תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
איסור לשנות מנהגים הקשורים לנפטרים
מאת הרה"ג הרב יעקב רוז'ה שליט"א, רב יחידת זק"א תל אביב
בערוך השולחן (יורה דעה סימן שנ"א) בעניין המנהג לפסול הציצית לפני הקבורה מספר את המעשה הבא:
"ושמעתי בבירור על שני גדולי הדור אחד ציוה אחד מתלמידיו שיקברו אותו בכל ציציותיו ואותו תלמיד כשהגיעו להלבשת תכריכיו חש במעיו ויצא חוץ ואותם שהלבישוהו לא ידעו מזה ונתקו אחת מהציציות כנהוג ותיכף נכנס אותו תלמיד והתחיל לצעוק ואמרו הגדולים שהיו שם שזהו אות מן השמים לבלי לשנות והשני כשהניחוהו בקבר עם כל הציציות נסתבכה אחת מהציציות ביתד שבתוך הקבר וניתקה מעצמה וראו בחוש שמן השמים גזרו כן [הראשון היה הגר"א ז"ל והשני היה החסיד מוהר"ז ז"ל מהוראדנא בעל יסוד ושורש העבודה שצווה גם כן להניחו בכל הציציות]"
בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן שכ"ז) מספר על גבאי בחברה קדישא שרצה לשנות מנהגים הקשורים לרחיצת המת:
"יקרתו הגיעני על דבר למדן אחד, הוקם על, גבאי דחברה קדישא גמילות חסד, ורוצה לשנות שלושה דברים. אחד מה שנוהגין לזלף על איברי המת יין אם ביצים ואמר שמצא בספר חכמת אדם שמכוער הדבר. והשני מה שנוהגים לקמוץ ידי המת ולתת לתוך ידו שבט עץ שקורין (געפליך) .........אומר בכל המקומות שעברתי ראיתי מנהגים האלו שלשתן ואם אינם והטעם חלוש וקלוש מכל מקום לא לחנם נקבע בתחלה והמתחיל לא טיפש ולא כסיל היה כיון שנמשכו אחריו בכל המקומות וכללא כייל רמ"א אין לשחוק על שום מנהג אפילו על הכאת המן".
ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ז סימן סב) כתב: אוסיף לזה מעשה - רב בזה שהעיד ובא ר' יעקב גליס נ"י [ז"ל] בעיתון "המודיע" מתאריך י"ז אדר א' תשל"ו מה ששמע בשם הגרי"ח זוננפלד ז"ל מה שסיפר לו בשעתו רבי שמעון ברגמן זצ"ל שהיה מיקירי קרתא דירושלים ומזקני הגבאים בחברה קדישא פרושים, וזהו הסיפור כלשונו: פעם אחת נפטר בירושלים אחד מזקני הרבנים שעלו מחו"ל, תלמיד חכם גדול וירא שמים, היה זה בשבת בבוקר לפנות ערב פנתה הרבנית לביתו של רבי חיים ובקשה אותו, היות ובעלה הרב החמיר על עצמו כל ימיו, מיום עומדו על דעתו, לפי שיטת רבינו תם, לכן היא מבקשת שיתן הוראה, כנשיא החברה קדישא, שלא יתחילו להתעסק במת עד שיגיע הזמן לפי שיטת ר"ת (כי אז החלו אנשי הח"ק בעיסוק במת מיד עם צאת הכוכבים בשבת שלא להשהות את המת שלא לפי הצורך).
רבי חיים ענה לה, כי בירושלים הוכרעה ההלכה אחת ולתמיד כפי שיטת הגאונים, כל יחיד רשאי כמובן להחמיר על עצמו, אך בציבור ובפומבי לא ייעשה שום דבר המשנה את המנהג הקיים.
תוך כדי דיבור נכנס גבאי הח"ק וסיפר לר' חיים כי נפטר עוד יהודי מחשובי העיר, ושאל לדעתו בקשר לבעיה כל שהיא שהתעוררה הרבנית האלמנה שעמדה עדיין בבית, כאשר שמעה את השיחה, אמרה לר' חיים, שהואיל וכפי שהיא מבינה ישנו עוד נפטר בעיר, הרי ניתן בקלות לסדר שיטפלו קודם בנפטר השני, וממילא כבר יעבור הזמן והכל על מקומו יבוא בשלום.
ר' חיים ענה לה, כי הואיל ובעלה נפטר לפני הרב השני, הרי לפני מנהגי ירושלים יש להתעסק בו קודם. ר' חיים אמר לאלמנה דברי ניחומים וביחוד על בעלה הרב שהחמיר על עצמו, אך הסביר לה כי הבעיה עקרונית ומשמעותית מאד, והוא לא יכול להורות דבר שיש בו פגיעה במנהגי ירושלים שיסודותם בהררי קדש. עכ"ל הסיפור.
בערוך השולחן (יורה דעה סימן שנ"א) בעניין המנהג לפסול הציצית לפני הקבורה מספר את המעשה הבא:
"ושמעתי בבירור על שני גדולי הדור אחד ציוה אחד מתלמידיו שיקברו אותו בכל ציציותיו ואותו תלמיד כשהגיעו להלבשת תכריכיו חש במעיו ויצא חוץ ואותם שהלבישוהו לא ידעו מזה ונתקו אחת מהציציות כנהוג ותיכף נכנס אותו תלמיד והתחיל לצעוק ואמרו הגדולים שהיו שם שזהו אות מן השמים לבלי לשנות והשני כשהניחוהו בקבר עם כל הציציות נסתבכה אחת מהציציות ביתד שבתוך הקבר וניתקה מעצמה וראו בחוש שמן השמים גזרו כן [הראשון היה הגר"א ז"ל והשני היה החסיד מוהר"ז ז"ל מהוראדנא בעל יסוד ושורש העבודה שצווה גם כן להניחו בכל הציציות]"
בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן שכ"ז) מספר על גבאי בחברה קדישא שרצה לשנות מנהגים הקשורים לרחיצת המת:
"יקרתו הגיעני על דבר למדן אחד, הוקם על, גבאי דחברה קדישא גמילות חסד, ורוצה לשנות שלושה דברים. אחד מה שנוהגין לזלף על איברי המת יין אם ביצים ואמר שמצא בספר חכמת אדם שמכוער הדבר. והשני מה שנוהגים לקמוץ ידי המת ולתת לתוך ידו שבט עץ שקורין (געפליך) .........אומר בכל המקומות שעברתי ראיתי מנהגים האלו שלשתן ואם אינם והטעם חלוש וקלוש מכל מקום לא לחנם נקבע בתחלה והמתחיל לא טיפש ולא כסיל היה כיון שנמשכו אחריו בכל המקומות וכללא כייל רמ"א אין לשחוק על שום מנהג אפילו על הכאת המן".
ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ז סימן סב) כתב: אוסיף לזה מעשה - רב בזה שהעיד ובא ר' יעקב גליס נ"י [ז"ל] בעיתון "המודיע" מתאריך י"ז אדר א' תשל"ו מה ששמע בשם הגרי"ח זוננפלד ז"ל מה שסיפר לו בשעתו רבי שמעון ברגמן זצ"ל שהיה מיקירי קרתא דירושלים ומזקני הגבאים בחברה קדישא פרושים, וזהו הסיפור כלשונו: פעם אחת נפטר בירושלים אחד מזקני הרבנים שעלו מחו"ל, תלמיד חכם גדול וירא שמים, היה זה בשבת בבוקר לפנות ערב פנתה הרבנית לביתו של רבי חיים ובקשה אותו, היות ובעלה הרב החמיר על עצמו כל ימיו, מיום עומדו על דעתו, לפי שיטת רבינו תם, לכן היא מבקשת שיתן הוראה, כנשיא החברה קדישא, שלא יתחילו להתעסק במת עד שיגיע הזמן לפי שיטת ר"ת (כי אז החלו אנשי הח"ק בעיסוק במת מיד עם צאת הכוכבים בשבת שלא להשהות את המת שלא לפי הצורך).
רבי חיים ענה לה, כי בירושלים הוכרעה ההלכה אחת ולתמיד כפי שיטת הגאונים, כל יחיד רשאי כמובן להחמיר על עצמו, אך בציבור ובפומבי לא ייעשה שום דבר המשנה את המנהג הקיים.
תוך כדי דיבור נכנס גבאי הח"ק וסיפר לר' חיים כי נפטר עוד יהודי מחשובי העיר, ושאל לדעתו בקשר לבעיה כל שהיא שהתעוררה הרבנית האלמנה שעמדה עדיין בבית, כאשר שמעה את השיחה, אמרה לר' חיים, שהואיל וכפי שהיא מבינה ישנו עוד נפטר בעיר, הרי ניתן בקלות לסדר שיטפלו קודם בנפטר השני, וממילא כבר יעבור הזמן והכל על מקומו יבוא בשלום.
ר' חיים ענה לה, כי הואיל ובעלה נפטר לפני הרב השני, הרי לפני מנהגי ירושלים יש להתעסק בו קודם. ר' חיים אמר לאלמנה דברי ניחומים וביחוד על בעלה הרב שהחמיר על עצמו, אך הסביר לה כי הבעיה עקרונית ומשמעותית מאד, והוא לא יכול להורות דבר שיש בו פגיעה במנהגי ירושלים שיסודותם בהררי קדש. עכ"ל הסיפור.
