שמחת התורה בכל יום כנתינתה בסיני

ולכאורה אינו מובן, שהרי התכלית של יציאת מצרים היה עבור קבלת התורה וכמ"ש שמות ג', י"ב, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה וגו'", וכן נאמר ויקרא מ"א, מ"ה, שאנחנו עבדי ה' "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים וגו'", וברש"י שם הביא בשם חז"ל "על מנת כן אני מוציא אתכם", עיי"ש. 

וביותר, שהרי אחז"ל אבות פ"ו מ"ב "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ואם כן, הרי את עיקר חובת הזכירה היה צריך לעשות על התכלית, דהיינו על מעמד הר סיני ולא על יציאת מצרים, והן אמת שלפי הרמב"ן בהוספות על ספר המצוות להרמב"ם יש מצוה של "פן תשכח יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב וגו'" (פר' ואתחנן), אך הרמב"ם השמיט מצוה זו וסובר שמצוה זו נאמרה רק על דור מקבלי התורה, ואין זה מצוה לדורות, עיי"ש, וכל זה צ"ב.

ואשר נראה לתרץ דהענין לעשות "זכר" הוא רק על מאורע שהיה פעם וכבר איננו, ולכך עושין לו זכר לזוכרו, אך "מתן תורה" הוא דבר המתחדש בכל רגע ורגע, כי ע"י עמל התורה אנו מחדשים בכל יום תמיד את הבחינה של "מעמד הר סיני", וכדברי הזוה"ק שם דכל מאן דאישתדיל באורייתא "כאילו קאים כל יומא בטורא דסיני וקביל אורייתא", ואין זה מאורע שאירע רק בעבר ולא בהווה, ולכן אין עושין זכר לזה.

ועוד יש לבאר בזה, דזהו הענין שמובא בתוס' חגיגה דף ט"ו א' בשם הירושלמי חגיגה פ"ב ה"א דכאשר רבי יהושע ורבי אליעזר למדו תורה ירדה אש וליהטה סביבותם, וכן אצל יונתן בן עוזיאל כל עוף שהיה פורח מעליו נשרף כדאי' בגמ' סוכה דף כ"ח א', עיי"ש, וזהו כי אצלם היה לימוד התורה בטהרתו בשלימות, וזכו ממש להתחדשות בבחינת מעמד הר סיני, וכמו שבהר סיני ניתנה תורה באש, כן בכל דור ודור כשמחדשין מעמד זה יורדת אש מן השמים, עכ"ד. ואולי זהו ג"כ הטעם דאי' בגמ' ברכות דף ס"ג ב' "חביבה תורה על לומדיה כל יום ויום כיום שניתנה בסיני", כי אותה שמחה והתלהבות שהיתה בנתינתה מסיני, יכול לומד התורה להגיע בכל יום ויום בלומדו להגיע לתכלית השלימות בתורה הקדושה בשמחה וביגיעה רבה.