תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
חובת עשרה בלוויה
מאת הרה"ג יעקב רוז'ה שליט"א - רב יחידת זק"א תל אביב
א. חובה על אנשי העיר לדאוג שבכל לוויה יהיו לפחות עשרה מלווים עד לאחר הקבורה.
בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שס"א סעיף א') נפסק: "למאן דלא קרי ותני, כיון שיש לו מי שיתעסק עמו אין צריך להתבטל בשבילו, והוא שיש שם עשרה"
ובספר "אהבת חסד" לבעל החפץ חיים פרק חמישי כתב: "ותמהני על איזה מקומות שאינם זהירים בזה, שתיכף כשמקיימים מעט מצוות לויה, חוזר כל אחד לביתו והולך המת לבית עולמו גלמוד באיזה יחידים ולא יוכלו לאמר קדיש וברכת אבלים. הלא בודאי מוטל על כל אנשי העיר לראות שיהיה מנין בלוויתו עד אחר הקבורה, ואף שלפעמים הוא טרחה רבה, כגון בימות החורף ובית הקברות רחוק מן העיר, צריך שיהיה זה לפי הגורל.
וכל זה אפילו אי ידעינן דלא קרי ותני. וכל שכן בזמנינו שכמעט אין לך אדם מישראל שאין לו ידיעה במקרא או במשנה כמבואר בשולחן ערוך, בודאי יש לאדם להדר אחרי זה מאוד".
בספר "הדרת קודש" (חלק המכתבים מכתב פ"ה) הביא את תקנות חברה קדישא העתיקה של קהילת גאלאנטא .
בתקנה 3 נאמר: "אחרי שבני העיר המלווים את המת אינם הולכים כולם לבית הקברות, יש בעירנו תקנה שמפילים גורל על עשרים אנשים שמחויבים ללוות המת עד בית הקברות ולהישאר שם עד אחרי עשות השורה".
ב. האם החובה לעשרה מלווים היא בכל העברה של המת או רק בשעת לוויה?.
בשו"ת "ציץ אליעזר" כתב בענין זה: "ומצאתי בספר יוסף אומץ (פרנקפורט) בדיני אונן שכותב וז"ל: מיום עמדי על דעתי הקלושה נסתפקתי במה שפה עמנו מחלקים הוצאת המת לשנים, דהיינו מהבית עד בית הטהרה והוא שקורין פה לוויה, ומבית הטהרה עד הקבר והוא שקורין פה מצוה, ולכן לא ידעתי איזה מהם עקרי, ואחרי שלא ידעתי דבר ברור דאיכא פנים לכאן ולכאן לקחתי סמך מן השם דלמה שקורין קדמונינו שם מצוה, הוא עיקר המצוה עכ"ל.
נראה מזה דמקובל היה בידי קדמונינו דעיקר מצות לויה היא הליווי בשעת הוצאת המת אל מקום מנוחתו האחרונה לבית הקברות".
אשריהם אנשי קודש, אנשי זק"א, אשר נענים לכל קריאה, בכל עת ובכל שעה, להשלים מנין עשרה בכל בתי העלמין בגוש דן.
"חסד ואמת יקדמו פניך" נאמר בסדר הסליחות. חסד של אמת שעושים מתנדבי זק"א יעמוד להם בימי הדין והרחמים לזכות לשנה טובה כתיבה וחתימה טובה להם לבני משפחותיהם ולכל עם ישראל.
א. חובה על אנשי העיר לדאוג שבכל לוויה יהיו לפחות עשרה מלווים עד לאחר הקבורה.
בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שס"א סעיף א') נפסק: "למאן דלא קרי ותני, כיון שיש לו מי שיתעסק עמו אין צריך להתבטל בשבילו, והוא שיש שם עשרה"
ובספר "אהבת חסד" לבעל החפץ חיים פרק חמישי כתב: "ותמהני על איזה מקומות שאינם זהירים בזה, שתיכף כשמקיימים מעט מצוות לויה, חוזר כל אחד לביתו והולך המת לבית עולמו גלמוד באיזה יחידים ולא יוכלו לאמר קדיש וברכת אבלים. הלא בודאי מוטל על כל אנשי העיר לראות שיהיה מנין בלוויתו עד אחר הקבורה, ואף שלפעמים הוא טרחה רבה, כגון בימות החורף ובית הקברות רחוק מן העיר, צריך שיהיה זה לפי הגורל.
וכל זה אפילו אי ידעינן דלא קרי ותני. וכל שכן בזמנינו שכמעט אין לך אדם מישראל שאין לו ידיעה במקרא או במשנה כמבואר בשולחן ערוך, בודאי יש לאדם להדר אחרי זה מאוד".
בספר "הדרת קודש" (חלק המכתבים מכתב פ"ה) הביא את תקנות חברה קדישא העתיקה של קהילת גאלאנטא .
בתקנה 3 נאמר: "אחרי שבני העיר המלווים את המת אינם הולכים כולם לבית הקברות, יש בעירנו תקנה שמפילים גורל על עשרים אנשים שמחויבים ללוות המת עד בית הקברות ולהישאר שם עד אחרי עשות השורה".
ב. האם החובה לעשרה מלווים היא בכל העברה של המת או רק בשעת לוויה?.
בשו"ת "ציץ אליעזר" כתב בענין זה: "ומצאתי בספר יוסף אומץ (פרנקפורט) בדיני אונן שכותב וז"ל: מיום עמדי על דעתי הקלושה נסתפקתי במה שפה עמנו מחלקים הוצאת המת לשנים, דהיינו מהבית עד בית הטהרה והוא שקורין פה לוויה, ומבית הטהרה עד הקבר והוא שקורין פה מצוה, ולכן לא ידעתי איזה מהם עקרי, ואחרי שלא ידעתי דבר ברור דאיכא פנים לכאן ולכאן לקחתי סמך מן השם דלמה שקורין קדמונינו שם מצוה, הוא עיקר המצוה עכ"ל.
נראה מזה דמקובל היה בידי קדמונינו דעיקר מצות לויה היא הליווי בשעת הוצאת המת אל מקום מנוחתו האחרונה לבית הקברות".
אשריהם אנשי קודש, אנשי זק"א, אשר נענים לכל קריאה, בכל עת ובכל שעה, להשלים מנין עשרה בכל בתי העלמין בגוש דן.
"חסד ואמת יקדמו פניך" נאמר בסדר הסליחות. חסד של אמת שעושים מתנדבי זק"א יעמוד להם בימי הדין והרחמים לזכות לשנה טובה כתיבה וחתימה טובה להם לבני משפחותיהם ולכל עם ישראל.
