גדלות התורה בעומק הבנתה

וכתיב (מלאכי ב): כי תורת אמת היתה בפיהו, והנה מדת האמת היא חותמו של הקב"ה וכדאמרו ביומא שם, משמעותה הנכונה של מדת האמת, איננה רק שלילת השקר, אלא דהיא מידה בפני עצמה באופן חיובי שמהות הדבר הוא שא"א שיהא אחרת. ועוד שאין שיתוף ומציאות אחרת יחד איתה. ועוד יותר מכך שהאמת היא היא הדבר הקיים וא"א שתתבטל. ולמדין אנו את כל זה ממש"כ הרמב"ם בפ"א מיסוה"ת ה"א וז"ל: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהא מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם. שכל הנמצאים צריכים לו, והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם. לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר וה' אלקים אמת. הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו. והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו. כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו, עכ"ל ע"ש. המבואר בדבריו, שאמת היא מציאות קיימת, ושהכל תלוי אך ורק בזה, והוא שאמת היא מידה לעצמה, שהדבר מקויים לבדו מבלי להיות תלוי בשום דבר.

ויש להביא מה ששמעתי מזקיני הבית הלוי זיע"א, הסבר על מה שאנו רואים לפעמים שהראשונים נכנסים בתירוצים דחוקים על קושיא מסויימת, אשר לכאורה לנו נדמה כי אפשר היה ליישבה בשופי באופן מרווח יותר. והסביר הבית הלוי ע"פ משל לאדם עיור הנמצא בבית גדול, ורצונו לצאת מהבית החוצה. והואיל ואינו רואה, ממשש הוא בידיו את קירות הבית למצוא מקום פתוח. והנה מוצא הוא בקיר מקירות הבית מקום רחב הפתוח לרווחה, ובדעתו שהנה מצא את הדרך אותה חיפש, ושמח ע"ז מאד.

כשנכנס והולך דרך אותו פתח, מוצא הוא את עצמו בדרכו למרתף סתום אשר אין בו כל מוצא, חזר הוא שוב למשש בקירות הבית עד שהגיע למקום אחר פתוח לרווחה וחשב שכעת מצא את הפתח, אך לשמחתו היתה קץ כשלבסוף נתברר לו שנכנס לתוך התנור... עד שנכנס פקח אחד לבית, ובעיניו הרואות רואה הוא היכן הפתחים מוליכים, ולא הטעו אותו כל הפתחים הרחבים, כי ראה שבסוף דרכם סתומים הם, עד שמצא סדק צר ודחוק שאך ורק דרכו אפשר להדחק ולצאת. כך אמר הבית הלוי, הראשונים ראו למרחוק וידעו והבינו שכל הסברות המבריקות סופם להסתם אי שם וישאר קשה. ובאמת אין אפשרות אחרת ליישב רק ע"י אותו דוחק, ודברים אלו מאירים ומסבירים לנו את דרכם ותורתם של גדולי עולם.

וכח זה, שגם כל דבר ודבר לא נמדד על פי כמותו אלא על פי איכותו. שאלתי פעם את אבי הרב זיע"א, על דבר הסיפור שאחד הביא להגר"א מוילנא זיע"א סידור עם ביאור, ובו הוא מבאר שלכן הסידור מתחיל מ'אדון עולם' משום שתפילת שחרית תיקן אברהם אע"ה, ואיתא בברכות (ז, ב) אר"י משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את העולם לא הי' אדם שקראו לקב"ה אדון עד שמא אברהם וקראו אדון שנא' (בראשית ט"ו) ויאמר וגו'. והגר"א התפעל מאד מזה. ויש לשאול מה היתה התפעלותו הגדולה של הגר"א, דאמנם ההסבר נכון הוא אבל אין בו כ"כ חידוש. ענה הרב זיע"א, במדת האמת אין דרגות של גדול וקטן, אלא אם הדבר אמת הוא יש להתפעל ממנו.

ואמרו בנדה (עג, א) תדב"א כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב שנא' (חבקוק ג) הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות ע"ש. וצ"ב מנא ידעי' לדרוש שאל תקרי הליכות אלא הלכות וכו'. אלא ביאר שאם נאמר "הליכות עולם לו" היינו שהליכות אלו קבועות בין בעוה"ז ובין בעוה"ב, א"א לפרש את הכתוב אלא ע"י הלכות, כי הם העומדים לעולם.       והנה מה פירושו של הלכות, כתב רש"י שם בזה"ל: משנה וברייתא הלכה למשה מסיני, עכ"ל ע"ש. והיינו תורה שבע"פ, ותושבע"פ כוללת היא הכל גם את חלק הסוד שהוא הנסתר שבתורה. וסיפר הרב זיע"א שאביו רבינו הגר"ח כתב בענינים אלה, זכורני שפעם בקשר לאיזה ענין, אמרתי לפניו הלא פשט הוא הוי' רחמים, ואלקים הוא דין. אמר לי הרב זיע"א זה דרשות בשמות, אבל לשם אין פשט, שם הוא שם!