יציאה מבית הכנסת בשעת הזכרת נשמות

 

א. בספר "אוצר דינים ומנהגים" ערך הזכרת נשמות מביא בשם ספר "מנהגי בית יעקב" (סי' קכ"ה): זכירת המתים משבר הלבבות  וגורם בכי, אך לאותן שמחויבין להזכיר המתים מותר לבכות אפילו בשבת ויו"ט שיש לו עונג כשיבכה ויפיג צערו על ידי זה, אבל מי שאין לו צורך בזה, אם יראה אבותיו בוכים, שמא יבכה עמהם ויבטל עונג שבת ויו"ט.

 

ב. בספר "שערי אפרים" בפתחי שערים (ס"ק ל"ה) כתב:"לפי שהכל אומרים יזכור ועסוקים בדבר זה ואילו היו שותקים קצת, יש לחוש לעין הרע בכהאי גוונא".

 

ג. בס' "אוצר כל מנהגי ישורון" (סי' ע"א אות כ"ז) מביא עוד שני  טעמים ששמע על כך, טעם אחד: לפי שעל פי רוב הבנים נקרא בשמותיהם של אלו האבות שמזכירים נשמותיהם והם זקנו וזקנתו ועל כן כדי שלא יפתח פיו לשטן בשעה שמזכיר שמותיהם של הנפטר שיורה גם כן על שמות הבן, על כן יוצא לחוץ.

ועוד טעם: מפני שקודם יזכור מכריז השמש בקול: "אמרו יזכור! "  ונראה כאילו אומר לכל אדם שיאמרו יזכור, לכן יוצאים הבנים שיש להם אבות מפני אמירתו שנראה כקללות.

ד. בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק י"ב סימן ל"ט) כתב על מנהג זה:

"כללן של דברים, הן עצם הזכרת נשמות ביום הכיפורים ובג' רגלים, והן היציאה לחוץ של אלה שיש להם אב ואם בחיים, יסודתן בהררי קודש שיסדום קדמונינו ובנתינת טעמים לשבח ולברכה ולא לקללה ח"ו, והס מלהזכיר מלבוא ולשנות ממנהגים אלה כלל ועיקר".

 

יש להעיר, כי בספר הדרת קודש (אות ע"ב) כותב כי יש מנהג בהרבה קהילות, שביום שאומרים הזכרת נשמות, מכבדים בעליה לתורה, בפ