תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
תפילת א-ל מלא רחמים
מאת הרה"ג יעקב רוז'ה שליט"א - רב יחידת זק"א תל אביב
תפילת 'א-ל מלא רחמים' הראשונה שחוברה ככל הנראה בפולין במאה השבע-עשרה לאחר פרעות ת"ח-ת"ט (1648-1649) על ידי ר' יום טוב ליפמאן הלוי העליר, מחבר הפירוש "תוספות יום טוב".
בעיקרה מבטאת תפילה זו את האמונה היהודית בהישארות הנשמה לאחר המוות; המוות הוא כליונו של הגוף, בעוד הנשמה ממשיכה להתקיים. המתפללים מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיגן על הנשמות ויסוכך עליהן בכנפיו, תחת כסא כבודו - במידה השמורה לצדיקי ישראל שבכל הדורות. כדברי רבי אליעזר (שבת קנ"ב ע"ב): "נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר 'וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים' (שמואל א' כה, כט)".
תפילת "א-ל מלא רחמים" היא חלק מטקסי האבלות, ונוהגים לומר אותה ליד הקבר בסיום הקבורה וכן באזכרה - ביום השלושים לפטירה וביום השנה. תפילה זו נאמרת גם בבית הכנסת במסגרת הזכרת נשמות (יזכור) בשלושה רגלים (שביעי של פסח, שבועות ושמחת תורה) וביום הכיפורים, ויש הנוהגים לומר אותה גם בתפילת מנחה של השבת הקודמת ליום השנה.
בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ב' סימן ע"ד) מסביר את המנהג שבימים שלא אומרים תחנון לא אומרים את התפילה "א-ל מלא רחמים" ובכל זאת, בשבת נוהגים לומר תפילה זו.
"בדבר הזכרת נשמות בתפלת מלא רחמים נוהגין שבכל יום שאין אומרין בו תחנון אין מזכירין נשמות, ואף שבשבת שחמיר ואסור גם להתפלל ולומר תחנות חוץ מסכנת היום, בכל זאת- נוהגין להזכיר,
ובזה שנוהגין להזכיר בשבת איתא בב"י ובהגר"א סוף סימן רפ"ד מהא דספרי שהמתים צריכים כפרה ולכן קבעו בשבת שהכל בבית הכנסת והחי יתן אל לבו, וכוונתם שבשביל צורך זה התירו איסור תחנה ואיסור הצער מההזכרה".
תפילת 'א-ל מלא רחמים' הראשונה שחוברה ככל הנראה בפולין במאה השבע-עשרה לאחר פרעות ת"ח-ת"ט (1648-1649) על ידי ר' יום טוב ליפמאן הלוי העליר, מחבר הפירוש "תוספות יום טוב".
בעיקרה מבטאת תפילה זו את האמונה היהודית בהישארות הנשמה לאחר המוות; המוות הוא כליונו של הגוף, בעוד הנשמה ממשיכה להתקיים. המתפללים מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיגן על הנשמות ויסוכך עליהן בכנפיו, תחת כסא כבודו - במידה השמורה לצדיקי ישראל שבכל הדורות. כדברי רבי אליעזר (שבת קנ"ב ע"ב): "נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר 'וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים' (שמואל א' כה, כט)".
תפילת "א-ל מלא רחמים" היא חלק מטקסי האבלות, ונוהגים לומר אותה ליד הקבר בסיום הקבורה וכן באזכרה - ביום השלושים לפטירה וביום השנה. תפילה זו נאמרת גם בבית הכנסת במסגרת הזכרת נשמות (יזכור) בשלושה רגלים (שביעי של פסח, שבועות ושמחת תורה) וביום הכיפורים, ויש הנוהגים לומר אותה גם בתפילת מנחה של השבת הקודמת ליום השנה.
בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ב' סימן ע"ד) מסביר את המנהג שבימים שלא אומרים תחנון לא אומרים את התפילה "א-ל מלא רחמים" ובכל זאת, בשבת נוהגים לומר תפילה זו.
"בדבר הזכרת נשמות בתפלת מלא רחמים נוהגין שבכל יום שאין אומרין בו תחנון אין מזכירין נשמות, ואף שבשבת שחמיר ואסור גם להתפלל ולומר תחנות חוץ מסכנת היום, בכל זאת- נוהגין להזכיר,
ובזה שנוהגין להזכיר בשבת איתא בב"י ובהגר"א סוף סימן רפ"ד מהא דספרי שהמתים צריכים כפרה ולכן קבעו בשבת שהכל בבית הכנסת והחי יתן אל לבו, וכוונתם שבשביל צורך זה התירו איסור תחנה ואיסור הצער מההזכרה".
