ערב שבת פרשת חוקת

בתחילת האלף השישי לבריאת העולם נקראו רבותינו הראשונים, רבנו יחיאל מפאריש, וחביריו רבי יהודה ב"ר דוד, רבי שמואל מפלייזא, ורבי משה מקוצי בעל הסמ"ג, (עי' בספר אוצר הידיעות – סמ"ק).   

לבוא ולהתייצב לפני מלך ומלכת צרפת בכדי להגן על דת ישראל על האשמה שהעלילו הנוצרים והמומר ניקולאוס דונין שר"י בפני האפיפיור גריגוריוס התשיעי על התלמוד כי הוא מלא חירופים וגידופים כלפיהם וכלפי משיחם ימ"ש ועל אמו, ואותו מומר הוכיח לאפיפיור שהתלמוד מחזק את היהודים לא להמיר את דתם לדת הנצרות ולולי התלמוד היהודים מזמן היו ממירים דתם רח"ל, ואותו רשע הוציא את דברי שיטנתו מכמה סוגיות שכתוב בהם שמותר לרמות נוצרים ולהונותם וכו', האפיפיור השתכנע ונתן הוראה להחרים את כל הספרים ולבודקם ובמידה ויש אמת בטענותיו של רשע זה יש לשורפם בפומבי לעיני כל, המלך ערך ויכוח גלוי בין אותו מומר לרבותינו הראשונים זיע"א ורבנו יחיאל מפאריש התוכח עם אחד מן המומרים שם ובחכמתו וידענותו הגדולה השיב על כל השאלות שהוצגו לפניו והדף את הטענות שהופנו כלפיו ויצא כמנצח, (תיאור הוויכוח נדפס בספר "ויכוח רבינו יחיאל מפאריס") המעמד ההוא הותיר רושם כביר, וכתוצאה מכך עברה שנה שקטה על היהודים וגם הושבו להם מקצת הספרים שנלקחו מהם. אולם כעבור זמן בערך למעלה משנה מאותו אירוע גזר מלך צרפת בהשפעת השופטים והקרדינלים הנוצרים אשר שינאתם ליהדות ולעם ישראל הייתה ללא גבול, על שריפת התלמוד בפומבי בפאריס בערב שבת פרשת חוקת, בשנת ה' אלפים ד' , ז' בחודש תמוז (יוני - 1244 למינינם) ואז הועלו באש עשרים וארבע קרונות עמוסים בספרי התלמוד. כאשר כל ספרי התלמוד ההלכות ואגדות היו כתובות בכתב יד והיו יקרי ערך עד מאוד וגזירה זו היתה נוראה ואסון גדול ליהודים שראו בצער רב את שריפת תורתינו הקדושה. ובעקבות כך הונהג בהרבה מקומות על יום תענית בערב שבת פרשת חוקת. ולא קבעו את התענית לפי היום בחודש שאירע שריפת התלמוד, אלא לפי היום בשבוע, וזה על פי שאילת חלום שנענו בו: 'ודא גזירת אוריתא'. פירוש, ביום שישי 'זאת חוקת התורה', וכך מתרגם האונקלוס על הפסוק 'דא גזירת אוריתא' דהיינו שיום הפרשה גורם גזירת התורה, ולכן הוקבע התענית לערב שבת פרשת חוקת. על שריפה נוראה זו כתב המהר"מ מרוטנברג את הקינה הידועה הנאמרת בתשעה באב 'שאלי שרופה באש לשלום אבליך... איכה נתונה באש אוכלה תאוכל באש בשר, ולא נכוו זרים בגחליך... צורי בלפיד ואש, הלבעבור זה נתנך כי באחריתך. תלהט אש בשוליך... ואשאל היש תורה חדשה. בכן נשרפו גליליך... אתמה לנפשי איך יערב לחיכי אכול אחרי ראתי. אשר אספו שלליך...

וכך כותב אחד מרבותינו הראשונים שהיה בתקופה ההיא, רבינו צדקיה ב"ר אברהם הרופא אשר היה בתחילת המאה הראשונה לאלף השישי, בספרו 'שבלי הלקט' (בהלכות ארבע צומות – סי' רסג'): יעל שאנו עסוקין בהלכות תענית ובענין שריפת התורה כתבנו זה לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו ונשרפה תורת אלקינו בשנת חמשת אלפים וד' שנים לבריאת עולם, ביום ששי פרשת וזאת חקת התורה, כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת כאשר שמענו לשמע אוזן. וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם 'ודא גזירת אוריתא' ופירושו ביום ו' זאת חוקת התורה היא הגזירה. ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ביום ששי של פרשת זאת חוקת התורה, ולא קבעוהו לימי החודש, תהא אפרה עלינו לכפרה (כאשה) [כעולה] על מוקדה וערבה לבני יהודה כמנחה הקריבה כהילכתה תעלה אזכרתה ויקיים [האל] עלינו קרא דכתיב וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. ויקיים עלינו ועל כל עמו את הטובות ואת הנחמות הכתובות על ידי נביאיו לקבץ גליותנו כאמור ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וגו', ועי"ש עוד.

אחר שריפת התלמוד חזר רבי יחיאל מפאריז לישיבה ולימד את הבחורים בעל פה. אך הצרות הרבות שהטילו צוררי ישראל על היהודים הלכו ונתעצמו ורבי יחיאל עזב את צרפת עם הרבה מבני קהילתו ועלו לארץ ישראל בשנת ה' אלפים יט – כ' (בערך) והמשיך את ישיבתו הקדושה בעכו ונקראה בשם 'מדרש הגדול דפריז' והרביץ בה תורה ובה למדו שלש מאות תלמידים, כתב חידושים רבים על התלמוד ומוזכר כמה פעמים בתוס'. וראשונים אחרים מביאים חידושים ופסקים רבים משמו. חידושיו על התורה מוזכרים בספרי בעלי התוס' על התורה.

בספרי הקדמונים מובא דבר נורא מדוע אירע האסון הזה של שריפת התלמוד. בדור שאחר פטירת הרמב"ם התעוררה היתנגדות לכתביו, בראש המתנגדים היה רבי שלמה ב"ר אברהם מן ההר ותלמידו רבינו יונה מתוך היתנגדות לעוסקים בפילוסופיה, מחלוקת גדולה הייתה בין גדולי הדור בענין זה. ובאיזה שהוא שלב הגיעו הדברים לידי הנוצרים בפאריז ושרפו את ספרי הרמב"ם. וחזר בו רבינו יונה בפומבי מהיתנגדותו לאחר שראה בשריפת התלמוד בפאריז עונש על שריפת כתבי הרמב"ם. ששריפת התלמוד היתה תוך מ' יום לשריפת ספרי הרמב"ם באותו מקום ונתערב אפר ספרי התלמוד באפר ספרי הרמב"ם ה'מדע' ו'מורה נבוכים' כי עדיין היה האפר במקום ויחד עם כך נהרגו יותר משלושת אלפי יהודים ולכך ראו חכמי הדור ההוא אות ששריפת התלמוד היה עונש על שריפת ספרי הרמב"ם וראו את שגגתם ועשו תשובה גדולה, כך מובא באגרת ר' הלל מוירונה לר' יצחק הרופא (מובא בספר טעם זקנים דף עא', ע"ש בהרחבה בענין זה. וראה עוד בהרחבה בסיפור המחלוקת בין גדולי ישראל אודות ספרי הרמב"ם ואחריתה ב-תולדות הרמב"ם, מובא בריש ספר הלכות דעות עם פירוש דעת ישראל).

השו"ע (או"ח סי' תקפ') מביא את הימים שנוהגים להתענות בהם משום צרות שאירעו לאבותינו. וכתב שם המשנה ברורה (בס"ק ז'. והוא במג"א): איתא בכתבים שראוי לכל בר ישראל לבכות על שריפת התורה שמכח זה נמסרה התורה לקליפות המקום יחזירנה לנו במהרה בימינו. כתב התניא (רבתי סי' נח'. ובספר שם הגדולים מערכת ספרים – ת', מבואר שלא ידוע מי היה מחברו של ספר תניא) ביום הששי פרשת חוקת נהגו היחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת. גם בשנת ת"ח נחרבו שני קהלות גדולות באותו היום. (כמ"ש בסליחות שחיבר בעל השפתי כהן – מג"א. ועי' בספר כף החיים סי' תקפ' אות לא'.. וע"ע בבאר היטב שם ס"ק ט'.) גם נוהגין להתענות כ' סיון בכל מלכות פולין נהרא נהרא ופשטיה ועיין בשע"ת שהוא דוקא מבן י"ח לזכר ובת ט"ו לנקבה. 

כתב בספר ערוך השולחן (סי' תקפ' – באה"ד): ועוד נמצא בקדמונים שגזרו תענית בערב שבת קודש פרשת חקת שאז שרפו בצרפת עשרים קרונות מליאים ספרים וקבעו על יום השבוע ולא על יום החדש שנתגלה להם בחלום דזהו שתרגם אונקלוס על זאת חקת התורה דא גזירת אורייתא. וכתב הרמב"ם סוף הל' תענית (פ"ה הל' י"ט) כל הצומות האלו עתידים להתבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר כה אמר ד' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו אמן ואמן: