הבנת התורה לפי צרכי הדור

ידוע הוא מה שיצאה בת קול שאמרה על דברי בית שמאי ובית הלל, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כי באמת גם בית הלל וגם בית שמאי צודקים, וההלכה ככל אחד מהם במצבים שונים, כי בתורה אין אמת אחת ויחידה, אלא הבנת התורה תלויה בחכמי הדור, אבל לא באופן שרירותי או במקרה שפעם יוצאת ההלכה לחכמי הדור כך ופעם כך,  אלא ההבנה בתורה היא לפי צרכי כל דור ודור.

והנה לדוגמא: אם יש דור שיכול לעמוד יותר בחומרות, אז השופט אשר יהיה בימים ההם מבין בתורה לפי הדור להחמיר, בוודאי אין הכוונה שחכמי הדור יכולים להחליט ולפסוק לפי רצונם ודעתם האישית להקל או להחמיר מפני שכך הם צרכי הדור, אלא כפי שאמרו חז"ל (ב"ר כג, ה) "מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שהיה ועתיד להיות... כל דור ודור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ופושעיו, דור דור וצדיקיו". בכל דור נותן הקב"ה את ההבנה בתורה לגדולי התורה של אותו דור, לפי הצרכים האמיתיים של הדור, היינו לפי התפקיד בתיקון הבריאה המוטל על דור זה, ולפי הכלים שניתנו לו לביצוע המשימה המוטלת עליו, וזו הכוונה 'כל דור ודור ודורשיו' - הדורשים את התורה, על פי ההבנה שניתנה להם בתורה, כפי מהות הדור. לכן יתכן שבדור אחד פסקו חכמי הדור כפי הבנתם בתורה באופן כזה, וכעבור כמה דורות יפסקו חכמי הדור ההוא באופן שונה.

והיסוד האמור שהבנת התורה ופסק ההלכה היוצא מזה, תלוי במהות הדור ומצבו, אע"פ ששני הדעות הם אמיתיות - כל אחת במצב מסוים - אנו למידים באופן ברור ממחלוקת ב"ש וב"ה, ומכך שההלכה נפסקה כבית הלל, אע"פ שבית שמאי היו חריפים יותר, וגם הם צודקים יותר, שהרי בסופו של דבר בעתיד - בתכלית הבריאה תהיה ההלכה כבית שמאי במידת הדין, אבל בזמן הזה שהדורות אינם יכולים לעמוד במידת הדין, צריכה ההלכה להתנהג בשיתוף מידת החסד, כמידת בית הלל שהיו בעלי ענוה הנוטים יותר למידת החסד, המתאימה למצב הדורות במשך כל הזמן עד לעתיד לבוא.

לא רק דברי בית שמאי ובית הלל הם דעות אמיתיות, אלא כל הדעות במחלוקות חכמי הדורות הם אמיתיות ונכונות, כי כולם הם מהשבעים פנים האמיתיים שיש להווה, אלא שההכרעה נמסרה לחכמי כל דור ודור, כפי שיסיקו בעומק עיונם בתורה, על פי ההבנה שיתן השי"ת בלבם לפי מהות הדור ותפקידו, ולכן הקב"ה לא נתן למשה תורה אחת והכרעה אחת בלבד, אלא - כדברי הריטב"א ורבי עזריאל נתן למשה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור בכל נושא, כי כולם אמת, ולא נתן לו הכרעה, כי כאמור ההכרעה נמסרה לחכמי הדורות.

שאלתי פעם את מרן החזו"א זצ"ל מה הפירוש 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'? וענה לי בלשון זה: "אין הימעל זיינען ביידע סברות גישמעק, אובער להלכה פסקתמן ווי איינע" [בשמים שהי הסברות הם נעימות וערבות, אבל להלכה פוסקים כמו דעה אחת]. ולפי מה שנתבאר הדברים מובנים, "בשמים שתי הסברות הם ערבות", כי לאמיתה של תורה יש צדדים נכונים בכל הדעות השונות, והקב"ה מסר למשה את כל האפשרויות, אלא שהלכה למעשה אי אפשר לפסוק כשני הצדדים - מותר ואסור כאחד, אלא כצד אחר כפי שנראה לחכמי כל דור ודור עפ"י כללי ההוראה שבידינו.

המהר"ל (דרך החיים, אבות, פ"ה, מי"ז) על המשנה "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת  הלל ושמאי",  מביא  את דברי הגמ' בחגיגה (ג:) "בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים... הללו אוסרין והללו מתירין... כולם א-ל אחד נחנן", וכך הוא כותב: "וכך הם דברי חכמים, אף שהם הפכים, כי אלו פוסלים ואלו מכשירים, הנה שניהם מפי השי"ת", דהיינו הקב"ה אמר את כל הדיעות השונות, "כי מצד זה ר"ל מטעם זה יש להכשיר, ומצד זה ר"ל מטעם זה יש לפסול, ושני הצדדין האלו שהם שני הטעמים הן מן השי"ת, שהרי בזה טעם ובזה טעם, והטעמים הם מן השי"ת, כי מה שאמר כולם א-ל אחד אמרם, אין הפירוש כלל פסול וכשר בלבד, רק פירושו בשביל טעם זה הוא פטור, ובשביל טעם זה הוא כשר", כלומר, הקב"ה לא אמר למשה כשר פסול על דבר אחד, שהרי זה לא יכול להיות הלכה למעשה בזמן אחד, שני הפכים בדבר אחד, אלא הקב"ה אמר את הטעמים והצדדים, שיש טעם לפסול ויש טעם להכשיר, ולא אמר למשה הכרעה מעשית בטעמים האלה, ותנא אחד הכריע בשיקול דעתו כצד זה ותנא שני הכריע כצד אחר, נמצא, שהטעמים הם מהקב"ה וההכרעה היא מהחכמים, "ושני הטעמים - ולא הפסקים - אמת מן הקב"ה, שמצד זה הוא פסול, ומצד זה הוא כשר".

בכל מחלוקות החכמים כל אחד מטעמי הצדדים השונים הוא אמיתי - מפי אדון כל המעשים, אבל כאשר באו חכמים להכריע בין הטעמים השונים, נראה להם טעם אחד שוקל יותר וקרוב יותר להלכה למעשה, ולכן אע"פ שכולם – כל הטעמים מרועה אחד ניתנו, לא שאלה הגמ' מדוע ההלכה כטעם אחד, מפני שהטעם הזה שוקל יותר ונראה יותר להלכה.

אבל במחלוקת בית שמאי ובית הלל טעמי שניהם שקולים וצודקים במידה שווה, אלא שזה מצד הנהגת החסד וזה מצד הנהגת הדין, ולכן רק עליהם אמרו חז"ל 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', ורק עליהם שאלו מדוע בכל זאת נפסקה ההלכה בזמן הזה כבית הלל - שהרי לעתיד לבוא תהיה ההלכה כבית שמאי - ועל כך היתה התשובה מכיון שבית הלל הם נוחים ועלובים - וותרנים יותר ונוטים לצד החסד, ולעת עתה מחוסר אפשרות לעמוד במידת הדין, העולם צריך להתנהג בהנהגת החסד, לכן נפסקה הלכה למעשה כבית הלל.