תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
עליה לקברי אבות
מאת הרה"ג הרב יעקב רוז'ה שליט"א, רב יחידת זק"א תל אביב
א. העלייה לקבר במלאת שנה לפטירת אדם, כמו רוב מנהגי האבלות, היא מנהג שנתפשט בהרבה מקהילות ישראל.
מקורותיו הראשונים של מנהג זה הם מתקופת הגאונים, כפי שמביא הרמב"ן בחיבורו "תורת האדם" בשם אחד מן הגאונים. וזה לשונו: "ולתכלית שנים עשר חודש משכיבים אותו [=מתפללים על נשמת המת] ומבקרין אותו [=עולים לקברו]".
וכן בשמו של רב נטרונאי גאון. וזה לשונו: "ויום ג' וז' עולין לבית הקברות (ומקברין) [ומבקרין] אותו, וליום ל', ושוב אין מבקרין אותו. ולתכלית שנים עשר חודש משכיבים אותו ומבקרין אותו".
ב. בשולחן ערוך (שמ"ד סעיף כ') מובא מנהג זה להלכה בהלכות אבלות בעקבות דברי הרמב"ן. וזו לשונו: "וביום הז' עולים לבית הקברות ומבקרין אותו, וכן ביום שלשים. ותכלית י"ב חדש מבקרין ומשכיבין אותו".
ג. בספר חסידים (סימן ת"נ) כתב: "ברזילי הגלעדי אמר (ש"ב י"ט ל"ח) "אמות בעירי" כי הנייה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשין על נשמתן טובה ומטיבים להם באותו עולם, וגם כשמבקשים מהם, הם מתפללים על החיים וכלב בן יפונה נשתטח על קברי אבות."
וכן כתב בספר מעבר יבק (שפתי רננות פרק כ"ג): "מצינו כי המתים מתפללים על החיים שכן כלב נשתטח על קברי אבות".
ד. הרמב"ם (הלכות אבל ד') פוסק: "ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות".
הרדב"ז מסביר שכוונת הרמב"ם היא שלא לפתוח את הקבר בגלל חשש דרכי האמורי: "אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש".
ה. ובמשנה ברורה (סימן תקפא) כתב: "דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחנות. ואין לילך על קבר אחד ב"פ ביום אחד: בזה וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם" .
ו. ובילקוט יוסף כתב : "כבר פשט המנהג להשתטח על קברי אבותיו, ומנהג יפה הוא, ובפרט ביום פקודת השנה, וכבר נתקנו על זה סדרי תפילה".
א. העלייה לקבר במלאת שנה לפטירת אדם, כמו רוב מנהגי האבלות, היא מנהג שנתפשט בהרבה מקהילות ישראל.
מקורותיו הראשונים של מנהג זה הם מתקופת הגאונים, כפי שמביא הרמב"ן בחיבורו "תורת האדם" בשם אחד מן הגאונים. וזה לשונו: "ולתכלית שנים עשר חודש משכיבים אותו [=מתפללים על נשמת המת] ומבקרין אותו [=עולים לקברו]".
וכן בשמו של רב נטרונאי גאון. וזה לשונו: "ויום ג' וז' עולין לבית הקברות (ומקברין) [ומבקרין] אותו, וליום ל', ושוב אין מבקרין אותו. ולתכלית שנים עשר חודש משכיבים אותו ומבקרין אותו".
ב. בשולחן ערוך (שמ"ד סעיף כ') מובא מנהג זה להלכה בהלכות אבלות בעקבות דברי הרמב"ן. וזו לשונו: "וביום הז' עולים לבית הקברות ומבקרין אותו, וכן ביום שלשים. ותכלית י"ב חדש מבקרין ומשכיבין אותו".
ג. בספר חסידים (סימן ת"נ) כתב: "ברזילי הגלעדי אמר (ש"ב י"ט ל"ח) "אמות בעירי" כי הנייה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשין על נשמתן טובה ומטיבים להם באותו עולם, וגם כשמבקשים מהם, הם מתפללים על החיים וכלב בן יפונה נשתטח על קברי אבות."
וכן כתב בספר מעבר יבק (שפתי רננות פרק כ"ג): "מצינו כי המתים מתפללים על החיים שכן כלב נשתטח על קברי אבות".
ד. הרמב"ם (הלכות אבל ד') פוסק: "ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות".
הרדב"ז מסביר שכוונת הרמב"ם היא שלא לפתוח את הקבר בגלל חשש דרכי האמורי: "אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש".
ה. ובמשנה ברורה (סימן תקפא) כתב: "דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחנות. ואין לילך על קבר אחד ב"פ ביום אחד: בזה וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם" .
ו. ובילקוט יוסף כתב : "כבר פשט המנהג להשתטח על קברי אבותיו, ומנהג יפה הוא, ובפרט ביום פקודת השנה, וכבר נתקנו על זה סדרי תפילה".
