תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
זיהוי נפטר אלמוני
מאת הרה"ג הרב יעקב רוז'ה שליט"א, רב יחידת זק"א תל אביב
חובת הציבור או מי שנתמנה על ידי הציבור לעשות את כל הדרוש לקביעת זהותו של נפטר אלמוני.
א. כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן קמח): "נראה פשוט דהעשה והלא תעשה הוא על הקרובים אל החלל שעליהם מוטל לקברו וכל אדם לא יהיה בזה האיסור כלל אמנם נראה דהיינו דוקא היכי דהקרובים יכולים לקברו אז כיון שעליהם מוטל לקברו אבל היכא שהקרובים אין בידם לקברו מחמת סיבת ממון או שאר סיבה אז ודאי כבר החיוב על בני העיר לקברו ועליהם מוטל החיוב דנעשה כמת מצוה שאין לו קוברים דהאי אף שיש לו אין לו, כיון שאין בידם יכולת לקברו".
ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן עד) כתב: "וודאי פשיטא דמצוה זו מוטל על כל אדם כדי שלא יהא מושלך בבזיון, אלא דקרובים קודמים, וכשיש קרובים כופין אותם על כך ואז אין החיוב מוטל על שאר בני אדם, אבל היכא שאין כאן קרובים או שאינם בני כפיה ודאי מוטל החיוב על כל בני העיר והוי מת מצוה, דמת מצוה לאו דוקא בשדה, וחל על בני העיר לאו דלא תלין וגם אסור להשהותו כלל ומחויבים לפזר כאשר יוכלו ולא לעבור ח"ו בלא תעשה ועשה"
וכן בשו"ת יחל ישראל (סימן פה) כתב: "ונראה לומר כי בדין קבורת המת יש שני חיובים: האחד הוא קבורת המת משום בזיון נפשו שלא ישאר מוטל כדומן על פני האדמה, והשני הוא קבורת המת במקום מכובד כראוי לכבודו ולכבוד משפחתו שלא יהיה בזיון לו או למשפחתו בגינו. ונצטוו העוסקים בצורכי המת לדאוג לענייני קבורתו באופן ששני החיובים יבואו על תיקונם היינו שידאגו לכל צרכיו ולמקום קבורה כראוי לו".
ב. בספר דרכי חסד (עמוד קטז) פסק שהזיהוי הוא זכות למת כדי שידעו להתאבל עליו.
בשו"ת בנין אב (חלק ד' סימן סז) דן בשאלה האם מותר לפתוח את הקברים של שיירת הדסה לצורך זיהוי וכן האם מותר להפיק מהנפטרים חומר לצורך קביעת D.N. A. לשם זיהוי.
"פינוי מקבר אחים, שנקברו מבלי זיהוי, לצורך קבורה מסודרת של כל מת בנפרד...מותר פינוי זה שנעשה לכבוד המת להיקבר בבית קברות מסודר וקרוביו יודעים מקום קבורתו כדי להתפלל בו". ובהמשך התשובה כתב: "יש להתיר לקחת מדגם מהמת לפי שהדבר שגרתי ואינו כבזיון ועוד, כשהניתוח נעשה לצורך המת עצמו ולכבודו שיוכלו לזהותו, יש מקום להתיר גם כשהניתוח קשה ומנוול המת קל וחומר בלקיחת דגמים מזעריים"
להלכה:
1. אין ספק שקיימת חובה לקבוע את זהותו של נפטר המוגדר כאלמוני שכן זהו כבודו.
2. כיוון שמדובר באלמוני הרי ברור שאין אפשרות לחייב את קרוביו לעשות את פעולות הזיהוי
לכן נפטר במצב זה מוגדר בהלכה "מת מצווה".
3. נפטר המוגדר כמת מצווה, מוטלת החובה על ציבור כולו או מי שממונה על כך, לעשות את כל הנדרש להביא לזיהויו ולקבורתו בכבוד הראוי.
חובת הציבור או מי שנתמנה על ידי הציבור לעשות את כל הדרוש לקביעת זהותו של נפטר אלמוני.
א. כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן קמח): "נראה פשוט דהעשה והלא תעשה הוא על הקרובים אל החלל שעליהם מוטל לקברו וכל אדם לא יהיה בזה האיסור כלל אמנם נראה דהיינו דוקא היכי דהקרובים יכולים לקברו אז כיון שעליהם מוטל לקברו אבל היכא שהקרובים אין בידם לקברו מחמת סיבת ממון או שאר סיבה אז ודאי כבר החיוב על בני העיר לקברו ועליהם מוטל החיוב דנעשה כמת מצוה שאין לו קוברים דהאי אף שיש לו אין לו, כיון שאין בידם יכולת לקברו".
ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן עד) כתב: "וודאי פשיטא דמצוה זו מוטל על כל אדם כדי שלא יהא מושלך בבזיון, אלא דקרובים קודמים, וכשיש קרובים כופין אותם על כך ואז אין החיוב מוטל על שאר בני אדם, אבל היכא שאין כאן קרובים או שאינם בני כפיה ודאי מוטל החיוב על כל בני העיר והוי מת מצוה, דמת מצוה לאו דוקא בשדה, וחל על בני העיר לאו דלא תלין וגם אסור להשהותו כלל ומחויבים לפזר כאשר יוכלו ולא לעבור ח"ו בלא תעשה ועשה"
וכן בשו"ת יחל ישראל (סימן פה) כתב: "ונראה לומר כי בדין קבורת המת יש שני חיובים: האחד הוא קבורת המת משום בזיון נפשו שלא ישאר מוטל כדומן על פני האדמה, והשני הוא קבורת המת במקום מכובד כראוי לכבודו ולכבוד משפחתו שלא יהיה בזיון לו או למשפחתו בגינו. ונצטוו העוסקים בצורכי המת לדאוג לענייני קבורתו באופן ששני החיובים יבואו על תיקונם היינו שידאגו לכל צרכיו ולמקום קבורה כראוי לו".
ב. בספר דרכי חסד (עמוד קטז) פסק שהזיהוי הוא זכות למת כדי שידעו להתאבל עליו.
בשו"ת בנין אב (חלק ד' סימן סז) דן בשאלה האם מותר לפתוח את הקברים של שיירת הדסה לצורך זיהוי וכן האם מותר להפיק מהנפטרים חומר לצורך קביעת D.N. A. לשם זיהוי.
"פינוי מקבר אחים, שנקברו מבלי זיהוי, לצורך קבורה מסודרת של כל מת בנפרד...מותר פינוי זה שנעשה לכבוד המת להיקבר בבית קברות מסודר וקרוביו יודעים מקום קבורתו כדי להתפלל בו". ובהמשך התשובה כתב: "יש להתיר לקחת מדגם מהמת לפי שהדבר שגרתי ואינו כבזיון ועוד, כשהניתוח נעשה לצורך המת עצמו ולכבודו שיוכלו לזהותו, יש מקום להתיר גם כשהניתוח קשה ומנוול המת קל וחומר בלקיחת דגמים מזעריים"
להלכה:
1. אין ספק שקיימת חובה לקבוע את זהותו של נפטר המוגדר כאלמוני שכן זהו כבודו.
2. כיוון שמדובר באלמוני הרי ברור שאין אפשרות לחייב את קרוביו לעשות את פעולות הזיהוי
לכן נפטר במצב זה מוגדר בהלכה "מת מצווה".
3. נפטר המוגדר כמת מצווה, מוטלת החובה על ציבור כולו או מי שממונה על כך, לעשות את כל הנדרש להביא לזיהויו ולקבורתו בכבוד הראוי.
