינו כרבי ישמעאל דהנהג בהן מנהג דרך ארץ, ודברי רבי נהוראי הם דבר אחר לגמרי, דאף על פי שכך הוא הדין ללמד את בנו אומנות, אבל הרי יש עוד מידה אחרת והיא מידת רבי שמעון בר יוחאי וחבריו שגם זו מידה היא כמו שהבאנו מדברי הרמב''ם, ולכן מניח הוא כל אומנות שבעולם, ואינו מלמד בנו אלא תורה... ולפי זה אין רומיא [קושיא] מדברי רבי נהוראי על דברי רבי מאיר, כי שניהם מתאימים זה עם זה, וגם מבואר הלשון של איני מלמד את בני, דלעניין ההלכה הוא כדברי רבי מאיר השנויים למעלה, רק לבנו הוא בוחר מידה אחרת ואינו מלמדו אלא תורה (חידושי גרי''ז הלוי שם, ויש מדייקים דברי רבי מאיר: לעולם ילמד אדם בנו אומנות נקייה וקלה, ד'לעולם' היינו לכלל העולם ע' פרדס יוסף שמות יח כ).

גם כאן מדובר בשתי הנהגות – הנהגה ליחידים והנהגה לכלל, וההנהגה ליחיד היא שהבן יעסוק אך ורק בתורה הקדושה.

 

הלכה למעשה

בשולחן ערוך כתוב: אחר כך (אחרי שלמד תורה בבית המדרש) ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו, וישא וייתן באמונה (אורח חיים קנו א; ע' בנפש החיים א ח בביאורו לדברי רבי ישמעאל 'הנהג בהן מנהג דרך ארץ'). נמצא שהשולחן ערוך פסק כרבי ישמעאל.

אולם הביאור הלכה כתב: כתבו הספרים שזהו (פסקו של רבי ישמעאל) נאמר לכלל העולם, שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכל להימצא בכל עת באופן זה (וזהו שאמרו בברכות לו ב, הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידן, רצה לומר דווקא הרבה), והקדוש ברוך הוא בוודאי ימציא להם פרנסתם, וכעין זה כתב הרמב"ם בפרק יג מהלכות שמיטין ויובלות: ולא שבט לוי בלבד וכו', עי"ש. ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה, בוודאי לא שייך זה (בטלה ועוון), ויששכר וזבולון יוכיח (אורח חיים קנו. ואולם יחיד שמתנהג כרבים הווי בגדר אינו עושה רצונו של מקום, נפש החיים שם. וע' חושן משפט ט ג, שחובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם).

נמצא, שיש שתי הנהגות שונות בעם ישראל: יש שנהגו כרבי שמעון בר יוחאי ויש שנהגו כרבי ישמעאל, ועל כל אחד ואחד מוטלת החובה לשאול את רבותיו איך לנהוג, מפני שבהחלט יש יחידים שעשו כרבי שמעון בר יוחאי ועלתה בידן.

 

מעבירין ממנו עול דרך ארץ

רבי נחוניא בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ (ג ה). מבאר הגר''ח מוולוזי'ן: וגם מעבירים ומסלקים מעליו את כל הטרדות והעניינים מעול דרך ארץ וכו', וכל שאר ענייני זה העולם, המונעות תמידות [התמדת] העסק בתורה הקדושה, כמו שכתוב, כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ואמרו (במדבר רבה ובתנחומא פ' חקת), שמזה הטעם ניתנה התורה במדבר, כשם שמדבר אינו נזרע ואינו נעבד, כך המקבל עליו עול תורה, פורקין ממנו עול גלות ועול דרך ארץ. וכשם שמדבר אינו מעלה ארנון [מס], כך בני תורה, בני חורין בעולם הזה.

ובזוהר הקדוש (ויחי רמב ב) מובא: דכל מאן דידע לאשתדלא באורייתא ולא אשתדל אתחייב בנפשיה, ולא עוד אלא דיהבין עליה עולא דארעא ושעבודא בישא, דכתיב ביששכר: "ויט שכמו לסבול" כו' (בראשית מט טו), מאן דסטא ארחיה וגרמיה דלא למיסבל עולא דאורייתא מיד "ויהי למס עובד", וכן להפך. תרגומו: שכל מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק, מתחייב בנפשו, ולא עוד אלא שנותנים עליו עול דרך ארץ ושעבוד רע של המלכות, כמו שכתוב ביששכר: "ויט שכמו לסבול", מי שמטה עצמו ודרכו שלא לסבול עול תורה, מיד "ויהי למס עובד", וכן להפך...

וכפי ערך הקיבול אשר יקבל עליו עול תורה באמת ובכל כוחו, כן לפי זה הערך יסירו ויעבירו ממנו טרדות ענייני זה העולם, והשמירה עליונה חופפת עליו, והוא כבן המתחטא על אביו, ואביו עושה לו רצונו ומשלים לו כל חפצו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ע"ז יט א): כל העוסק בתורה, הקדוש ברוך הוא עושה לו חפצו, וכן איתא במדרש תהילים (מזמור א). ואמרו עוד שם, שכתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין, ובמשלי רבתא (ספ"ח): "ויפק רצון מה'", כל מי שהוא מפיק בדברי תורה ומלמדו ברבים, אף אני בעת רצון מפיק לו רצון כו'. ומזונותיו מוכנים לו תמיד בלא שום עמל ויגיעה מועטת עליהם, כמו שכתוב שם (בפ' אשת חיל): כל זמן שתלמיד חכם יושב ועוסק בתורה כו', ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא ממציא לו מזונותיו בכל יום ויום, שנאמר: "ותתן טרף לביתה" (נפש החיים ד טז).

וכך מפרש רש''י את הפסוק "שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים, כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנא" (תהילים קכז ב): 'שוא לכם' בעלי האומנויות המשכימים ומאחרים למלאכתם ומתפרנסים בעיצבון וביגיעה בלחם העצבים של טורח, 'כן יתן' הקדוש ברוך הוא פרנסה למי שמנדד שנת [שינה] מעיניו בשביל לעסוק בתורה.

 

מדוע יש תלמידי חכמים עניים?

שלמה המלך אמר: 'כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף' (קהלת ז יב), ופירש רש''י: כל מי שישנו בצל החכמה ישנו בצל הכסף, שהחכמה גורמת לעושר שיבוא, עכ''ל. ואם תאמר עינינו רואות שישנם תלמידי חכמים עניים? שאלה זו נשאלת כבר בילקוט: אמרה התורה לפני הקדוש ברוך הוא, כתיב "בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג טז), מפני מה בנַי עניים? והקדוש ברוך הוא משיבה: "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ" (משלי ח כא), למה הם עניים בעולם הזה? כדי שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו התורה דכתיב: "כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם" (קהלת ז ז) (ילקוט שמעוני משלי תתקלד).

המהר''ל מבאר: כי אותו שהוא צדיק גמור, אף שלא יבטל תורה מעושר, מכל מקום אין אדם שלא יפנה כלל אל עסקיו, ודבר זה גורם קצת ביטול, והקדוש ברוך הוא רוצה לצרף אותם לגמרי, שלא יהיה פונים כלל אל עסקים. וזהו דכתיב: "להנחיל אוהבי יש", כלומר שה' יתברך רוצה לתת להם בעולם הבא יש (שכר של שלוש מאות ועשרה עולמות, ע' במשנה סוף מסכת עוקצים), ולכך נותן להם בעולם הזה האין הוא העניות, כדי שיהיה להם בעולם הבא היש. ולכך העולמות במספר יש (310), שהעולם הבא הוא הישות, והקדוש ברוך הוא עתיד להנחיל לצדיקים כל הישות, וראוי שיהיו העולמות שהוא הישות כמספרו, ולפיכך לא קשיא אם נראה מי שהוא צדיק גמור ותלמיד חכם שהוא עני.

ואם נראה מי שאינו צדיק גמור והוא תלמיד חכם עני, יש לזה גם כן סיבה שגורם, זה רוע מזלו, דחיי, בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, ואפילו אצל צדיק גמור יש לומר כך, כי רוע מזלו גורם, וכדאשכחן גבי רבי אלעזר בן פדת במסכת תענית (כה א), שהיה מזלו רע כל כך, עד שלא היו לו מזונות לגמרי. ומה שאמר כאן (אבות ד ט): כל המקיים תורה מעוני, סופו לקיימה מעושר, היינו כאשר הוא בינוני במזל שלו, ועל זה אמרו: כל המקיים תורה מעוני, סופו לקיימה מעושר (דרך חיים על אבות ד ט, ע''ש בהרחבה. וע' באור החיים ויקרא יט יג).

 

החטא גורם

מובא בגמרא: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני, מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאפרנס שלא בצער?! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ" (ירמיה ה כה) (קידושין פב ב. וע' תוס' יו''ט אבות ד ט). ועיין באור החיים הקדוש שכתב על המאמר 'אם אין קמח אין תורה' (אבות ג יז): פירוש, אם ראית שאין קמח, דע (הסיבה) שאין תורה (אור החיים דברים לב ב).

 

צנצנת המן

"וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות טז לב). וכותב רש''י: בימי ירמיהו, כשהיה ירמיהו מוכיחם: למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה? מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן, אמר להם: "אתם ראו דבר ה'" (ירמיה ב לא). שמעו לא נאמר, אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום, להכין מזון ליראיו (רש"י שם ד''ה 'לדורותיכם'. וע' הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות בביאורו לפסוק "יכין וצדיק ילבש").

ה' יתברך ציווה לשמור צנצנת של מן כדי לחזק את כל הדורות הבאים וללמדם, שכשם שה' יתברך זן את דור המדבר במן מן השמים, כך הוא יפרנס את לומדי התורה שבכל דור ודור. המן הוא רק דוגמה לפרנסה מאת ה', כי הרי בדורות הבאים הוא לא ייאכל, אבל הרבה שלוחין יש לו לקדוש ברוך הוא כדי לפרנס את יראיו. וזה לשונו של רבנו בחיי: כי מזון תלמידי חכמים שבכל דור ודור הוא מסור לה' יתברך והוא מונח לפני ה', ועל כן אמר: "וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (שם לג), כי הוא לפני ה' יתברך מונח ושמור לדורות )רבנו בחיי שמות טז לג. וע' העמק דבר שם(.