תורת ד' תמימה

מדרש רבה קהלת (י"א ו') בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, ר' עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים היו לי, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת. ובסוף העמידו לי שבעה, ואלו הן, ר' יהודה ור' נחמיה ור' מאיר ר' יוסי ור' שמעון בן יוחאי, ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ור' יוחנן הסנדלר. אמר להם, הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן, מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה. 

מבהילים הדברים, עד היכן מגיע עומק הדין, ועד כמה היתה התביעה גדולה על תלמידי ר' עקיבא. שבעבור חטא דק כל כך, ש"היתה עיניהם צרה בתורה זה לזה", ובודאי שהיה זה בבחינה של משהו שבמשהו, שהרי ר"ע לא הרגיש בזה, ובכל זאת, מתו כולם במיתה משונה. 

תורת ד' תמימה - שלמות

אמנם באור הדברים, משום דיסוד התורה הוא שלמות, והתורה לא נתנה לשעורין. שהרי בכל קוצו של יו"ד יש תילי תילים של הלכות,  ואם מחסירים מהתורה אפילו כקוצו של יו"ד, שוב אין זו תורת ד', [ובאור תילי תילים, שהרי אימתי נקראת התורה - "תורה". כשהיא בחיבור כל פרטיה ואותיותיה, וא"כ בכל משהו של תורה, יש בו מענינא דכל התורה כולה, עם כל המעלות של תורה, ואשר על כן יש בהם תילי תילים של הלכות, והבן]. 

וביותר כשהחסרון הוא ב"למעשה" של תורה, ואפילו שהוא חסרון קל שבקלים. כי תורה שנחסר בה משהו, שוב אין באפשרותה להתקיים. 

ושורש הדבר למדנו מדברי המדרש ריש בראשית (בר"ר א' א') - "ואהיה אצלו אמון, אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך ב"ו בונה פלטין אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותו מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופנקסאות יש לו, לדעת האיך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. 

 "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה", ועיין במאמרי מרן המשגיח זצ"ל [דעת חכמה ומוסר] חלק ג' מאמר ב', שמבאר את דברי המדרש, עפ"י מנהג האומנים אשר לפני שהם מתחילים במלאכתם, הם מכינים דפוס כפי צורת המלאכה והמלבוש אשר הם חפצים לעשות. ואח"כ מלבישים את המלבוש שהם יוצרים על הדפוס, ובודקים אם הוא עשוי באופן מדוייק כהדפוס. וכן הקב"ה כשרצה לברוא את העולם, ברא מתחילה את התורה הקדושה, והיא הדפוס אשר עליו הלביש את העולם. 

וזו היא עבודת האדם, להתאים את עצמו לדפוס הזה באופן מדוייק. וכל כולו צריך להיות מותאם עד קצה חוט השערה, ואם יש בו איזה חסרון כל שהוא, כבר אינו מותאם לדפוס, ואינו מותאם לתכלית הבריאה שהיא התורה. 

והנה איתא במנחות כ"ט ע"ב, אמר רב יהודא אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו מי מעכב על ידך - מה שכתבת, שאתה צריך להוסיף עליהם עוד כתרים (רש"י), אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות וכו'". 

ומבואר, ששלמות ה"דפוס" של תורה נתגלה ע"י ר"ע, במה שדרש תילי תילים על כל קוץ וקוץ. וא"כ לפי"ז בודאי אותם עשרים וארבע אלף תלמידי ר"ע עליהם היתה מוטלת החובה, להיות מעתיקי השמועה של תורת הנצח של ר"ע. אמנם העברה זו, מן ההכרח שתהיה בתכלית השלמות של כל קוץ וקוץ, דאל"כ הלא אין זה תורה ואין זה דפוס הבריאה. 

וזהו הטעם שדקדקו עמהם כל כך, כי התורה דורשת שלמות, ובפרט במעשה, וכיון שהיה בהם איזה חסרון קל של עינם צרה, כבר אין זו התורה בכל דקדוק שלמותה בכל קוץ וקוץ. וא"כ אילו היו נשארים בחיים וממשיכים את תורת ר"ע מתוך ה"עינם צרה", היתה נעשית תורת ר"ע פלסתר. ומשו"ה מן ההכרח היה להעבירם רח"ל מן העולם. 

עד שהעמיד את שבעת התלמידים האחרונים, גדולי התנאים, שהשלימו את כל דקדוקי התורה זכו להעביר ולהמשיך את כל תורת ר"ע, ומלאו את כל הארץ בתורת ד', והדברים מבהילים. 

ושמעתי שהגר"א קוטלר זצ"ל ביאר פעם כנ"ל, והוסיף, שהרי התורה נקנית במ"ח קנינים כמבואר בברייתא דשנו חכמים, וא"כ כאשר נחסר אחד ממ"ח הקנינים שוב אין זו תורת ד' - תורת הנצח, ואין לתורה כזאת זכות קיום. 

עמי הארצות, חייהם אינם חיים

והנה לאור האמור, יכולה להתעורר באדם איזו מחשבת שטות של עמי ארצות. דא"כ פחד גדול הוא להיות ממשיכי התורה, אחרי שדורשים ותובעים מהם כחוט השערה, והעונש הוא מבהיל. ואולי עדיף לו להשאר בור ועם הארץ, כדי להציל עצמו מתביעות דקות כאלו עם עונשים מבהילים. 

אבל כמובן, הרהורים אלו הם הרהורים של שוטים, כמו שבאמת קראנו להם - הרהורי עם הארץ. 

שהרי כאשר מעיינים בדברי חז"ל מה הם עמי הארץ (עי' פסחים מ"ט ע"ב), ניתן לראות שעמי הארץ אינם כלולים בכלל במדרגה של חיים, והם נדחו לגמרי מלהכלל בתורת כלל ישראל. וע"ש בגמ' בדינם של עמי הארצות שלכאורה לא ניתן לדרוש ברבים את ההלכות הפסוקות שם אודות עמי הארצות. עד שאיסור גמור אפילו לישא בתו, כי הם וביתם שקץ רח"ל. והמשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי, וכבר אמרנו שלכאורה אין לדרוש עוד ברבים מה שנזכר שם בדינם של ע"ה. 

ואחרי שרואים דברים נוראים שכאלו, מפורשים בדברי חז"ל, בודאי שלא שייך להרהר ולחשוב אולי כדאי ונוח להיות עם הארץ. אלא אדרבא, כל עול וקושי כדאי לעמול ולטרוח, בכדי להגיע למדרגת ושם ת"ח. כי מי שאינו בתורה, אין חייו בכלל חיים כלל. והגם שבודאי החיים אינם פשוטים, והם מלאים ג"כ בסכנות ופחדים, ודקדוק הדין מבהיל, והתביעה עד חוט השערה, [ועיין במסילת ישרים פ"ד שאף האבות לא נפטרו מן הדין]. 

אכן אדרבא, זו היא גופא גדלות האדם. 

 

והסבר הדברים, כי אחרי שתפקיד האדם הוא להדבק בשכינה, ושכינה היא שלמות, לא שייך בזה ויתורים. וכפי שאחז"ל כל האומר הקב"ה ותרן יותרו מעוהי (ב"ק נ' ע"א), דאין חילול ד' גדול מהאומר הקב"ה ותרן, כי ויתור על השלמות הרי הוא איבוד כל הנצח. 

ונמצא שחסד ד', הוא שדורש מאתנו את השלמות. והוא שדורש מאתנו את השלמות הגמורה, שנהיה מדובקים בשכינה בכל מעשינו. 

 

אין העבודה מתקיימת בלתי ע"י לומדי התורה 

והן הן הדברים המבוארים בשערי תשובה (שער ג' אות קמ"ח)  - "מדרכי קדוש ד' ית', להודיע בכל מבטא שפתים ובכל אשר ירמזון עינים, ובכל הנהגה ופועל ידים, כי יסוד לנפש האדם, וצבי עדיו, והטוב, והעיקר, והתועלת, והיקר אשר בו - עבודת השי"ת ויראתו ותורתו, כמו שכתוב כי זה כל האדם. 

והדרך להשיג את דרכי קידוש השם הזו היא רק בלימוד התורה, שע"י לימוד ויגיעת התורה זוכים ונהפכים לתורה עצמה, ונכנסים למציאות שהאדם עצמו מהותו - קידוש ד'. כל כולו, כל איבריו, כל מבטא שפתיו, וכל רמיזות עיניו - משמיעות תורה!! 

והנה חדשים מקרוב באו שיצאו להחשיב את עמי הארצות, לומר שהם הבעלי מדות, והם הענוים, והם המסתפקים במועט. ובאמת שקשה לדבר על זה כי הדברים כואבים. 

[ובמאמר המוסגר, הנה באמת עמי הארצות במה יתגאו, דלכאורה לא שייך אצל ע"ה גאוה כלל, שהלא באיזו מעלה יתגאו. ורק לת"ח שייך נסיון הגאוה, שיש בהם מעלות נגשבות, וע"כ שייך בהם "יצרו גדול", וזו עבודתם להלחם באותו יצרו גדול. 

וכפי שידוע המעשה מהגר"ח מואלזין, שאמר שהיה סבור כן, אמנם פעם אחת בהיותו במרחץ, והבלן של המרחץ שהיה מתפקידו לחלוץ את השטיוועל [-נעלים גבוהות, מעין מגפיים] של האנשים, אחז ותפס רגלו בחזקה וכמעט ששבר רגלו, ואז ביקש ממנו, יהודי רחימאי, אם תוכל לחלוץ השטיוועל קצת יותר בעדינות. מיד יצא הקצף מעם הבלן, ואמר  - "לי צריך ללמד איך להוריד את השטיוועל", הרי אני המומחה הגדול שבעולם למלאכה זו". 

ומני אז אמר הגר"ח, שמעובדא זאת  ראה, שאף אצל עמי הארץ שייך הענין של כבוד. ואדרבה, רדיפת הכבוד של עמי הארץ היא נוראה להחריד, עד שמסוגלים הם להרוג אנשים משום הכבוד, והדברים ארוכים]. 

ובאמת שענין זה מבואר שם ברבינו יונה גופא בהמשך דבריו שם - "והמבזים לתלמיד חכם ויראתו, מבטלים הידיעה הזאת ומראים ההפך בהנהגתם, וכאילו אומרים אמור כי אין העבודה עיקר, וכי שורש דבר נמצא מבלתי עבודת השי"ת, והם מחללים את התורה על כן יאבדו מתוך הקהל ויכלו בפיהם כי הם עובדים את השם מבלי עסק התורה, הלוא הדבר ידוע כי אין העבודה מתקיימת בלתי ע"י לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה וכו'".