קבורת איבר מן החי

המקור למצוות הקבורה מצוי בפרשת כי תצא: "ולא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כג).

פסוק זה נאמר כמובן על אדם שמת ונפטר מהעולם.

אולם לגבי איבר שנקטע מסיבות שונות - מאדם חי, אין על איבר זה מצוות קבורה.

אבל כיוון שלפי ההלכה איבר מן החי מטמא כוהנים, יש לדאוג לכך שלא יבוא במגע עם כוהנים ולכן נהגו לקבור איברים מסוג זה בצורה שלא יכשלו הכוהנים. 

יש להבהיר כי איבר מן החי מטמא רק אם יש בו עצם ובשר כמו רגל יד או אצבע. רקמה בלבד לא מטמאה ואין חיוב קבורה כלל.

כך הם דעות הפוסקים בנושא זה:

1. שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - יורה דעה סימן רט: "אבל באבר מן החי שאין שם מצוה של קבורה ומה שקוברין האברים הוא להציל מן הטומאה".

2. שו"ת מלמד להועיל חלק ב (יורה דעה) סימן קיח: שאלה: אם יש מנהג אם נחתך אבר מן ישראל לקבור את האבר בביה"ק. 

תשובה: מצות קבורה ליתא באבר מן החי אבל כיון דמטמא באהל ויוכלו כהנים לבוא על ידו למכשול טוב לקברו בביה"ק, מקום שאין הכהנים באים שם".

3. שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן קא: "דאינו מחוייב לקברם אבל מ"מ צריך ליתן בחדר א' שלא יכנסו שם הכהנים ויטמאו בו כי אבר מן החי מטמא".

4. כך סיכם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן כה פרק ח): "ההלכה היוצאת לנו בזה הוא: (א) אין מצות קבורה באבר הפורש ונחתך מאדם חי (ב) יש אבל לקוברו אי משום מנהגא  ואי משום כדי שלא יבואו כהנים ליטמא בו (ג) בשעת צורך מיוחד יש להתיר גם להצניעו בחדר מיוחד, (ד) מותר ליהנות מאבר הפורש מן החי ומותר לרופאים להתלמד עליו דרכי רפואה. וכמובן לא להשליכו לאחר מיכן בבזיון אלא להצניעו או לקוברו."

כתב במעבר יבק (שפתי רננות עמוד רפט*) "צריך להזהר שיהיו כל אבריו עמו בקברו". לכן יש נוהגים במקרה של כריתת איבר מחיים, לקנות חלקת קבר מחיים ולטמון שם את האיבר.